(ברלין - 50) * יהודים וישראלים ואיינשטיין *

שיחה עם אזרחית בשבוע הראשון שלי בברלין. תוך כדי שחה לי שפגשה מישהו באיינשטיין.
"איינשטיין?"
מביטה בי רגע קט בקימוט מצח ושואלת בתמיהה: "אתה לא יודע מה זה איינשטיין?"
הנה עמדתם על זהותה: יהודיה, שהרי ענתה על שאלה בשאלה; וישראלית, כי נתנה לאיש שיחה להבין שנחשפה בורותו.
מניד ראשי לכל צד, לא יודע.
"רשת בתי קפה ידועה בברלין," היא מתעשתת ומבארת בטון סלחני, "יופי של שטרודלים".
***
למרות ששטרודלים, במיוחד טובים, אני אוהב, לקח לי כמה חודשים להגיע לסניף הידוע, אבי הרשת.
שתי לוחיות זיכרון טבועות במדרכה שלפני הכניסה - גיאורג בלומנפלד, לוצ'יה בלומנפלד.
אורי תדמור, עורך תחום בלשנות בהוצאת ספרים אקדמית, מספר לי שהווילה בה שוכן המוסד הקולינרי הייתה בבעלות השניים, בנקאי יהודי ואשתו שהתאבדו בתקופת השלטון הנאצי. בתם נשלחה למחנה ריכוז.
מבנה יפה, מרווח, תקרות גבוהות. בית קפה וינאי של פעם.
המלצר, לועזי בהווייתו, שומע את להגנו וממלמל כמה מילים בעברית.
"זה מאיפה הבאת?"
"למדנו מהמנהל שלנו. הוא ישראלי... בעצם יהודי מקומי... זאת אומרת מישראל".
באשר תלך ישראלים ויהודים, יהודים וישראלים. המקומיים, כמלצרנו, מתקשים להבחין ביניהם.
השטרודל עומד בהבטחה, רמה גבוהה. הקפה טוב יותר מהנוזל הדלוח שמגישים רבים מבתי הקפה של ברלין.
גם לחשבון ניחוח ארצישראלי - על איכות וסטייל משלמים.

(ברלין - 49) * כעס *

ספרו של יורם קניוק "הברלינאי האחרון" מתאר חוויות ורשמים מסיורים שערך במשך 15 שנים על אדמת גרמניה. ברבים מביקוריו היה אורח של גופים ומוסדות גרמניים.
קניוק היה אורח מעצבן. בביקוריו הרבה לכעוס ולהתריס נגד מארחיו.
כך, כשהוזמן לאוניברסיטת היידלברג שחגגה 600 לייסודה, שאל את "הדיקן הנדהם" מדוע לא ציינו הנאומים החגיגיים את העובדה שבתי הרחוב בהם הוקמה האוניברסיטה במאה ה-14 הופקעו מידי יהודים.
הגרמנים, מצדם, המשיכו להזמין ולארח את קניוק; רבים מספריו, גם "הברלינאי האחרון", תורגמו לגרמנית.
לפני שנים ספורות התבקשתי לכתוב בעיתון "מעריב" על ספרים שהותירו בי את רישומם. את הסקירה על "היטלר", הביוגרפיה כפולת הכרכים של איאן קרשו, חתמתי במילים: "לקרוא, ולא באמת להבין."
ואכן, גם אחרי עשרות שנים בהן אני בוחן את התופעה הנאצית מהיבטים שונים, כאדם וכיהודי, נראה שלעולם לא אבין באמת כיצד יכולה הייתה להתרחש. בכל פעם שב ומדהים אותי מידע חדש על אירועי אותן שנים חשוכות.
ואני לא כועס. אין לי על מי.

