יום רביעי, 27 ביולי 2016
יום ראשון, 5 ביוני 2016
יום שבת, 28 במאי 2016
יום רביעי, 11 במאי 2016
יום שלישי, 3 במאי 2016
יום ראשון, 3 באפריל 2016
* זה לא הכסף, אלא היוקרה והמעמד החברתי *
בפוסט קודם הבטחתי לגלות למה איגוד הבנקים באמת מתנגד לחוק הגבלת שכר הבכירים במוסדות פיננסים. אחד המנהלים הנוגעים בדבר, שכרו השנתי נמדד במיליונים, מנהל של חברת ביטוח לא קטנה אמר לי כהאי לישנא:
"אין לי בעיה להרוויח חצי מהסכום שאני מקבל, זה לא הכסף אלא המעמד. ברגע שהתחילו לפרסם את שכר הבכירים אני לא יכול להרשות לעצמי שלא להיות ממוצב ברף העליון של מקבלי השכר, מה שממקם אותי ברף העליון של המנהלים בישראל."
אז אפשר שאולי זו הנקודה. לא תאוות בצע אלא מעמד. אם השכר יוגבל רק לבכירים במוסדות פיננסיים הם ירדו ברשימות שיאני השכר למיקום נמוך לעומת בכירים בענפים אחרים מה שכרוך בעיניהם בפגיעה ביוקרתם ובמעמדם הציבורי.
משמעות הדבר היא שאם היו מחילים את החוק על כלל ענפי המשק ההתנגדות אולי הייתה רפה יותר.
חומר למחשבה.
יום ראשון, 27 במרץ 2016
ומה עם המוטיבציה של העובדים?
אתמול שלח עו"ד דוד חודק מכתב בתפוצה נרחבת שביקש לעכב את ביצוע החוק להגבלת שכר הבכירים במוסדות פיננסים. המכתב, כך פורסם, נכתב בשמו של איגוד הבנקים. צפיתי בחודק שחרטט על שוק חופשי ועל המוטיבציה של המנכ"ל בתוכנית לונדון וקירשנבאום. הוא לא שכנע, לא את לונדון ולא אותי.
אחת הסיבות העיקריות להתארגנויות העובדים החדשות כמו בחברות הסלולר והביטוח הייתה הזעם שהתעורר אצל העובדים בשל פערי שכר הדמיוניים. אז שחודק לא יספר לנו ששכר מיליונים תורם לחברה בכך שהוא מעורר את המוטיבציה של המנכ"ל להשתדל יותר. הוא יודע שזה קשקוש. פערי שכר מוגזמים בעיקר מקטינים את המוטיבציה של העובדים.
(בפוסט הבא אגלה למה באמת איגוד הבנקים מתנגד לחוק. רמז: זה לא הכסף)
יום שני, 21 במרץ 2016
יום שלישי, 26 בינואר 2016
על אי-שוויון, סולידריות ועוצמת וועדים
ביקשו ממני להנחות פאנל על העבודה המאורגנת בישראל במסגרת כנס של ועדים. הסכמתי. שמתי ז'קט והגעתי לביתן 10 בגני התערוכה. לפני עלתה שלי יחימוביץ שחזרה על עמדותיה המוכרות ועל זה שוועדי עובדים חשובים למשק. היא ביקשה מהקהל שיהיו אתה בקשר. אחריה עלה ירון זליכה שבעיקר חזר על דברים שאמר ב"מגש הכסף" והוסיף מילים על הייצוג שלו את ועד העובדים של עובדי מגה. באופן תמוה חזר ואמר "אנחנו" ו"אנחנו" כאילו שהוא עובד מגה. הוא גם חזר והדגיש שהוא יועץ לעוד וועדים במשק כדי שגם הסתומים שבקהל יבינו את הרמז.
