(ברלין – 78) * מרק גזר *

בא לי מרק גזר. ואני, כשבא לי משהו, במיוחד אם זה מרק גזר, אני חותר להשיג אותו. שינסתי מותן וירדתי ארבע קומות עם סל קניות. צעדתי ל"נטו", נגשתי לשורת העגלות שמחוץ לחנות, הכנסתי מטבע של יורו לחריץ בידית עגלה שהפרדתי מאחיותיה והתגלגלנו אל דלת הכניסה.
העמסתי גזרים, בצלים וראשי שום; גם ערכת ירקות למרק ארוזה מראש. קניתי גמבות, כי החמצמצות שלהן קצת שוברת את המתיקות של הגזר; ויוגורט סמיך, של טורקים, כי לפעמים אני מוסיף ממנו כף לצלחת המרק ומערבב. מומלץ מאד. 
עמדתי בתור. העמסתי המוצרים על המסוע. שלמתי לקופאי שנתן לי עודף. אמרתי לו 'דאנקה' והוא החזיר לי ב'שון טאג'. השבתי את העגלה למקומה, שלפתי את היורו מהחריץ וחזרתי הביתה.
נגשתי למלאכת ההכנה. הנחתי קרש חיתוך על משטח העבודה והוצאתי מהמגירה סכין גדולה. שטפתי, קילפתי, חתכתי ושמתי הנתחים בקערה גדולה. חתכתי לקוביות קטנות בצל גדול וכמה שיני שום ושמתי אותן בקערה קטנה. הצפתי את קרקעיתו של סיר בישול בשמן זית זך והנחתי לו שיתחמם על הכיריים. הטלתי אל הסיר את הבצל והשום שטוגנו למצב זגוגי. העריתי לתוכו את תכולת הקערה הגדולה וערבבתי קצת כדי שגם הירקות יקבלו טיגון קל. אחרי פרק זמן קצר הוספתי מים. הסיר הלוהט התקומם לרגע ונרגע. נוספו לו גם פלפל, מלח וקוביית מרק. כיסיתי.
כשהגיעה הרתיחה הנמכתי את החום ונתתי לעסק להתבשל כשעתיים. הורדתי מהכיריים וחיכיתי שקצת מהחום יתפוגג. בלנדר מוט רעם קצרות בדרך ליצירת מרקם קטיפתי גס. סבב שאיבה ראשון נוצק אל הצלחת.
טעים.

(ברלין – 77) * פוסט קיץ *

בזמן האחרון אני ממעט לפרסם פוסטים. כשהגעתי לברלין פרסמתי פוסט פעם בארבעה או בחמישה ימים. אחר כך זה ירד לפעם בשבוע, שגם זו תדירות סבירה, ושם זה התייצב במשך כמה חודשים. בחודשיים האחרונים זה הפך לטפטוף לא רציני, ככה לא שומרים על קשר. למשל, מאז הפוסט האחרון שלי, על החומוס, עברו יותר משלושה שבועות. כשבאמצע, כדי לא ליצור שטח מת גדול מדי, נפנפתי קבל עם בספר החדש שלי באנגלית. אבל עם כל הכבוד, פוסט ראוי לשמו זה לא היה. 
הקורא התמה מן הסתם שואל את עצמו מה קורה פה. האם זה החום בברלין נטולת המזגנים הוא שייבש את מקורות ההשראה שלי, או שמא מיציתי את מגוון הנושאים שניתן לכתוב עליהם, או כל סיבה אחרת שניתן להעלותה על הדעת.
ובכן, החלטתי לשים קץ לניחושים ולתהיות. לא חום ולא השראה שהתפוגגה, אלא סיבה פרוזאית להפליא. הגיעה עת לסכום וניתוח החומר הרב שאספתי כאן מעשרות מרואיינים ומביקורים באירועים ומפגשים רבים.
בימים אלו, כשהעם מזיע ברחובות אני ספון בביתי, יושב וכותב.
לעובדה זו יש השפעה אנטי-פוסטואלית דו-סיבתית. אחד, אם אני כותב סיכומים וניתוחים זה בא על חשבון כתיבת פוסטים. שתיים, אם אני כמעט לא יוצא מהבית, מן הסתם אני ממעט לבקר באירועים ובמפגשים המשמשים לי מקורות השראה חשובים.
חוץ מזה כולם בחופש, בדיוק הפוסט שלי בראש להם.
אחכה לספטמבר.