(ברלין - 48) * שולם שולם לעולם... *

נניח שמשרד החוץ הגרמני עורך אירוע לכבוד 50 שנים לכינון היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה לישראל ואתם כותבים מחקר וספר על הישראלים בברלין, לא תגיעו לאירוע?
תגיעו, בטח תגיעו.
שר החוץ הגרמני, הר שטיינמאייר, נשא נאום שהדגיש את החוב הגדול שחב העם הגרמני לעם היהודי. הוא שמח שהתפתחו קשרי ידידות אמיצים בין העמים. זה לא מובן מאליו, הודה. ראייה לכך מצא גם בהמוני צעירים ישראלים שנוהרים לבירת גרמניה.
אז זהו, הגרמנים אוהבים את הנהירה הישראלית לברלין שנותנת להם לגיטימציה מוסרית (בעצם, המימסד הגרמני אוהב את זה; לגבי העם הגרמני, על שלל רבדיו, אני לא בטוח).
לעומת זאת, בישראל רבים לא אוהבים את הנהירה לברלין, בדיוק מסיבה זו.
כן, גם בין ידידים טובים יכולים לצוץ ניגודי אינטרסים.
הסוגיה עלתה בדיון שנערך בהמשך על מהותה של מולדת. לקחו בו חלק הסופר מאיר שלו שלנו והבמאי הגרמני אדגר רייץ ("היימט"). המנחה שאלה אותם על ההשלכות של הפיגוע במרכול הכשר בפריז וקריאתו של ביבי ליהודים הצרפתים לעלות לישראל, למגינת לב מארחיו.
מאיר שלו אמר שביבי שכח שהוא לא ראש ממשלת העם היהודי אלא ראש ממשלת ישראל והמליץ לו בחום לרכז את מאמציו במילוי תפקיד זה, המסובך והמורכב כשלעצמו. שפת הגוף של שטיינמאייר לא שידרה התנגדות למילים אלו.
אחר כך היה כיבוד ומינגלינג. עשיתי היכרויות עם אנשים חדשים, דווקא גויים. דוקטור לספרות, שלמדה שנתיים באוניברסיטה העברית, סיפרה לי בעברית לא רעה במבטא ייקי שהיא כותבת הספדים ומקריאה אותם בהלוויות; ליהגתי בהונגרית עילגת עם משוררת שהגיעה לברלין מרומניה לאחר שצ'אושסקו הלך בדרך כל בשר; עם מנהל תפעולי של רשת מלונות, שנולד במזרח ברלין וזכה לראות בגיל 15 בקריסת החומה, אני עוד צריך לדבר על המהפך תרבותי שחווה.
בחוץ, ברחבה שליד הכניסה, חיכתה מרצדס 500 שחורה עם נהג ושומרי ראש. השארתי אותה לשטיינמאייר והלכתי על האופציה של התחתית.

(ברלין - 47) * גרסיאס *

ערב ששי. יומני החדשות מגלים שהתחלפו היוצרות: בישראל סערה חורפית בעיצומה, בצרפת מבצע חילוץ מסורבל של בני ערובה. בברלין, לעומת זאת, שקט אקלימית וטרוריסטית.
אני נע מזרחה, אל פאב בשכונת נויקלן, ערב מוזיקלי. הפאב הקטן הומה אדם.
משיל מעיל ושני סוודרים, מתמקם ליד הבר ומזמין משקה.
הברמן, מעין שותף מנהל, אומר לי משהו בגרמנית. לא מבין. עובר לספרדית. לא מבין. אומר באנגלית שבתפריט למטה כתוב שלמשקה ראשון צריך להוסיף עוד יורו (באמת נכתב שם בעפרון דהוי משהו בגרמנית) ומתחיל להסביר לי, כמו לזה שהזמין לפני, למה. אני אומר לו שאין בעיה ולא צריך הסבר.
זמרת חיננית מישראל מתייצבת ליד המיקרופון לצד נגן קונטרבס עתיר קוקו מדנמרק. הם פוצחים בקטעי ג'ז קלאסי, מצ'רלי פרקר ועד בכלל. יש גם שירים בעברית ובערבית, פיירוז לצד זלמן שניאור.
בהפסקה מי שרוצה לעשן יוצא החוצה. קופה מאולתרת (קנקן תה מכוסה בנייר המודבק על פתח הקנקן. באמצע הנייר, חריץ) עוברת בין הצופים שתורמים ברצון. במהלך ההופעה מי שרוצה לצאת או לחזור מהשירותים, או מהעישון, מחכה ששיר יסתיים ורק אז הוא יוצא או נכנס פנימה.
הכול ברגוע. בלי גרם של רשמיות, טקסיות או סדורים מוקדמים. מוזיקה טובה נטו.
אוהב את זה.
לאחר ההדרן ניתן אישור לעשן גם בפנים. אצבעות החלו לגלגל סיגריות, מציתות הבהבו.
נטלתי לגימה אחרונה, הנחתי הכוס על הבר, פלטתי "גרסיאס" מהיר ונסתי כל עוד נשימתי בי.

