(ברלין – 84) * סורים בטמפלהוף *

בשבועות האחרונים בני שיחי מהארץ שאלו אותי איך אני מתרשם מתנועת המהגרים הסורים לברלין. השבתי להם שאין לי מענה כי לשכונת מגוריי בוששו מלהגיע. או אז השתררה שתיקה קצרה מצדו השני של הקו כאומרת 'טיפוס משונה שלא רואה מה קורה מתחת לאף שלו' ולאחריה המשיכה השיחה כאילו כלום לא קרה.
כדי לעצור התרחשות נפסדת זו נסעתי ביום ראשון לטמפלהוף פארק. פורסם בפייסבוק שיערך בו "וולקאם פיקניק" למען מהגרים מסוריה. בדף האירוע, "Schön, dass ihr da seid‎‏", שעל פי גוגל טרנסלייט פירושו "נחמד שאתה נמצא כאן", נרשמו כמשתתפים למעלה מארבעת אלפים איש. 
הסתבר שליד הכניסה לפארק יש שלושה אתרים הראויים למבט חוקר. מצד שמאל יש מסגד טורקי מרשים שבחצר הכניסה שלו מוצבים קברים. נכנסתי לחצר ונעתי בין המוני טורקים. לאחר שאיש דת עבדקן וגדל מימדים שלח בי מבט חשדני נמלטתי לצדה האחר של חומת המתחם - בית קברות נוצרי שבו פרוש גם משטח דשא רחב, זרוע מאות לוחות שעל כל אחד מהם חקוק שמו של אחד מחללי מלחמת העולם הראשונה.
בצדה השני של חזית הפארק ממוקם בניין אימתני, קולומביה האוס. גוש אבן ענקי רבוע קווים, שש קומות גובהו ואולי מאתיים מטרים רוחבו. הבניין שימש כמפקדה נאצית וגם כאחד ממחנות הריכוז הראשונים של לפני המלחמה.
בררר...
* * *
נכנסתי לפארק ששטחו שימש בעבר כשדה תעופה והתחלתי ללכת. מרחוק נשמעה מוזיקה. הלכתי לכיוון ממנו בקעה. הגעתי למתחם בו מאות מקומיים ופליטים חברו יחדיו. מסביבם ניצבו דוכני אוכל ודוכנים עם פיצ'פקעס. במרכז ההתרחשות עמדה במה שעליה ניגנו וזימרו ראפרים אתניים באנגלית ובערבית. בכל כמה דקות הפסיקו הפרפורמרים את מלאכת הניגון והזמר והמליצו בחום לשחרר את סוריה, כורדיסטאן ופלשתין.
כולם נראו מרוצים, הפליטים שהגיעו לחוף מבטחים והמקומיים שהתבשמו בצדיקותם.
מצדו השני של הפארק הביט בהם מהורהר קולומביה האוס. 