Managing and Engineering Complex Technological Systems

בעוד כחודש תצא לאור הגירסה באנגלית של ספרי האחרון (אותו כתבתי יחד עם ד"ר אביגדור זוננשיין) "מהקונקורד לכיפת ברזל".
הוצאת הספרים האקדמיים WILEY העניקה לו את השם: ""Managing and Engineering Complex Technological Systems.

http://eu.wiley.com/WileyCDA/WileyTitle/productCd-1119068592.html

  

(ברלין - 75) * מנגבים בברלין *

אני לוקח הימור וטוען שאם מציגים לישראלי את השאלה 'מה הם שלושת הדברים החומריים שבעיניך מייצגים יותר מכל ישראליות?', ב-78% מהמקרים (שזה אחוז גבוה מאד) אחד מהשלושה יהיה חומוס. ככה נראה לי.
כשהגעתי לברלין והתחלתי לפגוש ישראלים, היו בהם מי שרצו שנעשה יחד משהו מיוחד והציעו שנלך לאכול חומוס. "ראבאק, עכשיו הגעתי מהארץ. מה חומוס?". אבל הלכתי אתם גם משום נחמדותם וגם משיקולים סוציולוגיים, הרי באתי ללמוד על דינאמיקת החיים של ישראלים בברלין. אלו, מסתבר, קודם כל לוקחים אותך לאכול חומוס, מן טקס טבילה כזה. אחר כך נראה מה הלאה.
די מהר גיליתי שההרגל הזה התמסד בדמותה של קבוצת פייסבוק שקיימת כבר כשלוש שנים. מייסדה, ישראלי לשעבר שחודשים ספורים לאחר שנדד לברלין החל מתגעגע נואשות לחומוס, שילב צורך זה עם הרצון להמשיך ולהיפגש עם ישראלים על בסיס קבוע. הוא יצר פלטפורמה של 'בואו ניפגש ונאכל חומוס' וקרא לקבוצה 'מנגבים בברלין'.
בשבת התכנסו כמה מחברי הקבוצה, בהם אני, בבית קפה בבעלות ישראלית שמגיש גם חומוס ונגזריו.
ברוח התקופה, צולמנו.
רואים את ההוא מימין עם החולצה הצהובה? זה פבל, מייסד הקבוצה ואביה הרוחני (כן, פבל). זה שממולו עם החולצה הסגולה הוא גל, שהצטרף לקבוצה לפני כשנתיים ומונה כסמנכ"ל לענייני איתור חומוסיות חדשות בברלין. ההוא שליד פבל, עם הפרצוף המופתע, זה אני שנתפסתי בעיצומו של תהליך השמדת סביח בינוני ברמתו.

    

(ברלין - 74) * מקהלה עברית בברלין *

כמעט כמו תמיד זה התחיל בכך שמישהו העלה לפייסבוק קישור לעמוד שמבשר על הופעת סיום העונה של המקהלה העברית בברלין. לבושתי גיליתי כי המקהלה כבר קיימת יותר משנה ורק עתה נחשפתי לעובדת קיומה. היה כתוב שההופעה נערכת בסופיאנ-קירכה. קירכה זה כנסיה. מקהלה עברית בכנסיה... את זה מעניין לראות, גם לשמוע. נסעתי לשם. 
בסופיאנ-שטראסה כבר ביקרתי לא אחת, ממוקמים בו סופיאנ-קלאב, המועדון שמארח את ליין מסיבות הגייז הישראליות 'משוגע' (ברלין - 68) ו'המרכז ללימודי יהדות' של אוניברסיטת הומבולדט הניצב מולו; עכשיו מתגלה לצדם גם קירכה עם מקהלה תואמת. רחוב קטן עם אקלקטיות עברית.
קצת באיחור אני נכנס לאולם הראשי. על הספסלים שלפניי כבר ישובים קרוב למאה איש. כנגדם, כשבגבה צלב מרשים, מזמרת מקהלה מזמורים הנשמעים באוזניי כנסייתיים למהדרין. אני לא בטוח שאני במקום הנכון ושואל באנגלית צעיר הנושא תינוק למטרת הרגעה ליד דלת הכניסה אם כאן זה סופיאנ-קירכה. תוך שבריר של שנייה מזהה הצעיר את מקורותיי הלבנטיניים ועונה בעברית שזה כאן. אני שואל איפה השירים בעברית. הוא אומר לי שמה שאני שומע זה עברית ושאשים לב למנגינה ולטקסט. אני כורה אוזן כעצתו ומתחיל לגלות שאכן אלו שירים שאני מכיר, 'הפרח בגני' וכאלה, רק שהעיבודים שלהם מזכירים לי יצירות של באך קשישא ודומיו. התיישבתי, עברתי למצב 'אדפטיביות מהירה' והתחלתי ליהנות.
בסיום החלפתי מילים עם היזם והמנצח של המקהלה, מוזיקאי ישראלי צעיר ונמרץ שהגיע לברלין לפני כשנתיים. לדבריו, כמחצית מחברי המקהלה מורכבת מישראלים לשעבר והאחרים הם גרמנים שחלקם דובר עברית. אחר כך אמרו לי בצד יודעי דבר שהוא מנהל את המקהלה ביד רמה.
כך יאה. אורדנונג אונד דיסציפלין. בלי סדר ומשמעת אין הרמוניה.

