על אי-שוויון, סולידריות ועוצמת וועדים

ביקשו ממני להנחות פאנל על העבודה המאורגנת בישראל במסגרת כנס של ועדים. הסכמתי. שמתי ז'קט והגעתי לביתן 10 בגני התערוכה. לפני עלתה שלי יחימוביץ שחזרה על עמדותיה המוכרות ועל זה שוועדי עובדים חשובים למשק. היא ביקשה מהקהל שיהיו אתה בקשר. אחריה עלה ירון זליכה שבעיקר חזר על דברים שאמר ב"מגש הכסף" והוסיף מילים על הייצוג שלו את ועד העובדים של עובדי מגה. באופן תמוה חזר ואמר "אנחנו" ו"אנחנו" כאילו שהוא עובד מגה. הוא גם חזר והדגיש שהוא יועץ לעוד וועדים במשק כדי שגם הסתומים שבקהל יבינו את הרמז.
אחר כך עליתי אני יחד עם עוד ארבעה ראשי ועדים, שני פרופסורים ודוקטור אחד. הכלכלן פרופסור יוסי זעירא הציג את אי-השוויון ההולך וגדל בארץ. ד"ר איציק ספורטא סקר את הסיבות הארגוניות לכך. ראשי הוועדים הדגישו את חשיבות הסולידריות בין הוועדים. חנוך ליבנה מהבנק הבינלאומי סיפר שהפגין למען ועדים אחרים כמו זה החדש שהוקם בכלל ביטוח (נציגו, רוני רז, ישב אף הוא בדיון). מיקו צרפתי מחברת חשמל התלונן על כך שהוועד שלהם חזק מדיי ולכן הם לא יכולים להפעיל כוח כי לכל פעולה שלהם יש אפקט של פצצת אטום. פרופסור מוטי מירוני הציע לעשות שימוש בתהליכי גישור ופישור והתבאס כשראשי הוועדים בדיון, כמו ארמנד לנקרי ממפעלי ים המלח, נפנפו אותו בטענה שכלי זה משמש בין השאר לצורך סחבת מטעם ההנהלה. אני אמרתי בהקשר זה שהאג'נדה הפוליטית של הוועדים מונעת מהם לרצות ללכת למנגנוני הסדר ופשרה ללא מאבק כי לתחושתם זה מחליש את תדמיתם העוצמתית. אמרתי עוד דברים אבל מטעמי צניעות לא אביא אותם כאן.

* חופש הביטוי או חופש השיסוי *

 
בתחילת השבוע נערך כנס של איגוד האינטרנט על שיימינג עיסקי ברשת. הכנס נערך באוניברסיטת בר-אילן ודיקן הפקולטה למשפטים, שנשא דברי ברכה, אמר שצריך למצוא איזון בין חופש הביטוי לחופש השיסוי. מנכ"ל איגוד האינטרנט אמר שלתאגידים אמנם אין זכות לפרטיות אבל לאנשים שעובדים בהם יש ויש. הוא הביא לדוגמה את המקרה של אריאל רוניס, מנהל לישכת האוכלוסין ששם קץ לחייו בגלל שיימינג. 
אחר כך היו שני פאנלים. את הפאנל הראשון הנחתה העיתונאית ליאת רון מגלובס שהשתלטה על הדיון עד שהמארגנים העבירו לה פתק שתירגע (שיימינג?). בזמן שנותר לאחרים הם אמרו בין השאר את הדברים התבוניים הבאים: היועץ הפוליטי רונן צור אמר ששיימינג הוא בעצם ביקורת בלשון בוטה ולכן צריך להיזהר מלהשתמש בה כדי לנטרל ביקורת. מנהל חברת "הדקה ה-90" שחר תורג'מן אמר שכיום אנשים מודעים ליכולת לתעד את מעשיהם ברשת ולכן הם מתנהגים "יפה" יותר. הוא יצא חוצץ נגד האנונימיות של המשמיצים וטען כי במצבים מסוימים אדם צריך לדעת שזהותו תיחשף. מומחה הרשת ירון פרוסט אמר ששיימינג הוא השטחה של סיטואציה שהיא בדרך כלל יותר מורכבת כי אף אחד לא באמת רוצה לפגוע בלקוחות שלו.
את הפאנל השני הנחתה ד"ר ענת פלג מהמרכז לתקשורת ומשפט באוניברסיטת בר-אילן שדווקא נתנה לפאנליסטים לדבר, אבל הללו לא עסקו בשיימינג עיסקי ברשת אלא בעיקר בביקורת עתונות שזה כאילו שיימינג של המבוקר, אבל לא באמת. מה שכן שיימינג הוא הביקורת ברשת המוטחת במבקר. העיתונאים של "הארץ" מיכאל הנדלזלץ ורוגל אלפר, מבקרי תיאטרון וטלוויזיה בהתאמה, סיפרו על ההשמצות שהן מנת חלקם כמבקרים מושחזים. רני רהב, יחצ"ן רב מוניטין ודמות משויימת למהדרין, צבע את הדיון בגווניו הייחודיים.
אני חושב שערבבו בין כמה סוגים של שיימינג. למשל, צריך להבחין בין ביקורת עניינית, גם אם בוטה, לבין ביקורת לגופו של אדם; ובין ביקורת של דמות ציבורית לביקורת של מי שאינו כזה. בקיצור שיימינג זה לא משהו חד ממדי ולכן ערב העיון חסר את המומחה שיציג וינתח את הסיווגים המתבקשים. בשורה התחתונה היה מעניין.