(ברלין - 46) * מפלה ניצחת *

לקופאית בסופרמרקט שלי דרך יעילה למנוע השפעות שליליות של ישיבה ממושכת: לאחר שקונה, בדרך כלל בעל קונפיגורציה אתנית, מניח את המוצרים שליקט על המסוע שלצד הקופה, היא מתרוממת מכיסאה ומציצה אל תוך הסל הריק שבעגלה, הערוך לקלוט את המוצרים שעברו תחת ידיה.
כך היא משיגה שתי מטרות בהתרוממות אחת: גם מונעת היווצרות של קרישי דם ברגליה השמנמנות וגם מאתרת מוצרים אשר אפשר שטיפוס כמוני העלים מהמסוע.
עד כה צברה מולי, לדאבון ליבה, אפס אחוזי הצלחה.
לכן בפעם האחרונה ניסתה טקטיקה חדשה. לא זו בלבד שהציצה בסל הריק, אלא גם ביקשה ממני להרים אותו. שמא נחבא משהו דווקא מתחתיו.
לא פראיירית קופאיתנו.
אבל גם אני לא... שום מוצר סורר לא נחבא בתוך הסל או מתחתיו.
ב"דאנקה" חמור סבר הודתה שוב בתבוסתה.

(ברלין - 45) * בכתה קצת *

א' באה לביקור של שבוע. התגעגעה.
חפצה בעילום שמה ותמונתה. לא ביקשנו לברר אם מצניעות, ביישנות, או מחמת עינא בישא. יפה לה לאישה קורטוב של מסתורין.
בבוקר ירדה לסיבוב קצר בשכונה, שבה בפנים מכורכמות ודיווחה: "בכיתי קצת".
"מה קרה תמתי?"
"ראיתי את אבני הזיכרון הפזורים על המדרכות לצד הבתים היפים מהם נעקרו יהודים ונשלחו לאבדון. וגם כיום אין לנו מנוח, כאן כולם מסתובבים בשלוות ערב חג המולד ושם אנחנו בתוך ים של עוינות ושנאה."
הכנתי קפה, צרפתי פרוסה נאה של עוגה והוספתי דברי כיבושין.
נתרצתה ושבה לחייך.
אישה.