(ברלין - 73) * יאללה הפועל *

זה התחיל ככה שחומי שאל אותי בטלפון אם אני רוצה ללכת הערב לכדורגל. הפועל תל אביב (הוא אוהד שלה משהיה קטן) משחקת כאן משחק ידידות מול קבוצה ברלינאית מהליגה השנייה, פ.צ. אוניון שמה. אמרתי בסדר. נפגשנו בתחנת אוסטקרויץ ונסענו יחד לאצטדיון הקבוצה המארחת אי שם בקופניק (רובע מזרח ברלינאי). בדרך הוא הסביר לי כי הפועל הנוכחית היא קבוצה שנבנתה מחדש, נמצאת בתהליכי גיבוש והשחקנים עוד לא ממש מכירים האחד את השני. 
הם עוד לא הפסידו והוא כבר מארגן לי הסבר.
אנחנו מגיעים לאזור הקופות והשערים. תורים ארוכים משתרכים לשני כיוונים, האחד לקופות השני לשערי הכניסה. עוגמה קלה אופפת אותנו לרגע. אני נזכר שאני ישראלי ומתעשת. אומר לחומי 'בוא איתי', ניגש איתו לסדרנית בשער ומציג אל מול עיניה כרטיס עיתונאי ישן שיש לי בארנק לצרכים כאלה. חומי חמוש במצלמה רבת רושם, מן הסתם הניחה שהוא הצלם. היא קוראת למישהו שמאשר את כניסתנו.
אם כבר אז כבר. הולכים לשער המרכזי בו המיוחסים יושבים על כסאות מרופדים ולא על טריבונות בטון כמו סתם איזה אוהד. גם שם סדרנית רוצה לראות כרטיסים. תעודת עיתונאי, מילת הקסם 'ישראל' ואנחנו בפנים. פניו הזורחות של חומי מגדירות מחדש את המושג 'אושר'. אפילו השפם נראה מבריק יותר. 'זה לא הכסף שנחסך', הוא ממהר להבהיר, 'אני שונא תורים'. האמת, גם אני.
התיישבנו. וידאתי אצלו שאני צריך לאהוד את אלו שבאדום ולא את אלו שבשחור והמשחק התחיל. דווקא התרשמתי שהפועל תל אביב כן קבוצה מגובשת. למשל, במהלך המשחק השחקנים פרגנו מאד לשוער שלהם. הם לא רצו שירגיש בודד וכל הזמן מסרו לו את הכדור.
ראיתי לאן הרוח נושבת, אפילו חומי הודה שהם קבוצה יותר טובה. שאלתי אותו אם אני חייב לאהוד את אלו באדום. הוא אמר שאני לא מוכרח, מה גם שיש עליי חולצה שחורה.
נגמר שתיים אפס לטובת המארחים. כדי להעצים את ההשפלה הכרוז הכריז 'פ.צ אוניון' והקהל השיב ב'צווי' (שתיים), ואחר כך הכריז 'הפועל תל-אביב' והקהל הגיב ב'נול' (שזה אפס, על משמעותו הכפולה).
הוונט ג'ואיש פיפל ספרד אינף?