* סיור בקו התפר *

לפני קצת יותר משבוע שלח לי ידידי עברי ורבין הזמנה להשתתף בסיור שיזמה אשתו, ח"כ איילת נחמיאס ורבין, בקו התפר.
כיוון שחביבים עליי איילת ועברי ומשום שלבקיאות ולרהיטות של המדריך, שאול אריאלי, כבר נחשפתי דרך לונדון וקירשנבאום, נרשמתי ברצון לסיור.
אוטובוס, כריכים ושתייה עולים כסף; גם שאול כנראה לא עובד בחינם. התעניינתי מאיפה המימון ואמרו לי עמותת "יוזמת ז'נבה". נציגה בסיור, ציון אבו, אמר לי שמקורותיה הכספיים בקרנות אירופאיות, הבולטות שבהן משוויץ (בכל זאת, ז'נבה). 
המארגנים לא ניסו לשכנע אותנו בכלום רק רצו שנתרשם מהמצב שבשטח. כהוכחה, אפילו איילת אמרה שיש דברים ביוזמת ז'נבה שהיא לא מסכימה אתם.
בקרנו בארבע נקודות תצפית על קו התפר. בגבעת התיתורה בכניסה למודיעין למדתי על שטח ההפקר. בנבי סמואל התרשמתי שהניסיון לשרטט גבולות במצב הקיים על פי ריכוזי אוכלוסיה משול לניסיון לתפור חליפה לגוף כה מעוות עד כי אין זה משנה עד כמה מוכשר יהיה החייט ומשובח יהיה הבד, בסופה של ההתקנה המלבוש ייראה כבלויי סחבות.
בהר הצופים נער מקומי חירבש לנו את הראש עם טרקטורון. למרות זאת הבנו את תוכנית אלון. התצפית הרביעית הייתה מהר הזיתים. אריאלי הסביר את ההבדלים בין העיר העתיקה (פחות מקמ"ר) לבין ירושלים המזרחית (כ-6 קמ"ר) ומזרח ירושלים (כ-70 קמ"ר). לידנו רבץ גמל תיירותי משועמם שלא הבין על מה כל המהומה.
מסקנתי מהסיור היא שיש לנו פוליטיקאים כל כך מתוחכמים עד שהם מבלבלים גם את עצמם.
שבנו למישור החוף טרם כניסת השבת מרוצים מהחברותא ומיואשים מהמצב.

