מחשבות על התנהגותם של ארגונים – רשמים מכנס

אחריות תאגידית זכתה לעדנה אחרי המשבר הגלובלי של שנת 2008. תאגידים הבינו שהתנהגות עיסקית נאותה היא לא רק עיצוב חזות נחמדה לתאגיד שבמרכזה פילנתרופיה קהילתית, אלא גם כלי לניהול סיכונים - יעידו על כך המנוחים בנק ההשקעות 'ליהמן ברדרס' ופירמת רואי החשבון הגלובלית 'ארתור אנדרסן'. בימים אלו ממש גם ענקיות האינטרנט 'גוגל' ו'פייסבוק' חשות נחת זרוע של רגולטורים הקוצפים נגדם על הימנעות מתשלום מיסים, או על חדירה רבה מדיי לפרטיות המשתמשים. מצד שני, התנהגותם מצביעה על כך שהתובנה לא ממש חלחלה לתוככי התאגידים הגדולים, גם אם הם מייצרים דוחות קיימות מעוצבים למהדרין העומדים בסטנדרטים בינלאומיים.

השבוע השתתפתי ב"כנס השביעי לדיווחי קיימות" שנוהל במקצועיות, תנופה וחן, על ידי ליעד אורתר: ראש 'המכון לאחריות תאגידית' ב'מרכז האקדמי למשפט ולעסקים' ברמת גן.
לאחר דברי הפתיחה עלה אל דוכן הנואמים ראשון הדוברים אייל צופן, ראש מערך ההדרכה ב'בנק לאומי' ומראשוני המנהלים בארץ שהבינו את חשיבות התחום. הוא אמר שלאחריות תאגידית יש ערך עסקי וכיום בעלי תפקידים בבנק מבינים את זה. למשל, את ההשלכות של מתן אשראי לחברות בנייה שאין להן תקני בטיחות. כיום לבנק יש קוד אתי למתן אשראי.  
עוד אמר כי הדוח אינו רק דוח, אלא הוא גם יכול להביא לשינוי. הוא הביא, כדוגמה, שאלון שביעות רצון שהועבר לספקי הבנק ובו שאלות נוקבות על דרך התנהלותו של מערך הרכש, כמו המידה בה הוא מנצל את יתרונו לגודל. כיום, אמר צופן, אנשי הרכש מבינים כי לדרך ההתנהלות שלהם יש השפעה על תדמית הבנק.
הוא דיבר על שותפויות ארגוניות שנוצרו בבנק בעקבות הדוח ועליית המודעות לאחריות תאגידית. לדוגמה: בבנק זיהו 50 לווים שהתקשו להחזיר משכנתאות, חלק ניכר מהם מובטלים. מערך ההדרכה של הבנק יחד עם 'לאומי למשכנתאות' ו'הג'וינט' ארגנו למשתתפים תוכנית הכשרה לקליטה בשוק העבודה. בסופה של דרך 11 מהם חזרו והשתלבו במעגל העבודה.
יפה, תודו. בתודעה שלנו בדרך כלל 'זיהוי' כזה מתחיל עם מכתב מאיים מהמחלקה המשפטית. 

מרצה נוסף בכנס, ד"ר נועם גרסל מחברת הייעוץ 'ECO-OS', אמר כי רק כ-5000 חברות מותג רב לאומיות הפיקו דוחות קיימות. ובארץ מספרם עומד, לדבריו, על כמה עשרות. עצם ההדגשה כי אלו חברות מותג ממחישות את הטיעון שהצגתי לעיל. בדרך כלל ארגונים מקדמים אחריות תאגידית לאו דווקא כי כך ראוי לנהוג, אלא בעיקר כדי לחזק את המותג שלהן, או כדי למנוע פגיעה בו (זכור מקרה הדגל של נייקי וסדנאות היזע של קבלני המשנה שלה בדרום מזרח אסיה). זאת, בין אם דרך העשייה למען... (הגישה הפילנתרופית) או דרך מיתון הביקורת הציבורית (גישת ניהול הסיכונים). ד"ר גרסל הציג את משאת נפשם של אנשי האחריות התאגידית: חדשנות עיסקית ההופכת התנהגות נאותה לחלק מליבת העסקים. למשל ייצור ושיווק של מוצרים ירוקים כמו המכונית החשמלית 'טסלה'.