(ברלין - 44) * הרהור במוזיאון DDR*

מוזיאון DDR (הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, מזרח גרמניה לשעבר) הומה אנשים שבאו לטעום מחיי היומיום של אזרחי גרמניה המזרחית שלפני נפילת החומה. הקומוניזם, הניסוי בבני אדם הגדול בהיסטוריה, היה למנגנון טמא שמעך את נפש האדם.
אני נע באווירה של מכוניות רעועות, בתים משמימים, חדרי חקירות, צילומים של פוליטיקאים מאחזי עיניים, חומות, האזנות, הלשנות, איסורים לרוב ואינדוקטרינציה מתמדת. פתאום סביבה מוכרת: חדר המדמה עיצוב פנים של דירה מזרח גרמנית טיפוסית כמוה כדירת מגורים אופיינית בקיבוצי שנות הששים.
הקיבוץ היה אולי סיפור ההצלחה היחיד, והאמיתי, של הרעיון הקומוניסטי הבסיסי - שוויון אמיתי המושתת על הסכמה שכל אחד לפי נותן לכלל כפי יכולתו ומקבל ממנו על פי צרכיו. אך אפילו הקומוניזם הקיבוצי לא יכול היה להצליח לולא שולב עם רעיון הגשמת הציונות. כך קרה, אפוא, שהקומוניזם, העל-לאומי ביסודו, נזקק דווקא לתנועה לאומית חזקה כדי לאפשר הגשמה אמיתית שלו; וגם זו הייתה נקודתית, זמנית וחלקית. 

(ברלין - 43) * מטמורפוזה *

"קר פה מאד," אני מתלונן.
"זה עוד כלום," מגחכים לעומתי אנשים, "בינואר הטמפרטורות ירדו מתחת לאפס ואז תבין מה זה קור אמיתי."
"אז מה עושים?" אני שואל חסר אונים, "כבר עכשיו לוקח לי רבע שעה להתלבש לפני כל יציאה מהבית... ועדיין קר."
"בגדים תרמיים," מציעה פלונית, "ניתן להשיג ב'קרשטאדט ספורט'".
"יקר שם," מוסיף אלמוני, "בפחות מחצי המחיר תמצא בגדים תרמיים טובים ב'פרימרק'".
"המעיל הזה לא יספיק לך," ממשש מומחה את המעיל שהבאתי מארץ הקודש.
"כן יספיק," אומר מומחה אחר, "אם תשלב אותו עם צעיף טוב ומספיק שכבות של בגדים מתחתיו."
"שכבות," קובעת גם אלמונית, "כמה שיותר שכבות של בגדים."
"גטקס," ממליץ פלמוני, "אין מצב שבחורף אתה הולך פה בלי גטקס."
גטקס. אצלי הן מתחברות לקומדיות סלפסטיק מתחילת המאה שעברה.
"כובע גרב," מצהיר פלוני, "רוב הקור מגיע לגוף מהראש. חשוב שיהיה לך כובע."
"כובע גרב טוב," מדגישה ומזהירה פלמונית, "אחרת תהיה חולה כל החורף."
מה לי כובע גרב, מי לי כובע גרב.
עד שיום אחד קפא לי המוח ואוזני הפכו גלידי קרח. אצתי רצתי לקנות כובע גרב.
דמות זרה ומוזרה ניבטה ממראת החנות, פלמ"חניק נהייתי.

(ברלין - 42) * געשעפט פיהרר *

ה' (אות בדויה), ישראלי שמנהל חברה בבעלות ישראלית, מגיש לי כרטיס ביקור כתוב גרמנית. לצד שמו מופיעות המילים "געשעפט פיהרר" - מנהל עסקים.
פיהרר. הם היו צריכים לבטל את המילה הזו.
ומה היא בכלל עושה על כרטיס ביקור של יהודי?