פגישת מחזור

תארו לעצמכם שאתם חוזרים ללבנט אחרי 16 חודשים בברלין ועוד בטרם הספקתם להתרשם מפגעי הרכבת הקלה, וונציותה של רעננה או מחירי היוגורט המקומיים וכבר אוחזת פלונית בכפתור ז'קטכם ואומרת שדיר באלאק אם אתם לא באים מחרתיים. ואתם, מפלבלים בעיניכם, שואלים לאן בדיוק; והיא ממהרת להבהיר שמדובר בפגישת מחזור של בוגרי הכפר הירוק שתתרחש אצל דורון בכפר קיש (כאילו שידעתם שיש בכלל מקום כזה) ושאי אפשר היה להשיג אתכם, ובכלל מה זה צריך להיות שאין לכם ווטס-אפ, אתם חיים בשנות השבעים או מה. ואז אתם מגמגמים ואומרים שרק עכשיו בכלל הגעתם ועדיין לא הספקתם... ואולי... וו... בבבבטח תבואו, איזו שאלה. ועוד בטרם הנדתם עפעף מזדרז ומגיע יום שבת זיווני ואתם מצטרפים להסעת קשישים צוהלת שמפליגה הגליל תחתונה.
ובכן, שלא כמוכם, אני לא צריך לתאר לעצמי את כל זה משום שהדברים אכן קרו לי, תוצאתם הונצחה כדת וכעת מוצגים המה קבל עם ועולם.

(ברלין - 86) * פלקסיביליות גרמנית *

הגרמנים אוהבים שאנשים שחיו בקרבם יודיעו להם כשהם עוזבים את גרמניה. הבעיה שלצורך זה יש להתייצב במשרדי העירייה עם המסמכים הדרושים. ישראלים רבים לא טורחים לעשות את זה, למה להם. 
גורם מדיני ישראלי ציין בפניי שזו אחת הסיבות למספרים, המופרזים לדעתו, שמתפרסמים בתקשורת אודות כמות הישראלים החיים בעיר. רבים חזרו לתל אביב, או נסעו השד יודע לאן, אבל עדיין רשומים כמי שגרים בברלין.
* * *
עכשיו דילמה אישית. אני עוד מעט חוזר ארצה. האם אני מטריח עצמותיי לבורגראמט, שזה עיריית הרובע, ממלא טפסים ועומד בתור; או עולה על המטוס ומתווסף לרשימת ההולכת וגדלה של ישראלים שכאילו חיים בברלין.
החלטתי לדווח. זה נראה לי הוגן, כי בתקופת שהותי כאן הרשויות היו ממש בסדר איתי.
חוכמת ההמונים צייצה משהו שקשור לשבועיים לפני הנסיעה; ואני, כמי שתמיד הולך ימינה כשאני צריך ללכת שמאלה ולהיפך, לא התעמקתי בטקסט והנחתי שההתייצבות צריכה להיות לא יאוחר משבועיים לפני הטיסה.
* * *
הגעתי לדלפק הקבלה בבורגראמט של נויקלן. הפקידה שאלה אותי מתי אני טס חזרה. אמרתי שעוד שבועיים וחצי. היא אמרה שאי אפשר להודיע עכשיו על עזיבה, כי זה צריך להיות מקסימום שבועיים לפני הטיסה.
משיחות עם ישראלים החיים כאן הבנתי שבמצב זה אדם סב על עקביו וחוזר במועד הקבוע בתקנות; "ובכלל," הזהירו אותי, "הם מדברים שם רק גרמנית".
עכשיו שימו לב מה קרה. הפקידה בקבלה המשיכה ואמרה לי: "... אבל תן לי לבדוק מה אפשר לעשות". קמה ממקום מושבה, ניגשה לפונקציונר בחדר אחר וקיבלה ממנו אישור חריג. אחר כך נתנה לי טופס למלא, בגרמנית. אמרתי לה שאני לא יודע גרמנית ושאולי נמלא ביחד. חייכה ומילאנו ביחד.
מן הסתם הבין הקורא הנבון זה מכבר ששוחחנו באנגלית.
* * *
חכו, זה עוד לא נגמר. ההיא רק פקידת קבלה שלא הוסמכה להטביע חותמות. נתנה לי מספר ואמרה לי להמתין לתורי. "יש רק שלושה אנשים לפניך," הרגיעה אותי.
נכנסתי בתורי לפלאץ 4. ישב שם גוי שהציץ בטופס ואמר שאסור לו לקבל אותי, כי אני טס רק עוד שבועיים וחצי. אמרתי לו שאישרו לי, והוא אמר שאין דבר כזה. שאלתי אותו מה עושים. הוא אמר שאני צריך לרשום שאני טס בתאריך מוקדם יותר, החזיר לי את הטופס ושיניתי את התאריך באבחת קולמוס זריזה.
שוב, הכול באנגלית.
ההיו אלו ניצניו של מהפך תרבותי, או שבמקרה הגעתי ביום מואר?
מי חכם ויידע.