(ברלין – 72) * מוחמד *

הספרייה העברית בברלין ארגנה פנל לכבוד סיום עבודת הדוקטורט של מוחמד נוסייראת שהגיע לברלין מאירביד שבירדן כדי לכתוב על הפוסט מודרניזם בספרות העברית. העבודה, שבוצעה במסגרת האוניברסיטה החופשית של ברלין, מתמקדת ביצירתו של אתגר קרת.
אני נכנס לאולם קטן ומברך לשלום את פליקס שגובה בכניסה 4 יורו למשתתף כנגד קבלה בגודל של בול. מימין לדלת הכניסה מתוחות שלוש שורות ישיבה מדורגות. משמאל ניצב שולחן נזירי. בהמשך הערב יסמכו עליו חתן השמחה ולצדו שני מומחים למדעי היהדות, המנחה לדוקטורט פרופסור טל אילן ומנחה הדיון פרופסור לוקאס מילטאלר, שגם שימש כקורא מעריך של העבודה.
יושבים להם השלושה, המייצגים, ולו על פי שמם, את שלושת הדתות המונותיאיסטיות ודנים בעברית רהוטה, כל אחד והגייתו, בסיפוריו של פוסט מודרניסט ישראלי בלב ליבה של ברלין. קרת לא היה יכול לבקש מסגרת הולמת יותר לדיון ביצירתו.
* * *
טל אילן מספרת שמוחמד הוא התלמיד השלישי שלה שהגיע מירדן. השניים שקדמו לו כבר מלמדים במחלקה ללימודי עברית באוניברסיטת ירמוך. לאחר שיצטרף אליהם יהוו יחד מחצית מצוות המרצים. "אני האמא של המחלקה," היא מצהירה בגאווה משועשעת.
מוחמד נוסייראת מספר כי נחשף לראשונה לשפה העברית כשצפה בתוכניות ילדים בערוץ הראשון שנקלטו היטב בירדן. במיוחד זכורה לו משם המילה 'הצילו'. הוא בוגר המחזור הראשון של המחלקה ללמודי עברית באוניברסיטת ירמוך. המחלקה הוקמה בשנת 2000, אחרי חתימת הסכם השלום עם ירדן.
אני שואל אותו על הקונטקסט הגיאו-פוליטי. בכל זאת זו לא עוד שפה אלא עברית, שפת היהודים ושפתה של מדינת ישראל. הוא אומר שזו התמחות כמו כל התמחות אקדמית. הוא עצמו נוהה אחר התרבות והספרות העברית, ללא קשר למצב הפוליטי, כאקדמאי וחוקר תרבות. בזיכרוני צף ועולה המשפט 'Ich bin doch nur ein Schauspieler' ('אני בסך הכול שחקן') של קלאוס מריה ברנדאואר בסרט 'מפיסטו'. כלל לא בטוח שזה רלוונטי למקרה הזה, אבל מה לעשות שדווקא במשפט הזה נזכרתי.
בהמשך הוא סודק את מגדל השן ומביע תקווה שהמחלקה ללימודי עברית תהווה גשר לתומכי השלום משני הצדדים.
אינשאללה.

(ברלין – 71) * גלות *

לראשונה נקטעת מסורת בת עשרות שנים, הביקור בשבוע הספר העברי, היוני-פסט שלי. שנה אחר שנה אני מגיע לכיכר מלכי העירייה, נע באיטיות בין דוכני המוציאים לאור והמשווקים למיניהם, מציץ מעבר לכתפי המון שגודש דוכן עמוס במיוחד, מקבל בחיוך מבין דריכה על בהונותיי, פוגש מכרים ומודעים ולא שואל אותם 'מה אתה עושה פה?', מביט בסופרים ידועי שם החותמים על ספריהם ומגלה שהם כאחד האדם, מתמודד בתקיפות חביבה עם ניסיונות להחתים אותי על מנוי ל'הבימה' או ל'ידיעות אחרונות', מחפש במיוחד את ההוצאות לאור שספריהן כמעט ואינם נמצאים בחנויות הספרים, כל מיני מאגנסים ומרכזי זלמן שז"רים למיניהם, שם עין על ספרים מסוימים ומתוכם מבקש לשים כמה בצד עד שאגמור את הסיבוב, פה ושם אפילו מגלה איזה ספר שכתבתי, למרות שאחרי הראשון ואולי קצת אחרי השני, לא באמת מתרגשים.
משלהי שנות התשעים החלו להצטרף אליי מפעם לפעם איזה ילד או ילדה, או אז הקצב הופך לתזזיתי יותר, לא הספר במרכז אלא הצאצא המתמוגג. אך אל דאגה, במהלך השבוע אני חוזר לסיבוב נוסף, איטי יותר.
השנה כל זה לא יקרה, קצת חבל לי.