(ברלין – 83) * בעל תשובה *

חטאתי ביום כיפור של השנה שעברה. במקום לחסות תחת כנפי השכינה העדפתי להתרוצץ ברחובותיה המופזים של הקרת. אשר על כן גמלה בליבי החלטה כי השנה אכפר על משגה יסולח זה ואסתופף ביום הקדוש בכמה מהיכלות הקודש שברלין התברכה בהם. 
ההתחלה בערב יוה"כ לא בישרה טובות. בבית הכנסת האורתודוקסי שבטוכולסקי שטראסה מנע כניסה איש ביטחון מקומי שהסביר בחביבות כי היה עליי להירשם מראש, ומטעמי בטחון גם אינו יכול לאפשר להציץ פנימה ואפילו לא לגלות כמה מתפללים יש. 
המשכתי ליעד מספר שתיים, זיקפת הזהב של יהדות ברלין, בית הכנסת באורניינבורגר שטראסה. בכניסה לאולם התפילה התקבלתי במאור פנים על ידי אישה עטויה טלית שתקעה לידי מחזור תפילות. בפנים, בלולים יחד, כמאתיים איש ואישה המחישו רפורמציה מהי. אמרו תפילות, האזינו דמומים לדרשת הרבנית ופייטו פיוטים. נחמד מאד.
הלאה. יעד מספר שלוש. בית הכנסת האורתודוקסי בברונן שטראסה. כ-120 גברים נשאו תפילות בשיר ובמזמור. מימין לכניסה, גדורה ומיותמת, ניצבה עזרת נשים קטנה, כששה מטרים רבועים שטחה. מעטות הן הנשים המוכנות כיום לשהות מתוך בחירה בכלוב של עץ, גם אם לזמן קצר.
ראש הקהילה גילה את אוזני כי כ-90% מהקונגרגציה הם ילדי ארצות ברה"מ לשעבר. אלו, יש לזכור, היו חילוניים למהדרין טרם הגיעם לגרמניה.
הזמן נקף. כשהגעתי אל יעדים ארבע וחמש, בית הכנסת בריקר שטראסה ובית הכנסת של חב"ד באלכסנדרפלאץ, מצאתי כי הדלתות כבר ננעלו.
* * *
למחרת בבוקר הסתפקתי בקפה ונמנעתי מגילוח. סגוף כדבעי נעתי מערבה לבית הכנסת הספרדי בפסאואר שטראסה. כששים גברים וכעשר נשים האזינו לעוברים על פני התיבה באולם שהוסב לבית כנסת מדירה רחבת ידיים. הקירות בלטו בלובנם. שלושה שנדלירים שהשתלשלו מהתקרה הוסיפו הדרת כבוד. עזרת הנשים הייתה ראויה ליושבות בה יותר מאשר זו של אתמול ועדיין ההפרדה צרמה את העין.
המשכתי לבית הכנסת ביואכים סטאלר. כמאתיים וחמישים גברים הצטופפו עד לפתח האולם. שירת 'אבינו מלכנו' בקעה שערי שמיים. עשרות נשים מילאו את עזרת הנשים. המאסה הקנתה להן עוצמה והן נראו כמשקל נגד לגברים ולא כקבוצת מיעוט שהוטלה לפינה. ובכל זאת החיץ בדמות גדר עץ הזכיר לי מחנה מעבר סודנו/אריתראי בנגב הצפוני.
חתמתי את הסבב בבית הכנסת של חב"ד במונסטשר. התיישבתי בחלקו האחורי של אולם התפילה וצפיתי בגבם של כמאה מתפללים. על צדה הפנימי של הדלת הכניסה ביקש שלט בשלוש שפות, רוסית, גרמנית ועברית, שלא לדבר בזמן התפילה. הקשבתי קצת לאמריהם של החזן ושל הרב וגלשתי החוצה חרישית תוך שאני טומן את הכיפה בצקלוני.
זהו, סוף פסוק, דילגתי מכף חובה לכף זכות. אני מכוסה לשנתיים קדימה.

(ברלין – 82) * סיבוב בשכונה *

 
חזקה עליו על אדם שיפניק עצמו מעת לעת, במיוחד לאחר שביצע משימה לשביעות רצונו. בתום כתיבתו של עוד פרק נטלתי עמי בקבוק מים קטן ויצאתי לטיול בשכונה, גם הבטחתי לעצמי איזה תבשיל טורקי שחשוב שיהיה בו רוטב, ואורז שיספגהו. ככה בא לי. 
פסעתי לאיטי בבוכה-שטראסה והשמאלתי בפושקין-אליי. בשלזישה-טור הצצתי בשתי מסעדות שהציעו רק על האש וסלטים. המשכתי לסקליצ'ר והגעתי עד לגורליצר באנהוף. רחרחתי בחשדנות בכמה מהמסעדות בכיכר, גם הן היו נטולות תבשילים. המשכתי אל תוךלאוזיטר-פלאץ בואכה המתחם המקורה ההוא עם דוכני האוכל. די פלצני ודי יקר ותבשילים אין. אבל המקום כשלעצמו מגניב. יצאתי מהצד השני של המתחם והלכתי שמאלה. בדרך הציץ מולי ציור קיר של מונופול. אהבתי וצילמתי.
הלכתי באורייניינ-שטראסה והגעתי עד קוטבוסר-טור. יש שם הרבה מסעדות ותבשילים לא ראיתי, אבל אולי לא הסתכלתי מספיק טוב כי נמאס לי ללכת ונהייתי רעב. עליתי על U1 כדי לחזור לאזור המוכר לי. ירדתי בשלזישה והלכתי לטורקי שאני מכיר באופלנר פינת רנגלר. הזמנתי תבשיל עם קציצות קטנות, תפוחי אדמה, תרד והרבה רוטב. לידו הונחה צלחת אורז. כאן הם לא מערבבים בין המנות, תבשיל זה תבשיל ואורז זה אורז, אם אתה רוצה תערבב לבד. רציתי וערבבתי.
ישבתי ליד החלון אכלתי לאט ונהניתי. אחר כך קמתי, אמרתי דאנקה והלכתי לקונדיטוריה הטורקית שלי. קניתי דריי קזה-כוחה כרגיל ועוד קרוטן-כוחה לניסיון. עליתי על 265, החלפתי ל-104 וטיפסתי הביתה לשלאף-שטונדה.