אחר כך עליתי אני יחד עם עוד ארבעה ראשי ועדים, שני פרופסורים ודוקטור אחד. הכלכלן פרופסור יוסי זעירא הציג את אי-השוויון ההולך וגדל בארץ. ד"ר איציק ספורטא סקר את הסיבות הארגוניות לכך. ראשי הוועדים הדגישו את חשיבות הסולידריות בין הוועדים. חנוך ליבנה מהבנק הבינלאומי סיפר שהפגין למען ועדים אחרים כמו זה החדש שהוקם בכלל ביטוח (נציגו, רוני רז, ישב אף הוא בדיון). מיקו צרפתי מחברת חשמל התלונן על כך שהוועד שלהם חזק מדיי ולכן הם לא יכולים להפעיל כוח כי לכל פעולה שלהם יש אפקט של פצצת אטום. פרופסור מוטי מירוני הציע לעשות שימוש בתהליכי גישור ופישור והתבאס כשראשי הוועדים בדיון, כמו ארמנד לנקרי ממפעלי ים המלח, נפנפו אותו בטענה שכלי זה משמש בין השאר לצורך סחבת מטעם ההנהלה. אני אמרתי בהקשר זה שהאג'נדה הפוליטית של הוועדים מונעת מהם לרצות ללכת למנגנוני הסדר ופשרה ללא מאבק כי לתחושתם זה מחליש את תדמיתם העוצמתית. אמרתי עוד דברים אבל מטעמי צניעות לא אביא אותם כאן.
יום שלישי, 19 בינואר 2016
* חופש הביטוי או חופש השיסוי *
בתחילת השבוע נערך כנס של איגוד האינטרנט על שיימינג עיסקי ברשת. הכנס נערך באוניברסיטת בר-אילן ודיקן הפקולטה למשפטים, שנשא דברי ברכה, אמר שצריך למצוא איזון בין חופש הביטוי לחופש השיסוי. מנכ"ל איגוד האינטרנט אמר שלתאגידים אמנם אין זכות לפרטיות אבל לאנשים שעובדים בהם יש ויש. הוא הביא לדוגמה את המקרה של אריאל רוניס, מנהל לישכת האוכלוסין ששם קץ לחייו בגלל שיימינג.
אחר כך היו שני פאנלים. את הפאנל הראשון הנחתה העיתונאית ליאת רון מגלובס שהשתלטה על הדיון עד שהמארגנים העבירו לה פתק שתירגע (שיימינג?). בזמן שנותר לאחרים הם אמרו בין השאר את הדברים התבוניים הבאים: היועץ הפוליטי רונן צור אמר ששיימינג הוא בעצם ביקורת בלשון בוטה ולכן צריך להיזהר מלהשתמש בה כדי לנטרל ביקורת. מנהל חברת "הדקה ה-90" שחר תורג'מן אמר שכיום אנשים מודעים ליכולת לתעד את מעשיהם ברשת ולכן הם מתנהגים "יפה" יותר. הוא יצא חוצץ נגד האנונימיות של המשמיצים וטען כי במצבים מסוימים אדם צריך לדעת שזהותו תיחשף. מומחה הרשת ירון פרוסט אמר ששיימינג הוא השטחה של סיטואציה שהיא בדרך כלל יותר מורכבת כי אף אחד לא באמת רוצה לפגוע בלקוחות שלו.
את הפאנל השני הנחתה ד"ר ענת פלג מהמרכז לתקשורת ומשפט באוניברסיטת בר-אילן שדווקא נתנה לפאנליסטים לדבר, אבל הללו לא עסקו בשיימינג עיסקי ברשת אלא בעיקר בביקורת עתונות שזה כאילו שיימינג של המבוקר, אבל לא באמת. מה שכן שיימינג הוא הביקורת ברשת המוטחת במבקר. העיתונאים של "הארץ" מיכאל הנדלזלץ ורוגל אלפר, מבקרי תיאטרון וטלוויזיה בהתאמה, סיפרו על ההשמצות שהן מנת חלקם כמבקרים מושחזים. רני רהב, יחצ"ן רב מוניטין ודמות משויימת למהדרין, צבע את הדיון בגווניו הייחודיים.