(ברלין – 70) * כדורגל *

האמת, כדורגל לא כל כך מעניין אותי. זה לא שאני מנותק מהעולם, ידוע לי מי הם יוסי בניון ואייל ברקוביץ וגרנט ומסי וסוארס ורונאלדו וכל אלו. לא זו אף זו, מדי ארבע שנים אני עוקב אחר ההתפתחויות במונדיאל ולמיטב זכרוני לא החמצתי אף משחק גמר. השכלה כללית.
לא ייפלא אפוא, שעד שבת לפני הצהריים, עת הגעתי לתחנת האס-באהן ופניי מערבה, כלל לא ידעתי שבערב יתקיים כאן משחק גמר גביע אירופה לאלופות בין ברצלונה ליובנטוס.
בקרון הצפוף עמדו אוהדי שתי הקבוצות, היובנטוסאים עם חולצות זברה מפוספסות והברצלונאים עם חולצות של 'קטר איירליינס'. רק בפינה למעלה, בקטן, התנוסס הסמל של ברצלונה. המצחיקים האלה הסכימו להיות פרסומת מהלכת בשביל לממן את הסוכן של מסי, כל הכבוד.
גיליתי מקום פנוי ליד גרמניה עבת מותן. ממולה ישב בן זוגה ששוחח באנגלית עם אוהד שכל ישותו אמרה איטלקיות. 'אתם מברלין?', התעניין האיטלקי. 'לא, מהמבורג', השיב איש שיחו והוסיף 'עכשיו אני מבין למה קרעו אותנו במחיר המלון, הכול מלא בגלל המשחק.' למרות זאת איחל בהצלחה לאיטלקי וחבורתו שירדו באלכסנדרפלאץ.
אזור אירופה סנטר והקו-דאם על בתי הקפה שלו ומסעדותיו המה אוהדים משתי הקבוצות. ספרדית ואיטלקית נשמעו מכל עבר. יש לא מעט סממנים דתיים באהדה ובדבקות הזו, כל אחד והאלוהים שלו.
עכשיו אני מעורב ולכן בערב חשתי צורך לצפות במשחק. לא בכולו, לא צריך להגזים, אבל בחלק ניכר ממנו. דווקא היה די מעניין, אבל עדיין לא משהו שהייתי עושה על בסיס קבוע.
בעקרון, אני איש של כדורסל.

(ברלין – 69) * פרפר לילה *

הקורא הנאמן לבטח זוכר כיצד התענג כותב שורות אלו בסדר פסח על קניידלכיו של בשלן עלום בשם גילי (ברלין - 60). עתה הגיעה העת לגלות כי מדובר במחציתו המתופפת של הצמד המוזיקלי 'האאוטלנדרס'. 
כבר לפני מספר חודשים ביקשתי לצפות בהופעת השניים באחד ממועדוני העיר, אך אובך העישון שקידם אז את פניי בכניסה הבריחני המדרכה (הא דגושה) עוד בטרם המה באוזניי התו הראשון של נגינתם. 
* * *
שלהי חודש מאי. גילי ואדיר - החצי השני של הצמד, זה שמזמר ופורט עלי גיטר - עומדים להופיע במועדון ברובע וודינג. ''שכנענו אותם לאסור עישון,' מבשר גילי בגיל, 'כי בקהל תהיה גם אישה בהריון.'
חמוש בהבטחה מבטיחה שכזו אסבאהנתי צפונה. היה כתוב שמתחילים בתשע וחצי.
אז היה כתוב. את זה שברלין היא לא באמת גרמניה כבר גיליתי עוד קודם, מודל העמידה בזמנים בעיר שחוברה לה יחדיו הוא מזרחי בעליל. לא מפתיע בהתחשב בעובדה שכרבע מאוכלוסייתה אינו באמת גרמני. ובנוסף, חלק הארי של החלק הלא ארי באוכלוסיה ממילא מרוכז בשכונות במרכז העיר. הגרמנים הילידים, אלה הדייקנים, נסו אל פרברי השינה.
המתנתי בגבורה. האמת, לא היה קשה. הגיעו ישראלים שלא הכרתי ולהגנו ממושכות. היה מעניין והזמן חלף בנחת עד שהגיעה השעה אחת עשרה ועמה הכרזה שהמופע מתחיל.
הנגינה והשירה ערבו לאוזן, הקהל ביטא את שביעות רצונו, גם אני. הראייה, תופפתי ממושכות על ברכיי בתוספת תנועות גו קלות.
חלפו ארבעים וחמש דקות, אולי חמישים. הצמד הודה לקהל המריע שרצה הדרן. 'אין לנו יותר שירים,' הרכין הצמד ראש. הקהל קיבל בהבנה אוהדת טיעון כה משכנע. נשות האמנים סבבו עם מה שנראה ככובע קש הפוך, ליקטו תרומות ומכרו דיסקים.
בחצות נדדתי יחד עם שני זוגות ממכריי החדשים לעבר תחנת האס-באהן הקרובה, כל אחד נשר בתורו בתחנתו. כשהגעתי הביתה מחוגי השעון הצביעו על קירבה מאיימת לשעה אחת. וידאתי במראת הכניסה שזה אמנם אני שהגיע בשעה כזו ושקעתי בשנת ישרים.