(ברלין - 41) * טיול של יום ראשון *

סתיו. זוג ישראלים צעיר ונלבב המגיב לשמות לנה ואסף הזמין אותי לטיול של יום ראשון בהיר וצונן ביער גרונוולד.
טיפסנו על "גבעת השטן", כ-80 מטרים גובהה, וצפינו על פני העיר. "זו גבעה מלאכותית," הם מספרים לי, "שנבנתה מהריסות העיר במלחמת העולם השנייה." על חלקה הגבוה נישאים שרידיהן של תחנות האזנה אמריקאיות.
אזרחים גודשים את שבילי היער, חלקם דוחפים עגלות ילדים או רוכבים על אופניהם. עטופים היטב, לא כמו האזייאת קפוא הבוהן שצועד מולם ולרגליו רק נעלי ספורט וזוג גרביים אחד, גם אם עבה.
מימין למורדות השביל מתגלה קרחת יער. במרכזה, מוארת באור שמש רך, תלולית לבנה מנוקדת בני אדם בגדלים שונים; כמו הועתקה מציוריו של פיטר ברויגל האב.
אי של שלווה ורוגע.
לא רחוק משם ניצבת תחנת הרכבת ובה רציף מספר 17, ממנו יצאו משלוחי המוות של יהודי ברלין למחנות ההשמדה.
להזכירך כי תמיד ימצא מי ששלווה ורוגע לצנינים הם בעיניו.

(ברלין - 40) * לא נורא *

אני מקבל הודעת פייסבוק ולפיה בשבת אחר הצהריים, בגלריה במרכז העיר, יש אירוע בשפה האנגלית המאורגן על ידי ישראלים. שמו: The Nakba – an ongoing oppression, suppression and denial. "הנכבה - דיכוי מתמשך, הדחקה והכחשה". 
את האירוע, לשון ההודעה, מארגן אבי ברג. יחד עמו יופיעו בו מייסד ארגון "זוכרות" איתן ברונשטיין ובמאי הקולנוע דני גל.
אני מסתקרן. זו הפעם הראשונה שיוצא לי להיחשף ישירות לשיח של מי שמוגדרים פעילי 'שמאל קיצוני'. פעילים ישראלים, יהודים, היוצאים אקטיבית נגד מדיניות ממשלות ישראל וקוראים תגר על עצם קיומה כמדינה ציונית.
הקהל, כ-30 ישראלים וגרמנים ולפחות ערבי אחד מפלשתין, שמע מאיתן ברונשטיין שישראל מנסה לגמד ולהשכיח את הנכבה - האסון שהתרגש על העם הפלשתיני שמאות אלפים מבניו גורשו או נאלצו להימלט מבתיהם בעקבות מלחמת העצמאות. דני גל הציג סרט קצר שביים על אנשי הכפר הפלשתיני שבו צולם הסרט 'חירבת חיזעה'.
אחר כך היו שאלות ותשובות.
לא נאמרו דברים שלא שמעתי בעבר. גם לא הייתה התלהמות או ביקורת בוטה. בשום שלב לא זעתי בכורסתי באי נוחות. בעצם אולי קצת, פעם אחת, כשראיתי את מפת ארץ ישראל מנומרת בהמוני כפרים ערביים לשעבר.
אי נחת זו, אודה על האמת, לא נבעה מהמחשבה על התושבים המסכנים שעזבו את בתיהם, אלא מהמחשבה על המידה בה המחשה בעלת אפקט כזה יכולה להגביר זעם והקצנה בקרב הערבים. עם זאת, לא התרשמתי שזו מטרתם של הדוברים, אלא שהם מבקשים הכרה באסון שנגרם לפלשתינים כתוצאה מהקמת בית יהודי בארץ ישראל, כאחד התנאים הנדרשים ליצירת פיוס בין העמים.
לסיכום, לא חשתי בנזק הגדול שנגרם מפעילות כזו למדינת ישראל, אולי עוד שריטה בתדמיתה החבולה ממילא. יותר מעניין אותי לגלות מה מניע יהודים ישראלים לעסוק בהסברה אנטי ציונית ובדרך גם לשלם מחיר אישי לא קטן.