אני חושב שערבבו בין כמה סוגים של שיימינג. למשל, צריך להבחין בין ביקורת עניינית, גם אם בוטה, לבין ביקורת לגופו של אדם; ובין ביקורת של דמות ציבורית לביקורת של מי שאינו כזה. בקיצור שיימינג זה לא משהו חד ממדי ולכן ערב העיון חסר את המומחה שיציג וינתח את הסיווגים המתבקשים. בשורה התחתונה היה מעניין.
יום שני, 21 בדצמבר 2015
* סיור בקו התפר *
לפני קצת יותר משבוע שלח לי ידידי עברי ורבין הזמנה להשתתף בסיור שיזמה אשתו, ח"כ איילת נחמיאס ורבין, בקו התפר.
כיוון שחביבים עליי איילת ועברי ומשום שלבקיאות ולרהיטות של המדריך, שאול אריאלי, כבר נחשפתי דרך לונדון וקירשנבאום, נרשמתי ברצון לסיור.
אוטובוס, כריכים ושתייה עולים כסף; גם שאול כנראה לא עובד בחינם. התעניינתי מאיפה המימון ואמרו לי עמותת "יוזמת ז'נבה". נציגה בסיור, ציון אבו, אמר לי שמקורותיה הכספיים בקרנות אירופאיות, הבולטות שבהן משוויץ (בכל זאת, ז'נבה).
המארגנים לא ניסו לשכנע אותנו בכלום רק רצו שנתרשם מהמצב שבשטח. כהוכחה, אפילו איילת אמרה שיש דברים ביוזמת ז'נבה שהיא לא מסכימה אתם.
בקרנו בארבע נקודות תצפית על קו התפר. בגבעת התיתורה בכניסה למודיעין למדתי על שטח ההפקר. בנבי סמואל התרשמתי שהניסיון לשרטט גבולות במצב הקיים על פי ריכוזי אוכלוסיה משול לניסיון לתפור חליפה לגוף כה מעוות עד כי אין זה משנה עד כמה מוכשר יהיה החייט ומשובח יהיה הבד, בסופה של ההתקנה המלבוש ייראה כבלויי סחבות.
בהר הצופים נער מקומי חירבש לנו את הראש עם טרקטורון. למרות זאת הבנו את תוכנית אלון. התצפית הרביעית הייתה מהר הזיתים. אריאלי הסביר את ההבדלים בין העיר העתיקה (פחות מקמ"ר) לבין ירושלים המזרחית (כ-6 קמ"ר) ומזרח ירושלים (כ-70 קמ"ר). לידנו רבץ גמל תיירותי משועמם שלא הבין על מה כל המהומה.
מסקנתי מהסיור היא שיש לנו פוליטיקאים כל כך מתוחכמים עד שהם מבלבלים גם את עצמם.
שבנו למישור החוף טרם כניסת השבת מרוצים מהחברותא ומיואשים מהמצב.
יום חמישי, 5 בנובמבר 2015
פגישת מחזור
תארו לעצמכם שאתם חוזרים ללבנט אחרי 16 חודשים בברלין ועוד בטרם הספקתם להתרשם מפגעי הרכבת הקלה, וונציותה של רעננה או מחירי היוגורט המקומיים וכבר אוחזת פלונית בכפתור ז'קטכם ואומרת שדיר באלאק אם אתם לא באים מחרתיים. ואתם, מפלבלים בעיניכם, שואלים לאן בדיוק; והיא ממהרת להבהיר שמדובר בפגישת מחזור של בוגרי הכפר הירוק שתתרחש אצל דורון בכפר קיש (כאילו שידעתם שיש בכלל מקום כזה) ושאי אפשר היה להשיג אתכם, ובכלל מה זה צריך להיות שאין לכם ווטס-אפ, אתם חיים בשנות השבעים או מה. ואז אתם מגמגמים ואומרים שרק עכשיו בכלל הגעתם ועדיין לא הספקתם... ואולי... וו... בבבבטח תבואו, איזו שאלה. ועוד בטרם הנדתם עפעף מזדרז ומגיע יום שבת זיווני ואתם מצטרפים להסעת קשישים צוהלת שמפליגה הגליל תחתונה.