זו אכן משאת נפש ראויה וחשובה שכבר שנים מביעים אותה (למשל בסקירה שלי את התחום בישראל, משנת 2008 - http://www.shukistauber.co.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/139natb.pdf) אך גם כיום מעטים הם הארגונים שקיימות היא ליבת העשייה שלהם. עשייה של דברים טובים באמת הם עדיין לא עסקים בהיקף מהותי.
'נטפים', חברת ההשקיה הגדולה בעולם, היא אחת מהן וגם מפיקה דוח קיימות. החיים שלה אמורים להיות קלים כי עשייה 'טובה' נטועה בליבת העסקים שלה. היכולת לאפשר גידולים חקלאיים באזורים צחיחים או ליצור חיסכון משמעותי במים (השקיה בטפטוף במקום השקיה בהצפה) שמים אותה לטעמי באותה רמה של 'חדשנות עיסקית' כמו טסלה.
אז למה צריך שם מנהל קיימות תאגידי? הרי האחריות התאגידית מובנית בעצם העשייה שלה. ואכן, נתי ברק, הנושא בתפקיד זה, צריך בעיקר לטפל בשני הרכיבים המסורתיים שהזכרנו עיל, הפילנתרופי ('אחריות חברתית' כלשונו) וה'ניהול סיכוני' ('מימשל נאות' כלשונו). עם 'חדשנות עסקית', הוא כנראה מסודר.

בעיני החלק הפילנתרופי קל יחסית לביצוע. מקצים סכום מסוים לעשייה חברתית ומחליטים למי או למה להקצות אותו. צריך לנהל את זה בתבונה אבל המשימה לא נדמית מסובכת.
החלק המורכב והבעייתי ביישום אמיתי של אחריות התאגידית הוא לדעתי החלתה של התנהגות עיסקית נאותה בארגון. אם תאגיד מייצר מוצרים ירוקים למהדרין וגם תורם רבות לחינוך ולבריאות בעולם השלישי, ומצד שני ההתנהלות השוטפת שלו רצופה פעולות שמידת הערכיות שלהן שנויה במחלוקת, אז לא עשינו כלום ככל שהדברים נוגעים לאחריות תאגידית. ליהמן ברדרס, ארתור אנדרסן, נייקי או סימנס כנראה עשו רבות למען הקהילה. אבל את המכות הקשות והכואבות חטפו בגלל מימשל תאגידי לקוי.

מורכבות ההחלה של מימשל תאגידי נאות הובעה בהשוואה פיקנטית בין השיחות שערך נתי ברק עם מנהלי חברות הבת בארה"ב וברוסיה על החלת כללי השקיפות והדיווח שגיבשה הנהלת נטפים. המנהל האמריקאי אמר לו: "כל מה שאמרת ממילא מבוצע אצלנו על פי חוק". המנהל הרוסי שאל אותו אם הוא רוצה שיסגור את העסק. ברק לא סיפר לשומעים מה ענה לרוסי ומה סוכם ביניהם, אז שאלתי אותו. הוא ענה שלרוסי לא הייתה ברירה והוא נאלץ להסתדר עם זה. כשלחצתי עליו עוד קצת הודה ברק שהוא לא יכול לדעת מה כל אחד עושה בשטח.
בהפסקה שוחחתי עם מנהלת אחריות תאגידית של חברה ישראלית שיש לה סניפים בחו"ל. היא אמרה לי שהסניף ברוסיה לא חתם על אמנת האחריות התאגידית של החברה. אני חושב שזה יפה ומראה קורטוב של הגינות. תארו לעצמכם שהרוסים גם היו חותמים ובכל זאת נוהגים כפי שהם סבורים שעליהם לנהוג כדי לקדם את עסקי החברה.
קשים חייו של מנהל אחריות תאגידית, קשים אך יפים. 

שנה ברוכה ומהנה לכולם; שנת שקיפות, הגינות והכלה.