(ברלין – 85) * סיבה למסיבה *

לאחר שבחלונות הגבוהים וידאו שאני באמת מסיים, בשלב זה, את ענייני בברלין החליטו לערוך לכבוד זה מסיבה. 
אין זה מפתיע שמבקשים לחגוג את עזיבתי. במשך יותר משנה הסתובבתי לכולם בין הרגלים, דרשתי וחקרתי, בלשתי ושאלתי. הלכו לסרט, ראו אותי; נמלטו לבית כנסת, עוד פעם אני. ארגנו אירוע ספרותי, גם שם צצתי, פתחו תערוכה, שוב בצבצתי. חזרו מתנשפים הביתה ונכנסו לפייסבוק... נו, כבר אין צורך לפרט.
בקיצור, בקרוב אפשר יהיה לנשום. בהחלט סיבה למסיבה.
נראה לי שאבוא גם אני. גם כי ככה אני רגיל וגם כדי לסייע לציבור בגמילה הדרגתית.
אז ביום חמישי הבא.
צ'וס.
https://www.facebook.com/events/909051259144416/

(ברלין – 84) * סורים בטמפלהוף *

בשבועות האחרונים בני שיחי מהארץ שאלו אותי איך אני מתרשם מתנועת המהגרים הסורים לברלין. השבתי להם שאין לי מענה כי לשכונת מגוריי בוששו מלהגיע. או אז השתררה שתיקה קצרה מצדו השני של הקו כאומרת 'טיפוס משונה שלא רואה מה קורה מתחת לאף שלו' ולאחריה המשיכה השיחה כאילו כלום לא קרה.
כדי לעצור התרחשות נפסדת זו נסעתי ביום ראשון לטמפלהוף פארק. פורסם בפייסבוק שיערך בו "וולקאם פיקניק" למען מהגרים מסוריה. בדף האירוע, "Schön, dass ihr da seid‎‏", שעל פי גוגל טרנסלייט פירושו "נחמד שאתה נמצא כאן", נרשמו כמשתתפים למעלה מארבעת אלפים איש. 
הסתבר שליד הכניסה לפארק יש שלושה אתרים הראויים למבט חוקר. מצד שמאל יש מסגד טורקי מרשים שבחצר הכניסה שלו מוצבים קברים. נכנסתי לחצר ונעתי בין המוני טורקים. לאחר שאיש דת עבדקן וגדל מימדים שלח בי מבט חשדני נמלטתי לצדה האחר של חומת המתחם - בית קברות נוצרי שבו פרוש גם משטח דשא רחב, זרוע מאות לוחות שעל כל אחד מהם חקוק שמו של אחד מחללי מלחמת העולם הראשונה.
בצדה השני של חזית הפארק ממוקם בניין אימתני, קולומביה האוס. גוש אבן ענקי רבוע קווים, שש קומות גובהו ואולי מאתיים מטרים רוחבו. הבניין שימש כמפקדה נאצית וגם כאחד ממחנות הריכוז הראשונים של לפני המלחמה.
בררר...
* * *
נכנסתי לפארק ששטחו שימש בעבר כשדה תעופה והתחלתי ללכת. מרחוק נשמעה מוזיקה. הלכתי לכיוון ממנו בקעה. הגעתי למתחם בו מאות מקומיים ופליטים חברו יחדיו. מסביבם ניצבו דוכני אוכל ודוכנים עם פיצ'פקעס. במרכז ההתרחשות עמדה במה שעליה ניגנו וזימרו ראפרים אתניים באנגלית ובערבית. בכל כמה דקות הפסיקו הפרפורמרים את מלאכת הניגון והזמר והמליצו בחום לשחרר את סוריה, כורדיסטאן ופלשתין.
כולם נראו מרוצים, הפליטים שהגיעו לחוף מבטחים והמקומיים שהתבשמו בצדיקותם.
מצדו השני של הפארק הביט בהם מהורהר קולומביה האוס. 