(ברלין – 81) * אני פה בגלל אשתי *

"מדי פעם הייתי מקבל הצעות עבודה מחו"ל," אומר לי מ', ישראלי בכיר בחברת הייטק מקומית, "אבל זה לא היה רלוונטי מבחינתנו. יום אחד אני מספר למ' (אשתו) ששוב פנו אליי ושכרגיל אמרתי 'לא', ואז פתאום היא שואלת אותי: 'למה אמרת להם 'לא?'. עניתי לה: 'לא ידעתי שאנחנו רוצים לנסוע'. 
מקץ חודשים ספורים נחת הזוג וצאצאיו הרכים בברלין. 
* * *
בשנות התשעים עלה ב' מרוסיה לישראל ממניעים ציוניים טהורים. בתחילת שנות האלפיים הגיע לברלין כעובד משלחת הרכש של משרד הביטחון ובה פגש את אשתו לעתיד, יהודיה מקומית. עם תום תקופת העסקתו בשירות המדינה החליט להישאר בברלין ולגדל בה את ילדיו.
אבל רק רגע, מה עם הציונות?
"היא אצלי בלב," הוא אומר לי, "בישראל אני מרגיש כמו דג במים. אבל כשאתה מסתכל מהזווית של המשפחה, שאתה כבר כאן ואשתך מתנגדת לעלות, אז צריך לבחור. אם אשתי הייתה אומרת: 'לא משנה לי איפה לגור', חד משמעית הייתי חוזר לישראל. אני עדיין אומר לחברים שלי שבאיזה שהוא שלב נחייה בארץ."
בינתיים הם כאן.

(ברלין – 80) * אמונה בצדקת הכסף *

א', מנהל חברת נדל"ן בבעלות ישראלית בשנות השלושים בחייו, נמצא בברלין כבר שבע שנים עם אשתו ושני ילדיו הקטנים,. הוא הגיע לכאן במסגרת רי-לוקיישן מטעם החברה מתוך אמונה בצדקת הכסף:
"הסיבה המרכזית של רי-לוקיישן זה כסף. אם בארץ המשכורות היו גבוהות ואנשים היו יכולים לחסוך, פחות ישראלים היו מתעניינים ברי-לוקיישן. אם תשאל כיום ישראלי אם הוא רוצה לבוא לעבוד בברלין, הוא קושר אותך לכסא ולא נותן לך לזוז עד שאתה אומר לו איפה חותמים על חוזה; רק תן לו לברוח. 
אי אפשר לחיות כלכלית בארץ. אף אחד לא עובר לחו"ל בגלל שהוא לא אוהב את ישראל. מבחינת פאן, ישראל מספר אחת בעולם. אנשים שמחים, נהנים. מבלים הרבה, מזג האוויר טוב, צפון הארץ מדהים, גם הדרום. הבעיה המרכזית זה הנושא הכלכלי."

