יום שלישי, 12 באוגוסט 2014

(ברלין – 5) פלעצל

ממול פתח הכניסה ל- KDWשלט בעברית: "פלעצל", מתחתיו חנות. אני חוצה את הכביש. על דלת הכניסה הפתוחה כרזה עם תמונת הרבי מלובביץ'. בפנים, מוצרי מזון. בהמשך, דלפק. מאחוריו, יהודי -כיפה, זקן ומשקפיים.
"שלום," אני מברך בעברית.
"שלום וברכה," עונה הוא.
"מה זה פה?"
"מה שאתה רואה".
"מזון," מפרש אני.
"כשר," מדגיש הוא.
"שייכים לחב"ד"
"לא. ביקשו לשים מודעה. הסכמנו."
נכנסים שני גויים.
"שלום, מה זה פה?". הפעם באנגלית.
הוא מתחיל להסביר בהרחבה, כמו שמסבירים לגוי.
"תודה," אני פונה לכיוון היציאה.
"תבוא לבקר."

"אבוא," אני מבטיח.

(ברלין – 4) אחרי שלושים שנה

בשנות ה-80, עוד בטרם נפול החומה, הגעתי לברלין ברכבת שהגיחה מהמערב הפורח אל תוככי המזרח העגמומי.
הלכתי לפגוש שוב שני מונומנטים בולטים שנותרו על מכונם, ניצבים לא רחוק זה מזה בלב המרכז האופנתי של העיר: צריחה החרוך של הכנסייה שנפגעה במלחמה, גל-עד למוראותיה; והקומה הששית של KDW – קומת האוכל של בית הכול-בו השני בגודלו באירופה.
הכנסייה בשיפוץ. מבואת הכניסה פתוחה למבקרים. בצדה הימני מצגת צנועה עם סיפורם האישי של שלושה יהודים גרמנים שהובלו את מותם בשנות ההשמדה. איש אחד, אישה אחת וילדה אחת.
בצדה האחר תיבה, עם חריץ ושלט: המבקרים מתבקשים לתרום לשיקום הכנסייה.
לא תרמתי.
בקומה השישית של KDW חגיגת האוכל נדמית לי מלהיבה פחות. האם זו הקומה שהועם זוהרה בעולם של שפע הולך וגובר; או זה אני, שצרפתי עוד כשלושים שנים למניין שנותיי?

קניתי יין.   

(ברלין – 3) הרמן-פלאץ

אדם נפלט ממנהרת האו-באהן היישר אל תוככי הרמן-פלאץ המוקפת דוכני מזון וסידקית. שתי מוכרות צחקניות ממוצא ויאטנאמי מציעות לו "בוקס" של נודלס בשלושה יורו. עם נתחי עוף מטוגן בחמישה יורו.

עוד מציעים הדוכנים קפה, תיקים מעור, מיני ירקות, פלאפל ומלבושים בשלל צבעים ... תלאה המקלדת מלתאר. על כולם חולשים דוכני קארי-וורשט, נקניקיית העל הברלינאית - מצע קרטון, נקניקיה שנפרסה בהינף של זרוע, קורטוב חרדל, מזלג זעיר של פלסטיק. עמוד בצד, נעץ, טבול ובלע.     

(ברלין – 2) אבסטרקט לירי

אנדרטת השואה מורכבת מ-2711 גושי אבן מרובעים בגדלים שונים המשתרעים על כ-19 דונם בלבה של ברלין, לצד סמליה המובהקים של העיר, כמו שער ברנדנבורג והרייכסטאג.
שטח רב-ערך שהופקע לצורך הנצחת נרצחי השואה - מחווה מרשימה בגודלה ובהיקפה הפיזי.
טיבה של יצירה אבסטרקטית שאינה מובנת לכל אחד, במקרים רבים גם לא לאמן שיצר אותה. היא נתונה לפרשנות אישית. במקרה שלי, צילום אחד קטן של ילד יהודי עצוב, מביט בתהייה אל מול עולם אכזר, משפיע עליי הרבה יותר.