(ברלין - 39) * ביקור מולדת *

אחרי כמעט חמישה חודשים הגעתי לביקור מולדת קצר. מזג האוויר היה נפלא, באחת הושלו ארבע שכבות בגדים. 
משפחה, חברים, שמש, ים, רעש והמולה - מולדת.
קניתי את "העולם של אתמול", האוטוביוגרפיה הנודעת של הסופר היהודי האוסטרי סטפן צוויג ששם קץ לחייו בשנת 1942, בגלות בברזיל. את צוואתו סיים במילים: "אני מברך את כל ידידיי; ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם."
לו אך הייתה לו מולדת; אמיתית, נאמנה.
על הדרך גם קצת עבדתי. ספריית "גלובס", המשווקת בימים אלו את ספריי, הקצתה להם פינה ב"וועידת ישראל לעסקים". שמו שלט שהמחבר יחתום על ספריו, והמחבר אכן חתם. כך גם הזדמן לי לפגוש עוד חברים ועמיתים.
שבתי לברלין. בשדה התעופה ליקטתי את המזוודה. שליתי מתוכה שלושה סוודרים. התעטפתי שוב ויצאתי אל הפריזר.

(ברלין - 38) * על מדרגות הקונפקציה *

יורד במדרגות תחנת האו-באהן האוזווגטייפלאץ לצד המתרגם העברי גדי גולדברג. 
"שמת לב למדרגות?" הוא שואל.
מביט לאחור. על חלקה האנכי של כל מדרגה מופיע שמה של פירמה בבעלות יהודית. 
"ווייל ואורבך", "מ. זליגסון", "זלינגר ובאדה" ...
"חלק מפרויקט ההנצחה של ברלין," הוא מספר, "לפני המלחמה היו באזור הזה פירמות טקסטיל של יהודים."
"רוזנפלד ונתן", "לוונטל א. ושות'", "ליאופולד לינדמן" ....
אני נזכר בספרו המופתי של האנס פאלאדה "איש קטן לאן". גיבורו הועסק בפירמה כזו.
"בריזה וליאופרט", "קראפט אונד לווין", "ליאון ברנהרד", "לאזאר לודוויג" ....

(ברלין - 37) * טכנאים *

תקלה במערכת ההסקה. מגיעים שני טכנאים. 
אנחנו מתקשרים בשברי גרמנית ואנגלית. זה משעשע ויוצר פתיחות.
לקראת סיום הם שואלים אותי מאיפה אני.
"מישראל."
"יורים שם הרבה," הם אומרים בהבעה משתתפת בצער.
"קצת התרגלנו לזה," אני מרגיע אותם.
"כאן זה אחרת לגמרי," הם אומרים, "אצלנו שקט כבר כמעט שבעים שנה."
"המלחמה האחרונה שלכם," אני משיב, "הספיקה גם לעוד מאה שנים."
הם מהנהנים בהסכמה.

(ברלין - 36) * הוריקן *

האדם הראשון שרכש את הזכות לקרוא לי 'אבא' נחת לראשונה בחייו בברלין, קנה מכל הבא ליד, הצטלם מכל זווית אפשרית, דגם מוזיאונים ומסעדות, אנדרטאות וברים, התפלא כשפגש גרמנים נחמדים ולא פחד מהם יותר, קפא מקור וחזר לקחת מעיל, הגיב ב'איכס' לירך חזיר מעושנת, בכל זאת התעניין אם יש פה נאצים, נסע פעם אחת בתחתית בלי לשלם והבין מהו אושר אמיתי, קיבל הסבר על ביסמרק ולא נרדם, רצה לרכב על אופניים, טחן ספגטי כמו בגיל עשר, נדהם לגלות תורים שאף אחד לא מתפלח לתוכם מהצד, לא הבין מה מיוחד באלכסנדרפלאץ, לא רצה לרכב על אופניים, התרשם עמוקות מהאס-באהן, חיסל מילקי בשקל, התאהב נואשות בצרוף המילים 'דאנקה-שיין' ואמר אותו אלף פעם, בסוף לא רכב על אופניים, סימס ללא הרף, קיטר שלא הספיק לראות הכול, התבאס שאין לו מיליון דולר במזומן, אמר שבסך הכול היה כיף ושב למולדת.