ובכן, שלא כמוכם, אני לא צריך לתאר לעצמי את כל זה משום שהדברים אכן קרו לי, תוצאתם הונצחה כדת וכעת מוצגים המה קבל עם ועולם.
יום שלישי, 20 באוקטובר 2015
(ברלין - 86) * פלקסיביליות גרמנית *
הגרמנים אוהבים שאנשים שחיו בקרבם יודיעו להם כשהם עוזבים את גרמניה. הבעיה שלצורך זה יש להתייצב במשרדי העירייה עם המסמכים הדרושים. ישראלים רבים לא טורחים לעשות את זה, למה להם.
גורם מדיני ישראלי ציין בפניי שזו אחת הסיבות למספרים, המופרזים לדעתו, שמתפרסמים בתקשורת אודות כמות הישראלים החיים בעיר. רבים חזרו לתל אביב, או נסעו השד יודע לאן, אבל עדיין רשומים כמי שגרים בברלין.
* * *
עכשיו דילמה אישית. אני עוד מעט חוזר ארצה. האם אני מטריח עצמותיי לבורגראמט, שזה עיריית הרובע, ממלא טפסים ועומד בתור; או עולה על המטוס ומתווסף לרשימת ההולכת וגדלה של ישראלים שכאילו חיים בברלין.
החלטתי לדווח. זה נראה לי הוגן, כי בתקופת שהותי כאן הרשויות היו ממש בסדר איתי.
חוכמת ההמונים צייצה משהו שקשור לשבועיים לפני הנסיעה; ואני, כמי שתמיד הולך ימינה כשאני צריך ללכת שמאלה ולהיפך, לא התעמקתי בטקסט והנחתי שההתייצבות צריכה להיות לא יאוחר משבועיים לפני הטיסה.
* * *
הגעתי לדלפק הקבלה בבורגראמט של נויקלן. הפקידה שאלה אותי מתי אני טס חזרה. אמרתי שעוד שבועיים וחצי. היא אמרה שאי אפשר להודיע עכשיו על עזיבה, כי זה צריך להיות מקסימום שבועיים לפני הטיסה.
משיחות עם ישראלים החיים כאן הבנתי שבמצב זה אדם סב על עקביו וחוזר במועד הקבוע בתקנות; "ובכלל," הזהירו אותי, "הם מדברים שם רק גרמנית".
עכשיו שימו לב מה קרה. הפקידה בקבלה המשיכה ואמרה לי: "... אבל תן לי לבדוק מה אפשר לעשות". קמה ממקום מושבה, ניגשה לפונקציונר בחדר אחר וקיבלה ממנו אישור חריג. אחר כך נתנה לי טופס למלא, בגרמנית. אמרתי לה שאני לא יודע גרמנית ושאולי נמלא ביחד. חייכה ומילאנו ביחד.
מן הסתם הבין הקורא הנבון זה מכבר ששוחחנו באנגלית.
* * *
חכו, זה עוד לא נגמר. ההיא רק פקידת קבלה שלא הוסמכה להטביע חותמות. נתנה לי מספר ואמרה לי להמתין לתורי. "יש רק שלושה אנשים לפניך," הרגיעה אותי.
נכנסתי בתורי לפלאץ 4. ישב שם גוי שהציץ בטופס ואמר שאסור לו לקבל אותי, כי אני טס רק עוד שבועיים וחצי. אמרתי לו שאישרו לי, והוא אמר שאין דבר כזה. שאלתי אותו מה עושים. הוא אמר שאני צריך לרשום שאני טס בתאריך מוקדם יותר, החזיר לי את הטופס ושיניתי את התאריך באבחת קולמוס זריזה.
שוב, הכול באנגלית.
ההיו אלו ניצניו של מהפך תרבותי, או שבמקרה הגעתי ביום מואר?
מי חכם ויידע.