אני פיגורטיבי.

(ברלין - 1) על מדשאות הטירגארטן

השמש מפזזת על הירוק הבוהק של מדשאות הטירגארטן. על השבילים הנקיים צועדים במרץ צעירים וקשישים שוחרי בריאות. זוג תיירים יפני בוחן בסקרנות את הפסל המשוקם של שלישיית המלחינים המהוללת מוצרט, בטהובן והיידן. סנאים מקפצים אנה ואנה חסרי דאגה. אווירה של נועם שורה מסביב.

בפאתי הפארק ניצב פסלו של ריכרד וגנר השולח בי מבט חמור סבר. וודי אלן אמר פעם כי כאשר הוא שומע מוזיקה של וגנר הוא חש דחף בלתי נשלט לכבוש את פולין.

יום ראשון, 29 ביוני 2014

מכירה של כ-200 עותקים ממגוון ספריי, במחירים מוזלים (מאד!)

    יום שבת, 17 במאי 2014

    שיעור באזרחות שחבל על הזמן...



    עוד זווית על פרשת הולילנד על שלל ספיחיה.
    הדיון הדרמטי בפרשיות אולמרט שולה זקן מעורר עניין ציבורי רב גם בגלל מרכיבי הדרמה הכלולים בו. אלו פרשיות היכולות לפרנס בהצלחה ספר או סרט עלילה מוצלח.
    כך נחשף הציבור גם לדיון מתמשך בשאלות של שלטון, משפט ומוסר. שורה של דוברים רהוטים ומרשימים המגיבים על התופעה מזוויות שונות ותורמים בכך - אני לא יודע איך להגדיר זאת מבלי להישמע בומבסטי - לתבונה הציבורית במדינה. כן, עד כדי כך.
    בימים האחרונים התקשורת מתעסקת לא מעט בשיעור באזרחות מתקדמת ובניתוח לוגי ומוסרי. זה לא דבר מובן מאליו, וטוב מאד שזה קורה.
    לכן זו לא רק שקיפות, חשובה מאד כשלעצמה, אלא גם חינוך; שאולי יש בו משהו מעיצוב מחדש של התרבות והחברה בישראל.

    שוקי

    יום שלישי, 13 במאי 2014

    אם לא דורנר או שכטמן אז לפחות ריבלין



    אני מביט בתיעוב ותדהמה על המירוץ לנשיאות ובעיקר על המתמודדים הפוליטיים. גם מתוך הנחה שלמתמודדים האחרים אין באמת סיכוי.
    מבין המתמודדים הפוליטיים נראה לי רובי ריבלין הראוי ביותר. הוא לא נשא בשום תפקיד ביצועי משמעותי לאורך זמן ולכן לא יצא לו להתלכלך. כיו"ר כנסת תפקד בהצלחה לא מבוטלת. לעומתו פואד ודליה איציק הם שני אנשים סבירים בעלי כישורים אינטלקטואלים וביצועיים בינוניים שעיקר כוחם בטוויית קשרים ומיקח וממכר.
    בן אליעזר היה אלוף המינויים הפוליטיים לאורך השנים (איפה צחי הנגבי, שהורשע בעבירה זו, ואיפה הוא). דליה איציק שאף היא הייתה יו"ר כנסת (הרבה פחות מוצלחת מריבלין) אלופה בלזהות את הצד בפרוסה עליה מרוחה החמאה. די בפרשה המבחילה של השיפוצים המוגזמים בביתה על חשבון הציבור (כדי כך שנאלצה להחזיר חלק מהכסף) כדי למנוע ממנה מועמדות לנשיאות במדינה תקינה. אבל הבושה היא מפוליטיקאינו והלאה.
    וביבי, ראש ממשלתנו המעשי. מה איכפת לו מי הכי מתאים. מה שאיכפת לו הוא מי מתאים לו.
    לסיכום, אם לא דורנר או שכטמן אז לפחות ריבלין.