שוקי

29/9/2016

רוה"ש תשע"ז 

פיתוח משאבים בעמותות, הדור הבא - סקירה של (דיון ב)כנס

http://shukistauber.co.il/?CategoryID=202&ArticleID=991&dbsAuthToken=

The changing face of migration: Future challenges for societies – סקירה של כנס בינלאומי

http://www.shukistauber.co.il/?CategoryID=430&ArticleID=988

הון אנושי בהנדסה - סקירה של כנס

http://www.shukistauber.co.il/?CategoryID=110&ArticleID=987

המירוץ לקריירה בשוק משתנה - סקירה של כנס

http://www.shukistauber.co.il/?CategoryID=147&ArticleID=986

מאמר דעה בדה מרקר

מחקר ישראלים בברלין

ברלין כמשל: ישראל לא צריכה 
לפחד מהגירה לחו"ל

* זה לא הכסף, אלא היוקרה והמעמד החברתי *

בפוסט קודם הבטחתי לגלות למה איגוד הבנקים באמת מתנגד לחוק הגבלת שכר הבכירים במוסדות פיננסים. אחד המנהלים הנוגעים בדבר, שכרו השנתי נמדד במיליונים, מנהל של חברת ביטוח לא קטנה אמר לי כהאי לישנא: 
"אין לי בעיה להרוויח חצי מהסכום שאני מקבל, זה לא הכסף אלא המעמד. ברגע שהתחילו לפרסם את שכר הבכירים אני לא יכול להרשות לעצמי שלא להיות ממוצב ברף העליון של מקבלי השכר, מה שממקם אותי ברף העליון של המנהלים בישראל."
אז אפשר שאולי זו הנקודה. לא תאוות בצע אלא מעמד. אם השכר יוגבל רק לבכירים במוסדות פיננסיים הם ירדו ברשימות שיאני השכר למיקום נמוך לעומת בכירים בענפים אחרים מה שכרוך בעיניהם בפגיעה ביוקרתם ובמעמדם הציבורי.
משמעות הדבר היא שאם היו מחילים את החוק על כלל ענפי המשק ההתנגדות אולי הייתה רפה יותר.
חומר למחשבה.

ומה עם המוטיבציה של העובדים?

אתמול שלח עו"ד דוד חודק מכתב בתפוצה נרחבת שביקש לעכב את ביצוע החוק להגבלת שכר הבכירים במוסדות פיננסים. המכתב, כך פורסם, נכתב בשמו של איגוד הבנקים. צפיתי בחודק שחרטט על שוק חופשי ועל המוטיבציה של המנכ"ל בתוכנית לונדון וקירשנבאום. הוא לא שכנע, לא את לונדון ולא אותי.
אחת הסיבות העיקריות להתארגנויות העובדים החדשות כמו בחברות הסלולר והביטוח הייתה הזעם שהתעורר אצל העובדים בשל פערי שכר הדמיוניים. אז שחודק לא יספר לנו  ששכר מיליונים תורם לחברה בכך שהוא מעורר את המוטיבציה של המנכ"ל להשתדל יותר. הוא יודע שזה קשקוש. פערי שכר מוגזמים בעיקר מקטינים את המוטיבציה של העובדים.
(בפוסט הבא אגלה למה באמת איגוד הבנקים מתנגד לחוק. רמז: זה לא הכסף)

מצגת מההרצאה: הבלוג ככלי של תצפית משתתפת – המקרה של קהילת הישראלים בברלין (לינק בתחתית התמונה)