(ברלין – 83) * בעל תשובה *

חטאתי ביום כיפור של השנה שעברה. במקום לחסות תחת כנפי השכינה העדפתי להתרוצץ ברחובותיה המופזים של הקרת. אשר על כן גמלה בליבי החלטה כי השנה אכפר על משגה יסולח זה ואסתופף ביום הקדוש בכמה מהיכלות הקודש שברלין התברכה בהם. 
ההתחלה בערב יוה"כ לא בישרה טובות. בבית הכנסת האורתודוקסי שבטוכולסקי שטראסה מנע כניסה איש ביטחון מקומי שהסביר בחביבות כי היה עליי להירשם מראש, ומטעמי בטחון גם אינו יכול לאפשר להציץ פנימה ואפילו לא לגלות כמה מתפללים יש. 
המשכתי ליעד מספר שתיים, זיקפת הזהב של יהדות ברלין, בית הכנסת באורניינבורגר שטראסה. בכניסה לאולם התפילה התקבלתי במאור פנים על ידי אישה עטויה טלית שתקעה לידי מחזור תפילות. בפנים, בלולים יחד, כמאתיים איש ואישה המחישו רפורמציה מהי. אמרו תפילות, האזינו דמומים לדרשת הרבנית ופייטו פיוטים. נחמד מאד.
הלאה. יעד מספר שלוש. בית הכנסת האורתודוקסי בברונן שטראסה. כ-120 גברים נשאו תפילות בשיר ובמזמור. מימין לכניסה, גדורה ומיותמת, ניצבה עזרת נשים קטנה, כששה מטרים רבועים שטחה. מעטות הן הנשים המוכנות כיום לשהות מתוך בחירה בכלוב של עץ, גם אם לזמן קצר.
ראש הקהילה גילה את אוזני כי כ-90% מהקונגרגציה הם ילדי ארצות ברה"מ לשעבר. אלו, יש לזכור, היו חילוניים למהדרין טרם הגיעם לגרמניה.
הזמן נקף. כשהגעתי אל יעדים ארבע וחמש, בית הכנסת בריקר שטראסה ובית הכנסת של חב"ד באלכסנדרפלאץ, מצאתי כי הדלתות כבר ננעלו.
* * *
למחרת בבוקר הסתפקתי בקפה ונמנעתי מגילוח. סגוף כדבעי נעתי מערבה לבית הכנסת הספרדי בפסאואר שטראסה. כששים גברים וכעשר נשים האזינו לעוברים על פני התיבה באולם שהוסב לבית כנסת מדירה רחבת ידיים. הקירות בלטו בלובנם. שלושה שנדלירים שהשתלשלו מהתקרה הוסיפו הדרת כבוד. עזרת הנשים הייתה ראויה ליושבות בה יותר מאשר זו של אתמול ועדיין ההפרדה צרמה את העין.
המשכתי לבית הכנסת ביואכים סטאלר. כמאתיים וחמישים גברים הצטופפו עד לפתח האולם. שירת 'אבינו מלכנו' בקעה שערי שמיים. עשרות נשים מילאו את עזרת הנשים. המאסה הקנתה להן עוצמה והן נראו כמשקל נגד לגברים ולא כקבוצת מיעוט שהוטלה לפינה. ובכל זאת החיץ בדמות גדר עץ הזכיר לי מחנה מעבר סודנו/אריתראי בנגב הצפוני.
חתמתי את הסבב בבית הכנסת של חב"ד במונסטשר. התיישבתי בחלקו האחורי של אולם התפילה וצפיתי בגבם של כמאה מתפללים. על צדה הפנימי של הדלת הכניסה ביקש שלט בשלוש שפות, רוסית, גרמנית ועברית, שלא לדבר בזמן התפילה. הקשבתי קצת לאמריהם של החזן ושל הרב וגלשתי החוצה חרישית תוך שאני טומן את הכיפה בצקלוני.
זהו, סוף פסוק, דילגתי מכף חובה לכף זכות. אני מכוסה לשנתיים קדימה.