    שוקי

    יום שבת, 5 באפריל 2014

    יום שלישי, 18 במרץ 2014

    ...למה פוליטיקאי לא צריך להיות נשיא המדינה...


    פוליטיקאי לא צריך היות נשיא, כי פוליטיקאים מתבוססים מדי יום במי האפסיים של העשייה הפוליטית. הם מקמבנים, הם מתחמנים, הם אומרים חצאי אמיתות, הם עושים דילים מלוכלכים ונחשפים לעיתים מזומנות במלוא עליבותם. הייתי רוצה שנממן נשיא שתדמיתו הציבורית נעלה מכל אלו. אחד שמייצג את היפה שבמדינה ומשדר ממלכתיות.
    וגם, מועמד לנשיאות לא צריך לעשות קמפיין, זה לא מכובד. עליו רק להציג את מועמדותו ושהבוחרים ישפטו את מכלול העשייה הציבורית שלו...
    ומי שצריך לבחור אותו זה בכלל העם, לא הכנסת, נשיא הוא לא תפקיד פוליטי.
    זה מה אני חושב.
    שוקי

    יום ראשון, 9 במרץ 2014

    לפום צערא אג-רע*, או, מה חושב האלטר על החלטת שר התקשורת



    "עולם מטומטם," אומר לי האלטר אגו שלי.
    "מה הפעם?", אני שואל אותו.
    הוא: "הרי אם שר התקשורת מסכים עם כך שהאגרה היא מס רע, אז למה הוא לא מבטל אותו מיידית אלא רק בעוד שנה?"
    אני: "כי בינתיים צריך לממן את רשות השידור, הרי אי אפשר לעשות מהפך תוך יום."
    הוא: "בסדר, אני מתאר לעצמי שזה השיקול, ובכל זאת זו החלטה רעה כי מכפיפים שיקול עקרוני ערכי בפני שיקול פרגמטי."
    אני: "אז מה ציפית שייעשו?"
    "שיממנו ממקור אחר," כך הוא, "האוצר הכריז שיש רזרבות. לא יתכן שיגידו לציבור במסיבת עתונאים מתוקשרת שיש מס רע ולא צודק, ושצריך להמשיך ולשלם אותו במשך שנה שלמה. זה חותר תחת יסודות של מימשל תקין."
    "עד כדי כך?" אני מניף גבות.
    "אלא מה," משיב הוא, "במדינה מתוקנת אזרחים צריכים להאמין שלגזרות המימשל יש הצדקה. אפילו ברוסיה מחפשים הצדקות להחלטות תמוהות כמו הפלישה לחצי האי קרים או מאסרן של נערות הפוסי-ריוט, ופה אצלנו מודים שמשהו לא תקין וממשיכים לעשות אותו רק כי רוצים לשמור על הרזרבות. הלו!, הרי בדיוק בשביל מצבים כאלו יש רזרבות.

    (*"לפום צערא אגרא" – ארמית: לפי הצער, השכר)

    שוקי


    יום ראשון, 9 בפברואר 2014

    על מור יוסף ויאיר לפיד...



    בית חולים הדסה בפשיטת רגל.
    מנכ"ל הדסה במשך תשע שנים - שלמה מור יוסף.
    שלמה מור יוסף מוכר ככישלון ניהולי והולך הביתה עם פנסיה של 74 אלף ₪ לחודש.
    שלמה מור יוסף מתמנה למנכ"ל הביטוח הלאומי.
    הבוס שלו: שר הרווחה ממפלגת "יש עתיד".
    מה יש לשר האוצר להגיד בעניין?
    שוקי

    יום ראשון, 2 בפברואר 2014

    למה מנהלים מתעמרים בעובדיהם?

    ובאלו ארגונים התופעה רווחת במיוחד?
    לא בטוח שהשרים יעל גרמן ושי פירון יאהבו את התשובה.
    שיחה עם הפסיכולוג התעסוקתי והארגוני איתן מאירי על ספרו "המגפה השקטה במקומות העבודה"

    שוקי