(ברלין – 79) * הלו, זה ברלין פה? *

חודש אוגוסט עמד אצלי בסימן ערביות, מבלי שהתכוונתי. הוא התחיל בצפייה בסדרה המצוינת 'פאודה' שמדברים בה יותר ערבית מאשר עברית. במקביל קראתי את 'יונים בטרפלגר' של סמי מיכאל הנוגע בקו התפר הישראלי – פלשתיני ומשובץ משפטים בערבית.
אחרי שסיימתי לצפות בכל פרקי 'פאודה' עברתי לסדרה 'לכודים ברשת', על חיי דייגים בנמל יפו. שוב, עיקר הטקסט בערבית. הספקתי גם לראות סרט לועזי בשם 'האורח'' על מהגרים שברחו מסוריה לארה"ב ואת 'ערבים רוקדים' שלנו. עוד ערבית.
בקבלת שבת בפרנקל-אופר ישבה מולי יהודיה שחומה שמדברת רק גרמנית, נו אינגליש, נו היברו. בהמשך גיליתי שהוריה מטוניס ואיכשהו תקשרנו, לא להאמין, בערבית. לא שאני יודע ערבית, אבל מילה פה ומילה שם הספיקו. בערב אחר יצא לי להשתתף באירוע השקה של 'כנען', מרכז תרבות וקולינריה שמקימים בברלין שני ישראלים. ערבי ויהודי, אלא מה.
את החודש חתמתי בהליכה למסיבת חוף 'תל-אביבית' על גדות השפרה. בדרך חלפתי על פני פארק גדוש ניחוחות מזרח קרוב, משל היה הפארק הלאומי ברמת-גן של יום שבת.
תוסיפו לזה שאני מסתפר אצל חליד, מנגב ב'עזאם' וקונה בקלוואות אצל... פלשתיני שאני לא זוכר את שמו, כולם בנויקלן, מהלך עשר דקות מביתי.
בכלל, נויקלן בשבילי כמוה כיפו, רמלה או עכו. גנוב על האתנוגרפיה הזו. אם לא הייתי מפחד, הייתי הולך אפילו רחוק יותר וגר כמה חודשים באיסטנבול, קהיר או טוניסיה; אפילו ברמאללה. לא קשור לפוליטיקה, סוציולוגי לחלוטין.
עצבים התנגשות הציוויליזציות הזאת.

(ברלין – 78) * מרק גזר *

בא לי מרק גזר. ואני, כשבא לי משהו, במיוחד אם זה מרק גזר, אני חותר להשיג אותו. שינסתי מותן וירדתי ארבע קומות עם סל קניות. צעדתי ל"נטו", נגשתי לשורת העגלות שמחוץ לחנות, הכנסתי מטבע של יורו לחריץ בידית עגלה שהפרדתי מאחיותיה והתגלגלנו אל דלת הכניסה.
העמסתי גזרים, בצלים וראשי שום; גם ערכת ירקות למרק ארוזה מראש. קניתי גמבות, כי החמצמצות שלהן קצת שוברת את המתיקות של הגזר; ויוגורט סמיך, של טורקים, כי לפעמים אני מוסיף ממנו כף לצלחת המרק ומערבב. מומלץ מאד. 
עמדתי בתור. העמסתי המוצרים על המסוע. שלמתי לקופאי שנתן לי עודף. אמרתי לו 'דאנקה' והוא החזיר לי ב'שון טאג'. השבתי את העגלה למקומה, שלפתי את היורו מהחריץ וחזרתי הביתה.
נגשתי למלאכת ההכנה. הנחתי קרש חיתוך על משטח העבודה והוצאתי מהמגירה סכין גדולה. שטפתי, קילפתי, חתכתי ושמתי הנתחים בקערה גדולה. חתכתי לקוביות קטנות בצל גדול וכמה שיני שום ושמתי אותן בקערה קטנה. הצפתי את קרקעיתו של סיר בישול בשמן זית זך והנחתי לו שיתחמם על הכיריים. הטלתי אל הסיר את הבצל והשום שטוגנו למצב זגוגי. העריתי לתוכו את תכולת הקערה הגדולה וערבבתי קצת כדי שגם הירקות יקבלו טיגון קל. אחרי פרק זמן קצר הוספתי מים. הסיר הלוהט התקומם לרגע ונרגע. נוספו לו גם פלפל, מלח וקוביית מרק. כיסיתי.
כשהגיעה הרתיחה הנמכתי את החום ונתתי לעסק להתבשל כשעתיים. הורדתי מהכיריים וחיכיתי שקצת מהחום יתפוגג. בלנדר מוט רעם קצרות בדרך ליצירת מרקם קטיפתי גס. סבב שאיבה ראשון נוצק אל הצלחת.
טעים.