(ברלין – 68) * משוגע *

בשנת 2007, כשנה לאחר שהגיע לברלין, הקים אביב נטר את "משוגע" (גימל סגולה. יעני, משוגע באידיש), קו של מסיבות גייז ישראליות. ישראליות המסיבות אינה נובעת מכך שלמסיבות מגיעים בעיקר גייז ישראלים, אלא אופי המסיבה הוא הישראלי, האווירה ישראלית. דווקא רוב המשתתפים הן גרמנים ילידים שרוצים לחוות אקזוטיקה ישראלית. דגל כחול לבן, מסיבת יום העצמאות, דברים כאלה. וכן, מגיעים גם ישראלים, גייז... ולא רק גייז, כי הכניסה הרי מותרת לכולם, גם לנשים. בקיצור, מסיבה עם גוון ישראלי.
"תבוא פעם," הוא מזמין אותי. "בשמחה," אני אומר.
אבל השמחה מוקדמת מדי, המסיבות של הר נטר מתחילות בחצות. חיי שלפחות שלוש פעמים תכננתי להגיע ואפילו נרשמתי כמשתתף בפייסבוק כהוכחת רצינות. אבל אז הגיעה השעה הקטלנית אחת עשרה בלילה ושמורות עיני עפעפו אליי בחיוך צונן מבעד המראה, כשחות לי "עד כאן!".
עד שהגיע ערב חג השבועות ו"משוגע" החליט לשלב את מסיבת החג יחד עם הקרנה על מסך גדול של גמר האירוויזיון. מכאן שהאירוע מתחיל בשעה שפויה. זאת אומרת, ההקרנה, כי המסיבה מתחילה רק לאחר שיסתיים האירוויזיון.
* * *
מוצ"ש, שמונה וחצי בערב שעון ברלין. אני עומד בתור איטי להפליא המשתרך מחוץ לשערי המועדון שמארח את האירוע. תור משונה, מצד אחד, מתנהל בשופי ובנחת, מצד שני, מדבר עברית.
קופאי עברי מזוקן גובה ממני דמי כניסה כנגד חותמת על כרית כף היד. אני נכנס ומגלה שבפנים דווקא נורמאלי לחלוטין. כמאה איש, רובם דוברי עברית, חלקם עם דגלי ישראל, שמחים וצוהלים. מתמקם ליד הבר ומזמין מיץ עגבניות. הברמנית שולפת בקבוק קטן, ריק למחצה, מסירה את הפקק, מרחרחת את תכולתו בחשדנות מול עיני הקמות ומוזגת את תכולתו לכוס שיועדה לי. 'ליתר ביטחון,' היא מסבירה. בישראל זה לא היה עובר אצלי, פה אני משתלב בתרבות המקומית, וביטחון חשוב גם לי.
לבר מצטרפת רביעייה, ישראלי שהגיע במיוחד מהאנובר יחד עם בן זוגו ופיתה זוג חברים סטרייטים להצטרף. הנסיעה לקחה להם שעתיים. שילבו עם סוף שבוע בברלין.
דיברנו על הא וגם על דא לא פסחנו. ברקע זימרו ופיזזו זמרי העולם.
בשעה אחד עשרה נפרדתי לשלום מההאנוברים וגלשתי אל האוויר הצח, בואכה יצועי החם. תוצאות ההצבעה ימתינו לבוקר.