(ברלין – 82) * סיבוב בשכונה *

 
חזקה עליו על אדם שיפניק עצמו מעת לעת, במיוחד לאחר שביצע משימה לשביעות רצונו. בתום כתיבתו של עוד פרק נטלתי עמי בקבוק מים קטן ויצאתי לטיול בשכונה, גם הבטחתי לעצמי איזה תבשיל טורקי שחשוב שיהיה בו רוטב, ואורז שיספגהו. ככה בא לי. 
פסעתי לאיטי בבוכה-שטראסה והשמאלתי בפושקין-אליי. בשלזישה-טור הצצתי בשתי מסעדות שהציעו רק על האש וסלטים. המשכתי לסקליצ'ר והגעתי עד לגורליצר באנהוף. רחרחתי בחשדנות בכמה מהמסעדות בכיכר, גם הן היו נטולות תבשילים. המשכתי אל תוךלאוזיטר-פלאץ בואכה המתחם המקורה ההוא עם דוכני האוכל. די פלצני ודי יקר ותבשילים אין. אבל המקום כשלעצמו מגניב. יצאתי מהצד השני של המתחם והלכתי שמאלה. בדרך הציץ מולי ציור קיר של מונופול. אהבתי וצילמתי.
הלכתי באורייניינ-שטראסה והגעתי עד קוטבוסר-טור. יש שם הרבה מסעדות ותבשילים לא ראיתי, אבל אולי לא הסתכלתי מספיק טוב כי נמאס לי ללכת ונהייתי רעב. עליתי על U1 כדי לחזור לאזור המוכר לי. ירדתי בשלזישה והלכתי לטורקי שאני מכיר באופלנר פינת רנגלר. הזמנתי תבשיל עם קציצות קטנות, תפוחי אדמה, תרד והרבה רוטב. לידו הונחה צלחת אורז. כאן הם לא מערבבים בין המנות, תבשיל זה תבשיל ואורז זה אורז, אם אתה רוצה תערבב לבד. רציתי וערבבתי.
ישבתי ליד החלון אכלתי לאט ונהניתי. אחר כך קמתי, אמרתי דאנקה והלכתי לקונדיטוריה הטורקית שלי. קניתי דריי קזה-כוחה כרגיל ועוד קרוטן-כוחה לניסיון. עליתי על 265, החלפתי ל-104 וטיפסתי הביתה לשלאף-שטונדה.

(ברלין – 81) * אני פה בגלל אשתי *

"מדי פעם הייתי מקבל הצעות עבודה מחו"ל," אומר לי מ', ישראלי בכיר בחברת הייטק מקומית, "אבל זה לא היה רלוונטי מבחינתנו. יום אחד אני מספר למ' (אשתו) ששוב פנו אליי ושכרגיל אמרתי 'לא', ואז פתאום היא שואלת אותי: 'למה אמרת להם 'לא?'. עניתי לה: 'לא ידעתי שאנחנו רוצים לנסוע'. 
מקץ חודשים ספורים נחת הזוג וצאצאיו הרכים בברלין. 
* * *
בשנות התשעים עלה ב' מרוסיה לישראל ממניעים ציוניים טהורים. בתחילת שנות האלפיים הגיע לברלין כעובד משלחת הרכש של משרד הביטחון ובה פגש את אשתו לעתיד, יהודיה מקומית. עם תום תקופת העסקתו בשירות המדינה החליט להישאר בברלין ולגדל בה את ילדיו.
אבל רק רגע, מה עם הציונות?
"היא אצלי בלב," הוא אומר לי, "בישראל אני מרגיש כמו דג במים. אבל כשאתה מסתכל מהזווית של המשפחה, שאתה כבר כאן ואשתך מתנגדת לעלות, אז צריך לבחור. אם אשתי הייתה אומרת: 'לא משנה לי איפה לגור', חד משמעית הייתי חוזר לישראל. אני עדיין אומר לחברים שלי שבאיזה שהוא שלב נחייה בארץ."
בינתיים הם כאן.