(ברלין – 77) * פוסט קיץ *

בזמן האחרון אני ממעט לפרסם פוסטים. כשהגעתי לברלין פרסמתי פוסט פעם בארבעה או בחמישה ימים. אחר כך זה ירד לפעם בשבוע, שגם זו תדירות סבירה, ושם זה התייצב במשך כמה חודשים. בחודשיים האחרונים זה הפך לטפטוף לא רציני, ככה לא שומרים על קשר. למשל, מאז הפוסט האחרון שלי, על החומוס, עברו יותר משלושה שבועות. כשבאמצע, כדי לא ליצור שטח מת גדול מדי, נפנפתי קבל עם בספר החדש שלי באנגלית. אבל עם כל הכבוד, פוסט ראוי לשמו זה לא היה. 
הקורא התמה מן הסתם שואל את עצמו מה קורה פה. האם זה החום בברלין נטולת המזגנים הוא שייבש את מקורות ההשראה שלי, או שמא מיציתי את מגוון הנושאים שניתן לכתוב עליהם, או כל סיבה אחרת שניתן להעלותה על הדעת.
ובכן, החלטתי לשים קץ לניחושים ולתהיות. לא חום ולא השראה שהתפוגגה, אלא סיבה פרוזאית להפליא. הגיעה עת לסכום וניתוח החומר הרב שאספתי כאן מעשרות מרואיינים ומביקורים באירועים ומפגשים רבים.
בימים אלו, כשהעם מזיע ברחובות אני ספון בביתי, יושב וכותב.
לעובדה זו יש השפעה אנטי-פוסטואלית דו-סיבתית. אחד, אם אני כותב סיכומים וניתוחים זה בא על חשבון כתיבת פוסטים. שתיים, אם אני כמעט לא יוצא מהבית, מן הסתם אני ממעט לבקר באירועים ובמפגשים המשמשים לי מקורות השראה חשובים.
חוץ מזה כולם בחופש, בדיוק הפוסט שלי בראש להם.
אחכה לספטמבר.

Managing and Engineering Complex Technological Systems

בעוד כחודש תצא לאור הגירסה באנגלית של ספרי האחרון (אותו כתבתי יחד עם ד"ר אביגדור זוננשיין) "מהקונקורד לכיפת ברזל".
הוצאת הספרים האקדמיים WILEY העניקה לו את השם: ""Managing and Engineering Complex Technological Systems.

http://eu.wiley.com/WileyCDA/WileyTitle/productCd-1119068592.html

  

(ברלין - 75) * מנגבים בברלין *

אני לוקח הימור וטוען שאם מציגים לישראלי את השאלה 'מה הם שלושת הדברים החומריים שבעיניך מייצגים יותר מכל ישראליות?', ב-78% מהמקרים (שזה אחוז גבוה מאד) אחד מהשלושה יהיה חומוס. ככה נראה לי.
כשהגעתי לברלין והתחלתי לפגוש ישראלים, היו בהם מי שרצו שנעשה יחד משהו מיוחד והציעו שנלך לאכול חומוס. "ראבאק, עכשיו הגעתי מהארץ. מה חומוס?". אבל הלכתי אתם גם משום נחמדותם וגם משיקולים סוציולוגיים, הרי באתי ללמוד על דינאמיקת החיים של ישראלים בברלין. אלו, מסתבר, קודם כל לוקחים אותך לאכול חומוס, מן טקס טבילה כזה. אחר כך נראה מה הלאה.
די מהר גיליתי שההרגל הזה התמסד בדמותה של קבוצת פייסבוק שקיימת כבר כשלוש שנים. מייסדה, ישראלי לשעבר שחודשים ספורים לאחר שנדד לברלין החל מתגעגע נואשות לחומוס, שילב צורך זה עם הרצון להמשיך ולהיפגש עם ישראלים על בסיס קבוע. הוא יצר פלטפורמה של 'בואו ניפגש ונאכל חומוס' וקרא לקבוצה 'מנגבים בברלין'.
בשבת התכנסו כמה מחברי הקבוצה, בהם אני, בבית קפה בבעלות ישראלית שמגיש גם חומוס ונגזריו.
ברוח התקופה, צולמנו.
רואים את ההוא מימין עם החולצה הצהובה? זה פבל, מייסד הקבוצה ואביה הרוחני (כן, פבל). זה שממולו עם החולצה הסגולה הוא גל, שהצטרף לקבוצה לפני כשנתיים ומונה כסמנכ"ל לענייני איתור חומוסיות חדשות בברלין. ההוא שליד פבל, עם הפרצוף המופתע, זה אני שנתפסתי בעיצומו של תהליך השמדת סביח בינוני ברמתו.