(ברלין – 67) * שבים למקורות הזהות היהודית *

מעניינת פה השיבה ליהדות של ישראלים חילוניים, דווקא בברלין. לאו דווקא 'חזרה בתשובה' אלא יותר שיבה למקורות התרבות היהודית, או העברית, קראו לזה איך שתרצו. 
כשלא תוקעים לך את הדת לגרון, אתה נכון לקבל, ואף מבקש, ליהנות ממטעמי הזהות שלך.
ר', דתל"שית שהגיעה לברלין בשנה שעברה פתאום חוזרת ומבקרת בבית הכנסת. לא זה האורתודוקסי הרשמי, לא צריך להגזים, אלא האורתודוקסי לייט, בפרנקל אופר. נשים וגברים אמנם יושבים בו בנפרד, אך כל מגדר ממוקם באחד משני אגפיו של אותו אולם, כשוות בין שווים.
"הייתה לנו ברית בשבוע שעבר," היא מספרת לי.
"לנו?" אני שואל אותה, "את שוב חשה שייכת לקהילה שמרכזה בית כנסת?"
"כן," היא משיבה לי, "בארץ, שבה הזיקה שלך ליהדות היא במסגרת דתית שמאיימת על החילוניות שלך, היה חשוב לי להגדיר את עצמי כחילונית ולא כחובבת מסורת. פה, לעומת זאת, מותר לי להיות חובבת מסורת ועדיין אני סופר חילונית. זה היה אחד הדברים הנעימים שגיליתי בברלין."
היא מוסיפה ואומרת: "כשעזבתי את הבית הדתי בו גדלתי זו הייתה מעין הגירה מהדת, אבל ככל שאני מתבגרת אני קולטת שאתה לא באמת עוזב בית. אם אחרי 20 שנה החברים שלי ממשיכים להיות דתיים ודתל"שים כנראה שזה בסיס האם שלי. גדלתי על האידישקייט הזה ונעים לי לחוות אותו שוב פעם. אני מכירה בצורך של קהילה במסורת ובשייכות.
עד כמה שאני אנטי דתית, שמאלנית וליברלית אני בכל זאת רוצה את נרות השבת ושהילדים שלי ידעו להגיד 'שמע ישראל'. הזהות היהודית שלי לא באה על חשבון החילוניות שלי."
ישראלית בברלין.

(ברלין – 66) * עושים בושות *

"הקהילה היהודית כאן," אומר לי באנגלית מצוחצחת דוקטור ד"מ, החוקר הגירה לגרמניה, "מאד מסוכסכת. הפעילים בה שונאים האחד את השני."
גרמניה ביקשה לשקם את הקהילות היהודיות שחרבו וכבר בשנות השבעים והשמונים עודדה רבים מיהודי ברה"מ לשעבר, בעיקר מרוסיה, להגר אליה. בברלין הלכה והתגבשה הקהילה הגדולה ביותר.
עידוד משמעו תקציבים. ואיפה שיש כסף, בוודאי ציבורי, ועוד של הגרמנים (המתקשים, גם כיום, לדרוש מיהודים דין וחשבון על פעילותם), יש ויכוחים ויש מחלוקות ואי-סדרים.
נזכרתי בוורנר נחמן, שהיה ראש מועצת יהודי גרמניה ושהתביישתי כשהפרשה התפוצצה.
זה היה מזמן. ביקשתי לרענן את זכרוני בפרטי הפרשה. בגוגל בעברית אין "וורנר נחמן" ואין פרשת וורנר נחמן. באנגלית יש "וורנר נחמן", אפילו כערך בוויקיפדיה.
תשע עשרה שנים, כך כתוב שם, היה וורנר נחמן ראש מועצת יהודי גרמניה, עד למותו בשנת 1988. אז התגלה כי מעל בעשרות מיליוני דולרים מכספי המימשל הגרמני שהיו מיועדים לפיצוי קורבנות גרמניה הנאצית. במשך שנים עמל הבא אחריו, היינץ גלינסקי, כדי להתמודד עם תוצאות הפרשה. חלק מהכספים לא נמצא עד היום.
הם "טמבלים" אומר לי ה"ו, שדר רדיו בכיר שהיה לפני שנים מתנדב בישראל, "עושים 'בלגן'. כל שנה סקנדל. שחיתות פוליטית, מניפולציות. הרוסים נלחמים בפולנים. קהילה כאוטית לגמרי."
אני תוהה אם מישהו שם בכלל מבין את המשמעות העמוקה של המילים: "הקהילה היהודית של ברלין"?