(ברלין – 80) * אמונה בצדקת הכסף *

א', מנהל חברת נדל"ן בבעלות ישראלית בשנות השלושים בחייו, נמצא בברלין כבר שבע שנים עם אשתו ושני ילדיו הקטנים,. הוא הגיע לכאן במסגרת רי-לוקיישן מטעם החברה מתוך אמונה בצדקת הכסף:
"הסיבה המרכזית של רי-לוקיישן זה כסף. אם בארץ המשכורות היו גבוהות ואנשים היו יכולים לחסוך, פחות ישראלים היו מתעניינים ברי-לוקיישן. אם תשאל כיום ישראלי אם הוא רוצה לבוא לעבוד בברלין, הוא קושר אותך לכסא ולא נותן לך לזוז עד שאתה אומר לו איפה חותמים על חוזה; רק תן לו לברוח. 
אי אפשר לחיות כלכלית בארץ. אף אחד לא עובר לחו"ל בגלל שהוא לא אוהב את ישראל. מבחינת פאן, ישראל מספר אחת בעולם. אנשים שמחים, נהנים. מבלים הרבה, מזג האוויר טוב, צפון הארץ מדהים, גם הדרום. הבעיה המרכזית זה הנושא הכלכלי."

(ברלין – 79) * הלו, זה ברלין פה? *

חודש אוגוסט עמד אצלי בסימן ערביות, מבלי שהתכוונתי. הוא התחיל בצפייה בסדרה המצוינת 'פאודה' שמדברים בה יותר ערבית מאשר עברית. במקביל קראתי את 'יונים בטרפלגר' של סמי מיכאל הנוגע בקו התפר הישראלי – פלשתיני ומשובץ משפטים בערבית.
אחרי שסיימתי לצפות בכל פרקי 'פאודה' עברתי לסדרה 'לכודים ברשת', על חיי דייגים בנמל יפו. שוב, עיקר הטקסט בערבית. הספקתי גם לראות סרט לועזי בשם 'האורח'' על מהגרים שברחו מסוריה לארה"ב ואת 'ערבים רוקדים' שלנו. עוד ערבית.
בקבלת שבת בפרנקל-אופר ישבה מולי יהודיה שחומה שמדברת רק גרמנית, נו אינגליש, נו היברו. בהמשך גיליתי שהוריה מטוניס ואיכשהו תקשרנו, לא להאמין, בערבית. לא שאני יודע ערבית, אבל מילה פה ומילה שם הספיקו. בערב אחר יצא לי להשתתף באירוע השקה של 'כנען', מרכז תרבות וקולינריה שמקימים בברלין שני ישראלים. ערבי ויהודי, אלא מה.
את החודש חתמתי בהליכה למסיבת חוף 'תל-אביבית' על גדות השפרה. בדרך חלפתי על פני פארק גדוש ניחוחות מזרח קרוב, משל היה הפארק הלאומי ברמת-גן של יום שבת.
תוסיפו לזה שאני מסתפר אצל חליד, מנגב ב'עזאם' וקונה בקלוואות אצל... פלשתיני שאני לא זוכר את שמו, כולם בנויקלן, מהלך עשר דקות מביתי.
בכלל, נויקלן בשבילי כמוה כיפו, רמלה או עכו. גנוב על האתנוגרפיה הזו. אם לא הייתי מפחד, הייתי הולך אפילו רחוק יותר וגר כמה חודשים באיסטנבול, קהיר או טוניסיה; אפילו ברמאללה. לא קשור לפוליטיקה, סוציולוגי לחלוטין.
עצבים התנגשות הציוויליזציות הזאת.