    

(ברלין - 74) * מקהלה עברית בברלין *

כמעט כמו תמיד זה התחיל בכך שמישהו העלה לפייסבוק קישור לעמוד שמבשר על הופעת סיום העונה של המקהלה העברית בברלין. לבושתי גיליתי כי המקהלה כבר קיימת יותר משנה ורק עתה נחשפתי לעובדת קיומה. היה כתוב שההופעה נערכת בסופיאנ-קירכה. קירכה זה כנסיה. מקהלה עברית בכנסיה... את זה מעניין לראות, גם לשמוע. נסעתי לשם. 
בסופיאנ-שטראסה כבר ביקרתי לא אחת, ממוקמים בו סופיאנ-קלאב, המועדון שמארח את ליין מסיבות הגייז הישראליות 'משוגע' (ברלין - 68) ו'המרכז ללימודי יהדות' של אוניברסיטת הומבולדט הניצב מולו; עכשיו מתגלה לצדם גם קירכה עם מקהלה תואמת. רחוב קטן עם אקלקטיות עברית.
קצת באיחור אני נכנס לאולם הראשי. על הספסלים שלפניי כבר ישובים קרוב למאה איש. כנגדם, כשבגבה צלב מרשים, מזמרת מקהלה מזמורים הנשמעים באוזניי כנסייתיים למהדרין. אני לא בטוח שאני במקום הנכון ושואל באנגלית צעיר הנושא תינוק למטרת הרגעה ליד דלת הכניסה אם כאן זה סופיאנ-קירכה. תוך שבריר של שנייה מזהה הצעיר את מקורותיי הלבנטיניים ועונה בעברית שזה כאן. אני שואל איפה השירים בעברית. הוא אומר לי שמה שאני שומע זה עברית ושאשים לב למנגינה ולטקסט. אני כורה אוזן כעצתו ומתחיל לגלות שאכן אלו שירים שאני מכיר, 'הפרח בגני' וכאלה, רק שהעיבודים שלהם מזכירים לי יצירות של באך קשישא ודומיו. התיישבתי, עברתי למצב 'אדפטיביות מהירה' והתחלתי ליהנות.
בסיום החלפתי מילים עם היזם והמנצח של המקהלה, מוזיקאי ישראלי צעיר ונמרץ שהגיע לברלין לפני כשנתיים. לדבריו, כמחצית מחברי המקהלה מורכבת מישראלים לשעבר והאחרים הם גרמנים שחלקם דובר עברית. אחר כך אמרו לי בצד יודעי דבר שהוא מנהל את המקהלה ביד רמה.
כך יאה. אורדנונג אונד דיסציפלין. בלי סדר ומשמעת אין הרמוניה.

(ברלין - 73) * יאללה הפועל *

זה התחיל ככה שחומי שאל אותי בטלפון אם אני רוצה ללכת הערב לכדורגל. הפועל תל אביב (הוא אוהד שלה משהיה קטן) משחקת כאן משחק ידידות מול קבוצה ברלינאית מהליגה השנייה, פ.צ. אוניון שמה. אמרתי בסדר. נפגשנו בתחנת אוסטקרויץ ונסענו יחד לאצטדיון הקבוצה המארחת אי שם בקופניק (רובע מזרח ברלינאי). בדרך הוא הסביר לי כי הפועל הנוכחית היא קבוצה שנבנתה מחדש, נמצאת בתהליכי גיבוש והשחקנים עוד לא ממש מכירים האחד את השני. 
הם עוד לא הפסידו והוא כבר מארגן לי הסבר.
אנחנו מגיעים לאזור הקופות והשערים. תורים ארוכים משתרכים לשני כיוונים, האחד לקופות השני לשערי הכניסה. עוגמה קלה אופפת אותנו לרגע. אני נזכר שאני ישראלי ומתעשת. אומר לחומי 'בוא איתי', ניגש איתו לסדרנית בשער ומציג אל מול עיניה כרטיס עיתונאי ישן שיש לי בארנק לצרכים כאלה. חומי חמוש במצלמה רבת רושם, מן הסתם הניחה שהוא הצלם. היא קוראת למישהו שמאשר את כניסתנו.
אם כבר אז כבר. הולכים לשער המרכזי בו המיוחסים יושבים על כסאות מרופדים ולא על טריבונות בטון כמו סתם איזה אוהד. גם שם סדרנית רוצה לראות כרטיסים. תעודת עיתונאי, מילת הקסם 'ישראל' ואנחנו בפנים. פניו הזורחות של חומי מגדירות מחדש את המושג 'אושר'. אפילו השפם נראה מבריק יותר. 'זה לא הכסף שנחסך', הוא ממהר להבהיר, 'אני שונא תורים'. האמת, גם אני.
התיישבנו. וידאתי אצלו שאני צריך לאהוד את אלו שבאדום ולא את אלו שבשחור והמשחק התחיל. דווקא התרשמתי שהפועל תל אביב כן קבוצה מגובשת. למשל, במהלך המשחק השחקנים פרגנו מאד לשוער שלהם. הם לא רצו שירגיש בודד וכל הזמן מסרו לו את הכדור.
ראיתי לאן הרוח נושבת, אפילו חומי הודה שהם קבוצה יותר טובה. שאלתי אותו אם אני חייב לאהוד את אלו באדום. הוא אמר שאני לא מוכרח, מה גם שיש עליי חולצה שחורה.
נגמר שתיים אפס לטובת המארחים. כדי להעצים את ההשפלה הכרוז הכריז 'פ.צ אוניון' והקהל השיב ב'צווי' (שתיים), ואחר כך הכריז 'הפועל תל-אביב' והקהל הגיב ב'נול' (שזה אפס, על משמעותו הכפולה).
הוונט ג'ואיש פיפל ספרד אינף?