(ברלין – 85) * סיבה למסיבה *
לאחר שבחלונות הגבוהים וידאו שאני באמת מסיים, בשלב זה, את ענייני בברלין החליטו לערוך לכבוד זה מסיבה.
אין זה מפתיע שמבקשים לחגוג את עזיבתי. במשך יותר משנה הסתובבתי לכולם בין הרגלים, דרשתי וחקרתי, בלשתי ושאלתי. הלכו לסרט, ראו אותי; נמלטו לבית כנסת, עוד פעם אני. ארגנו אירוע ספרותי, גם שם צצתי, פתחו תערוכה, שוב בצבצתי. חזרו מתנשפים הביתה ונכנסו לפייסבוק... נו, כבר אין צורך לפרט.
בקיצור, בקרוב אפשר יהיה לנשום. בהחלט סיבה למסיבה.
נראה לי שאבוא גם אני. גם כי ככה אני רגיל וגם כדי לסייע לציבור בגמילה הדרגתית.
אז ביום חמישי הבא.
צ'וס.
https://www.facebook.com/
יום שלישי, 6 באוקטובר 2015
(ברלין – 84) * סורים בטמפלהוף *
בשבועות האחרונים בני שיחי מהארץ שאלו אותי איך אני מתרשם מתנועת המהגרים הסורים לברלין. השבתי להם שאין לי מענה כי לשכונת מגוריי בוששו מלהגיע. או אז השתררה שתיקה קצרה מצדו השני של הקו כאומרת 'טיפוס משונה שלא רואה מה קורה מתחת לאף שלו' ולאחריה המשיכה השיחה כאילו כלום לא קרה.
כדי לעצור התרחשות נפסדת זו נסעתי ביום ראשון לטמפלהוף פארק. פורסם בפייסבוק שיערך בו "וולקאם פיקניק" למען מהגרים מסוריה. בדף האירוע, "Schön, dass ihr da seid", שעל פי גוגל טרנסלייט פירושו "נחמד שאתה נמצא כאן", נרשמו כמשתתפים למעלה מארבעת אלפים איש.
הסתבר שליד הכניסה לפארק יש שלושה אתרים הראויים למבט חוקר. מצד שמאל יש מסגד טורקי מרשים שבחצר הכניסה שלו מוצבים קברים. נכנסתי לחצר ונעתי בין המוני טורקים. לאחר שאיש דת עבדקן וגדל מימדים שלח בי מבט חשדני נמלטתי לצדה האחר של חומת המתחם - בית קברות נוצרי שבו פרוש גם משטח דשא רחב, זרוע מאות לוחות שעל כל אחד מהם חקוק שמו של אחד מחללי מלחמת העולם הראשונה.
בצדה השני של חזית הפארק ממוקם בניין אימתני, קולומביה האוס. גוש אבן ענקי רבוע קווים, שש קומות גובהו ואולי מאתיים מטרים רוחבו. הבניין שימש כמפקדה נאצית וגם כאחד ממחנות הריכוז הראשונים של לפני המלחמה.
בררר...
* * *
נכנסתי לפארק ששטחו שימש בעבר כשדה תעופה והתחלתי ללכת. מרחוק נשמעה מוזיקה. הלכתי לכיוון ממנו בקעה. הגעתי למתחם בו מאות מקומיים ופליטים חברו יחדיו. מסביבם ניצבו דוכני אוכל ודוכנים עם פיצ'פקעס. במרכז ההתרחשות עמדה במה שעליה ניגנו וזימרו ראפרים אתניים באנגלית ובערבית. בכל כמה דקות הפסיקו הפרפורמרים את מלאכת הניגון והזמר והמליצו בחום לשחרר את סוריה, כורדיסטאן ופלשתין.
כולם נראו מרוצים, הפליטים שהגיעו לחוף מבטחים והמקומיים שהתבשמו בצדיקותם.
מצדו השני של הפארק הביט בהם מהורהר קולומביה האוס.
הירשם ל-
רשומות (Atom)