http://goo.gl/GES6Cu

על אי-שוויון, סולידריות ועוצמת וועדים

ביקשו ממני להנחות פאנל על העבודה המאורגנת בישראל במסגרת כנס של ועדים. הסכמתי. שמתי ז'קט והגעתי לביתן 10 בגני התערוכה. לפני עלתה שלי יחימוביץ שחזרה על עמדותיה המוכרות ועל זה שוועדי עובדים חשובים למשק. היא ביקשה מהקהל שיהיו אתה בקשר. אחריה עלה ירון זליכה שבעיקר חזר על דברים שאמר ב"מגש הכסף" והוסיף מילים על הייצוג שלו את ועד העובדים של עובדי מגה. באופן תמוה חזר ואמר "אנחנו" ו"אנחנו" כאילו שהוא עובד מגה. הוא גם חזר והדגיש שהוא יועץ לעוד וועדים במשק כדי שגם הסתומים שבקהל יבינו את הרמז.
אחר כך עליתי אני יחד עם עוד ארבעה ראשי ועדים, שני פרופסורים ודוקטור אחד. הכלכלן פרופסור יוסי זעירא הציג את אי-השוויון ההולך וגדל בארץ. ד"ר איציק ספורטא סקר את הסיבות הארגוניות לכך. ראשי הוועדים הדגישו את חשיבות הסולידריות בין הוועדים. חנוך ליבנה מהבנק הבינלאומי סיפר שהפגין למען ועדים אחרים כמו זה החדש שהוקם בכלל ביטוח (נציגו, רוני רז, ישב אף הוא בדיון). מיקו צרפתי מחברת חשמל התלונן על כך שהוועד שלהם חזק מדיי ולכן הם לא יכולים להפעיל כוח כי לכל פעולה שלהם יש אפקט של פצצת אטום. פרופסור מוטי מירוני הציע לעשות שימוש בתהליכי גישור ופישור והתבאס כשראשי הוועדים בדיון, כמו ארמנד לנקרי ממפעלי ים המלח, נפנפו אותו בטענה שכלי זה משמש בין השאר לצורך סחבת מטעם ההנהלה. אני אמרתי בהקשר זה שהאג'נדה הפוליטית של הוועדים מונעת מהם לרצות ללכת למנגנוני הסדר ופשרה ללא מאבק כי לתחושתם זה מחליש את תדמיתם העוצמתית. אמרתי עוד דברים אבל מטעמי צניעות לא אביא אותם כאן.

* חופש הביטוי או חופש השיסוי *

 
בתחילת השבוע נערך כנס של איגוד האינטרנט על שיימינג עיסקי ברשת. הכנס נערך באוניברסיטת בר-אילן ודיקן הפקולטה למשפטים, שנשא דברי ברכה, אמר שצריך למצוא איזון בין חופש הביטוי לחופש השיסוי. מנכ"ל איגוד האינטרנט אמר שלתאגידים אמנם אין זכות לפרטיות אבל לאנשים שעובדים בהם יש ויש. הוא הביא לדוגמה את המקרה של אריאל רוניס, מנהל לישכת האוכלוסין ששם קץ לחייו בגלל שיימינג. 
אחר כך היו שני פאנלים. את הפאנל הראשון הנחתה העיתונאית ליאת רון מגלובס שהשתלטה על הדיון עד שהמארגנים העבירו לה פתק שתירגע (שיימינג?). בזמן שנותר לאחרים הם אמרו בין השאר את הדברים התבוניים הבאים: היועץ הפוליטי רונן צור אמר ששיימינג הוא בעצם ביקורת בלשון בוטה ולכן צריך להיזהר מלהשתמש בה כדי לנטרל ביקורת. מנהל חברת "הדקה ה-90" שחר תורג'מן אמר שכיום אנשים מודעים ליכולת לתעד את מעשיהם ברשת ולכן הם מתנהגים "יפה" יותר. הוא יצא חוצץ נגד האנונימיות של המשמיצים וטען כי במצבים מסוימים אדם צריך לדעת שזהותו תיחשף. מומחה הרשת ירון פרוסט אמר ששיימינג הוא השטחה של סיטואציה שהיא בדרך כלל יותר מורכבת כי אף אחד לא באמת רוצה לפגוע בלקוחות שלו.
את הפאנל השני הנחתה ד"ר ענת פלג מהמרכז לתקשורת ומשפט באוניברסיטת בר-אילן שדווקא נתנה לפאנליסטים לדבר, אבל הללו לא עסקו בשיימינג עיסקי ברשת אלא בעיקר בביקורת עתונות שזה כאילו שיימינג של המבוקר, אבל לא באמת. מה שכן שיימינג הוא הביקורת ברשת המוטחת במבקר. העיתונאים של "הארץ" מיכאל הנדלזלץ ורוגל אלפר, מבקרי תיאטרון וטלוויזיה בהתאמה, סיפרו על ההשמצות שהן מנת חלקם כמבקרים מושחזים. רני רהב, יחצ"ן רב מוניטין ודמות משויימת למהדרין, צבע את הדיון בגווניו הייחודיים.
אני חושב שערבבו בין כמה סוגים של שיימינג. למשל, צריך להבחין בין ביקורת עניינית, גם אם בוטה, לבין ביקורת לגופו של אדם; ובין ביקורת של דמות ציבורית לביקורת של מי שאינו כזה. בקיצור שיימינג זה לא משהו חד ממדי ולכן ערב העיון חסר את המומחה שיציג וינתח את הסיווגים המתבקשים. בשורה התחתונה היה מעניין.