(ברלין – 72) * מוחמד *

הספרייה העברית בברלין ארגנה פנל לכבוד סיום עבודת הדוקטורט של מוחמד נוסייראת שהגיע לברלין מאירביד שבירדן כדי לכתוב על הפוסט מודרניזם בספרות העברית. העבודה, שבוצעה במסגרת האוניברסיטה החופשית של ברלין, מתמקדת ביצירתו של אתגר קרת.
אני נכנס לאולם קטן ומברך לשלום את פליקס שגובה בכניסה 4 יורו למשתתף כנגד קבלה בגודל של בול. מימין לדלת הכניסה מתוחות שלוש שורות ישיבה מדורגות. משמאל ניצב שולחן נזירי. בהמשך הערב יסמכו עליו חתן השמחה ולצדו שני מומחים למדעי היהדות, המנחה לדוקטורט פרופסור טל אילן ומנחה הדיון פרופסור לוקאס מילטאלר, שגם שימש כקורא מעריך של העבודה.
יושבים להם השלושה, המייצגים, ולו על פי שמם, את שלושת הדתות המונותיאיסטיות ודנים בעברית רהוטה, כל אחד והגייתו, בסיפוריו של פוסט מודרניסט ישראלי בלב ליבה של ברלין. קרת לא היה יכול לבקש מסגרת הולמת יותר לדיון ביצירתו.
* * *
טל אילן מספרת שמוחמד הוא התלמיד השלישי שלה שהגיע מירדן. השניים שקדמו לו כבר מלמדים במחלקה ללימודי עברית באוניברסיטת ירמוך. לאחר שיצטרף אליהם יהוו יחד מחצית מצוות המרצים. "אני האמא של המחלקה," היא מצהירה בגאווה משועשעת.
מוחמד נוסייראת מספר כי נחשף לראשונה לשפה העברית כשצפה בתוכניות ילדים בערוץ הראשון שנקלטו היטב בירדן. במיוחד זכורה לו משם המילה 'הצילו'. הוא בוגר המחזור הראשון של המחלקה ללמודי עברית באוניברסיטת ירמוך. המחלקה הוקמה בשנת 2000, אחרי חתימת הסכם השלום עם ירדן.
אני שואל אותו על הקונטקסט הגיאו-פוליטי. בכל זאת זו לא עוד שפה אלא עברית, שפת היהודים ושפתה של מדינת ישראל. הוא אומר שזו התמחות כמו כל התמחות אקדמית. הוא עצמו נוהה אחר התרבות והספרות העברית, ללא קשר למצב הפוליטי, כאקדמאי וחוקר תרבות. בזיכרוני צף ועולה המשפט 'Ich bin doch nur ein Schauspieler' ('אני בסך הכול שחקן') של קלאוס מריה ברנדאואר בסרט 'מפיסטו'. כלל לא בטוח שזה רלוונטי למקרה הזה, אבל מה לעשות שדווקא במשפט הזה נזכרתי.
בהמשך הוא סודק את מגדל השן ומביע תקווה שהמחלקה ללימודי עברית תהווה גשר לתומכי השלום משני הצדדים.
אינשאללה.