(ברלין – 65) * פרולטר *

יום חמישי, שלושים באפריל. אחרי עשרה חודשי מגורים במערב, מרביתם בשרלוטנבורג המעטירה, אני עובר מזרחה. מדקות ספורות ברגל מהקו-דאם לדקות ספורות ברגל מגורליצר פארק. מדירה של 140 מ"ר לדירה של 34 מ"ר. 
בערבו של אחד במאי אני הופך לפרולטר.
"וואו," מפייסבקת לי ש', שכנתי מהמערב, "זה רחוק מאד". 
"שום רחוק," אני משיב לה, "את כנראה רחוקה נפשית ממקום בו צעירים ומהגרים נוסעים באו-באהן ובאופניים, מקום אליו ממעטים להגיע אירופאים ארוזים היטב, הנעים רק ברכב פרטי או במוניות."
***
יום ששי, אחד במאי. אני צועד מהדירה החדשה לעבר קרויצברג, מקום החגיגות המרכזי של חג הפועלים.
מידת הרלוונטיות שלו לא רלוונטית, בברלין לא מבטלים יום חג.
המוני אנשים ממלאים את הרחובות. המוטיב המרכזי אינו דגלים אדומים, כרזות, מצעדים ועצרות, אלא רעש, הרבה מאד רעש. כל מאה מטר ניצבת במה מאולתרת ועליה להקה שהשחקן המרכזי שלה הוא המתופף. כמה יותר רעש ככה יותר טוב.
בין הבמות דוכני מזון מכל הסוגים והמינים. להמונים כבר לא מנפנפים מנהיגים אירופאים קשישים אלא מנגליסטים מרחבי הגלובוס.
והצפיפות, הו הצפיפות, בשלב מסוים כמעט שלא ניתן לזוז והמשטרה עוצרת כניסת אנשים לאזור החגיגות.
ההתקפה המרוכזת על חושיי ועצמותיי עושה את שלה. אין מצב שאני חוזר ברגל. מפלס דרך אל תחנת האו-באהן הקרובה.
ססאמק... סגורה ומסוגרת.
אחרי יום אחד של שהות במעוז האו-באהן והאופניים אני מניף יד ועוצר מונית. בשרלוטנבורג זה לקח לי חודשיים.
צוחק עליי אלוהים... ככל שהוא קיים.

(ברלין - 64) * מחיר החופש *

לפחות 136 בני אדם נהרגו על חומת ברלין במשך 28 שנות קיומה. לא כולם מי שניסו להימלט. בהם כאלו שזוהו בטעות כבורחים ונורו, או מערב ברלינאים שנקלעו לאזור החומה שלא בטובתם; אפילו מבין אנשי משמר החומה נהרגו שמונה, בין אם בשוגג על ידי חבריהם, או בידי נמלט נחוש במיוחד.
אתר הזיכרון להרוגי חומת ברלין כולל מקטע של החומה, מגדל תצפית על כל המתחם, תוואי של חלק מהחומה ומשטחי דשא מנוקדים לוחות הסבר וזיכרון.
את תשומת ליבי נוטל מעין קיר מתכת בצבע חלודה ובו נטועות תמונותיהם של רבים מהמונצחים. רובם צעירים מאד. נער מזוקן, צעירה שפרח שיבש מונח ליד תמונתה, תינוק שהוריו ניסו להעניק לו חיים של חופש. כ-30% מהרוגי החומה היו נערים וילדים.
הלב נחמץ. פעם אחר פעם מצליחה חבורה מרושעת ונחושה לסובב בכחש מספר גדול דיו של יצורי אנוש צייתניים המסייעים לה להוציא לפועל את רעיונות העוועים שלה.