(ברלין – 78) * מרק גזר *

בא לי מרק גזר. ואני, כשבא לי משהו, במיוחד אם זה מרק גזר, אני חותר להשיג אותו. שינסתי מותן וירדתי ארבע קומות עם סל קניות. צעדתי ל"נטו", נגשתי לשורת העגלות שמחוץ לחנות, הכנסתי מטבע של יורו לחריץ בידית עגלה שהפרדתי מאחיותיה והתגלגלנו אל דלת הכניסה.
העמסתי גזרים, בצלים וראשי שום; גם ערכת ירקות למרק ארוזה מראש. קניתי גמבות, כי החמצמצות שלהן קצת שוברת את המתיקות של הגזר; ויוגורט סמיך, של טורקים, כי לפעמים אני מוסיף ממנו כף לצלחת המרק ומערבב. מומלץ מאד. 
עמדתי בתור. העמסתי המוצרים על המסוע. שלמתי לקופאי שנתן לי עודף. אמרתי לו 'דאנקה' והוא החזיר לי ב'שון טאג'. השבתי את העגלה למקומה, שלפתי את היורו מהחריץ וחזרתי הביתה.
נגשתי למלאכת ההכנה. הנחתי קרש חיתוך על משטח העבודה והוצאתי מהמגירה סכין גדולה. שטפתי, קילפתי, חתכתי ושמתי הנתחים בקערה גדולה. חתכתי לקוביות קטנות בצל גדול וכמה שיני שום ושמתי אותן בקערה קטנה. הצפתי את קרקעיתו של סיר בישול בשמן זית זך והנחתי לו שיתחמם על הכיריים. הטלתי אל הסיר את הבצל והשום שטוגנו למצב זגוגי. העריתי לתוכו את תכולת הקערה הגדולה וערבבתי קצת כדי שגם הירקות יקבלו טיגון קל. אחרי פרק זמן קצר הוספתי מים. הסיר הלוהט התקומם לרגע ונרגע. נוספו לו גם פלפל, מלח וקוביית מרק. כיסיתי.
כשהגיעה הרתיחה הנמכתי את החום ונתתי לעסק להתבשל כשעתיים. הורדתי מהכיריים וחיכיתי שקצת מהחום יתפוגג. בלנדר מוט רעם קצרות בדרך ליצירת מרקם קטיפתי גס. סבב שאיבה ראשון נוצק אל הצלחת.
טעים.

(ברלין – 77) * פוסט קיץ *

בזמן האחרון אני ממעט לפרסם פוסטים. כשהגעתי לברלין פרסמתי פוסט פעם בארבעה או בחמישה ימים. אחר כך זה ירד לפעם בשבוע, שגם זו תדירות סבירה, ושם זה התייצב במשך כמה חודשים. בחודשיים האחרונים זה הפך לטפטוף לא רציני, ככה לא שומרים על קשר. למשל, מאז הפוסט האחרון שלי, על החומוס, עברו יותר משלושה שבועות. כשבאמצע, כדי לא ליצור שטח מת גדול מדי, נפנפתי קבל עם בספר החדש שלי באנגלית. אבל עם כל הכבוד, פוסט ראוי לשמו זה לא היה. 
הקורא התמה מן הסתם שואל את עצמו מה קורה פה. האם זה החום בברלין נטולת המזגנים הוא שייבש את מקורות ההשראה שלי, או שמא מיציתי את מגוון הנושאים שניתן לכתוב עליהם, או כל סיבה אחרת שניתן להעלותה על הדעת.
ובכן, החלטתי לשים קץ לניחושים ולתהיות. לא חום ולא השראה שהתפוגגה, אלא סיבה פרוזאית להפליא. הגיעה עת לסכום וניתוח החומר הרב שאספתי כאן מעשרות מרואיינים ומביקורים באירועים ומפגשים רבים.
בימים אלו, כשהעם מזיע ברחובות אני ספון בביתי, יושב וכותב.
לעובדה זו יש השפעה אנטי-פוסטואלית דו-סיבתית. אחד, אם אני כותב סיכומים וניתוחים זה בא על חשבון כתיבת פוסטים. שתיים, אם אני כמעט לא יוצא מהבית, מן הסתם אני ממעט לבקר באירועים ובמפגשים המשמשים לי מקורות השראה חשובים.
חוץ מזה כולם בחופש, בדיוק הפוסט שלי בראש להם.
אחכה לספטמבר.

Managing and Engineering Complex Technological Systems

בעוד כחודש תצא לאור הגירסה באנגלית של ספרי האחרון (אותו כתבתי יחד עם ד"ר אביגדור זוננשיין) "מהקונקורד לכיפת ברזל".
הוצאת הספרים האקדמיים WILEY העניקה לו את השם: ""Managing and Engineering Complex Technological Systems.

http://eu.wiley.com/WileyCDA/WileyTitle/productCd-1119068592.html