(ברלין – 71) * גלות *

לראשונה נקטעת מסורת בת עשרות שנים, הביקור בשבוע הספר העברי, היוני-פסט שלי. שנה אחר שנה אני מגיע לכיכר מלכי העירייה, נע באיטיות בין דוכני המוציאים לאור והמשווקים למיניהם, מציץ מעבר לכתפי המון שגודש דוכן עמוס במיוחד, מקבל בחיוך מבין דריכה על בהונותיי, פוגש מכרים ומודעים ולא שואל אותם 'מה אתה עושה פה?', מביט בסופרים ידועי שם החותמים על ספריהם ומגלה שהם כאחד האדם, מתמודד בתקיפות חביבה עם ניסיונות להחתים אותי על מנוי ל'הבימה' או ל'ידיעות אחרונות', מחפש במיוחד את ההוצאות לאור שספריהן כמעט ואינם נמצאים בחנויות הספרים, כל מיני מאגנסים ומרכזי זלמן שז"רים למיניהם, שם עין על ספרים מסוימים ומתוכם מבקש לשים כמה בצד עד שאגמור את הסיבוב, פה ושם אפילו מגלה איזה ספר שכתבתי, למרות שאחרי הראשון ואולי קצת אחרי השני, לא באמת מתרגשים.
משלהי שנות התשעים החלו להצטרף אליי מפעם לפעם איזה ילד או ילדה, או אז הקצב הופך לתזזיתי יותר, לא הספר במרכז אלא הצאצא המתמוגג. אך אל דאגה, במהלך השבוע אני חוזר לסיבוב נוסף, איטי יותר.
השנה כל זה לא יקרה, קצת חבל לי.

(ברלין – 70) * כדורגל *

האמת, כדורגל לא כל כך מעניין אותי. זה לא שאני מנותק מהעולם, ידוע לי מי הם יוסי בניון ואייל ברקוביץ וגרנט ומסי וסוארס ורונאלדו וכל אלו. לא זו אף זו, מדי ארבע שנים אני עוקב אחר ההתפתחויות במונדיאל ולמיטב זכרוני לא החמצתי אף משחק גמר. השכלה כללית.
לא ייפלא אפוא, שעד שבת לפני הצהריים, עת הגעתי לתחנת האס-באהן ופניי מערבה, כלל לא ידעתי שבערב יתקיים כאן משחק גמר גביע אירופה לאלופות בין ברצלונה ליובנטוס.
בקרון הצפוף עמדו אוהדי שתי הקבוצות, היובנטוסאים עם חולצות זברה מפוספסות והברצלונאים עם חולצות של 'קטר איירליינס'. רק בפינה למעלה, בקטן, התנוסס הסמל של ברצלונה. המצחיקים האלה הסכימו להיות פרסומת מהלכת בשביל לממן את הסוכן של מסי, כל הכבוד.
גיליתי מקום פנוי ליד גרמניה עבת מותן. ממולה ישב בן זוגה ששוחח באנגלית עם אוהד שכל ישותו אמרה איטלקיות. 'אתם מברלין?', התעניין האיטלקי. 'לא, מהמבורג', השיב איש שיחו והוסיף 'עכשיו אני מבין למה קרעו אותנו במחיר המלון, הכול מלא בגלל המשחק.' למרות זאת איחל בהצלחה לאיטלקי וחבורתו שירדו באלכסנדרפלאץ.
אזור אירופה סנטר והקו-דאם על בתי הקפה שלו ומסעדותיו המה אוהדים משתי הקבוצות. ספרדית ואיטלקית נשמעו מכל עבר. יש לא מעט סממנים דתיים באהדה ובדבקות הזו, כל אחד והאלוהים שלו.
עכשיו אני מעורב ולכן בערב חשתי צורך לצפות במשחק. לא בכולו, לא צריך להגזים, אבל בחלק ניכר ממנו. דווקא היה די מעניין, אבל עדיין לא משהו שהייתי עושה על בסיס קבוע.
בעקרון, אני איש של כדורסל.