* סיור בקו התפר *

לפני קצת יותר משבוע שלח לי ידידי עברי ורבין הזמנה להשתתף בסיור שיזמה אשתו, ח"כ איילת נחמיאס ורבין, בקו התפר.
כיוון שחביבים עליי איילת ועברי ומשום שלבקיאות ולרהיטות של המדריך, שאול אריאלי, כבר נחשפתי דרך לונדון וקירשנבאום, נרשמתי ברצון לסיור.
אוטובוס, כריכים ושתייה עולים כסף; גם שאול כנראה לא עובד בחינם. התעניינתי מאיפה המימון ואמרו לי עמותת "יוזמת ז'נבה". נציגה בסיור, ציון אבו, אמר לי שמקורותיה הכספיים בקרנות אירופאיות, הבולטות שבהן משוויץ (בכל זאת, ז'נבה). 
המארגנים לא ניסו לשכנע אותנו בכלום רק רצו שנתרשם מהמצב שבשטח. כהוכחה, אפילו איילת אמרה שיש דברים ביוזמת ז'נבה שהיא לא מסכימה אתם.
בקרנו בארבע נקודות תצפית על קו התפר. בגבעת התיתורה בכניסה למודיעין למדתי על שטח ההפקר. בנבי סמואל התרשמתי שהניסיון לשרטט גבולות במצב הקיים על פי ריכוזי אוכלוסיה משול לניסיון לתפור חליפה לגוף כה מעוות עד כי אין זה משנה עד כמה מוכשר יהיה החייט ומשובח יהיה הבד, בסופה של ההתקנה המלבוש ייראה כבלויי סחבות.
בהר הצופים נער מקומי חירבש לנו את הראש עם טרקטורון. למרות זאת הבנו את תוכנית אלון. התצפית הרביעית הייתה מהר הזיתים. אריאלי הסביר את ההבדלים בין העיר העתיקה (פחות מקמ"ר) לבין ירושלים המזרחית (כ-6 קמ"ר) ומזרח ירושלים (כ-70 קמ"ר). לידנו רבץ גמל תיירותי משועמם שלא הבין על מה כל המהומה.
מסקנתי מהסיור היא שיש לנו פוליטיקאים כל כך מתוחכמים עד שהם מבלבלים גם את עצמם.
שבנו למישור החוף טרם כניסת השבת מרוצים מהחברותא ומיואשים מהמצב.

פגישת מחזור

תארו לעצמכם שאתם חוזרים ללבנט אחרי 16 חודשים בברלין ועוד בטרם הספקתם להתרשם מפגעי הרכבת הקלה, וונציותה של רעננה או מחירי היוגורט המקומיים וכבר אוחזת פלונית בכפתור ז'קטכם ואומרת שדיר באלאק אם אתם לא באים מחרתיים. ואתם, מפלבלים בעיניכם, שואלים לאן בדיוק; והיא ממהרת להבהיר שמדובר בפגישת מחזור של בוגרי הכפר הירוק שתתרחש אצל דורון בכפר קיש (כאילו שידעתם שיש בכלל מקום כזה) ושאי אפשר היה להשיג אתכם, ובכלל מה זה צריך להיות שאין לכם ווטס-אפ, אתם חיים בשנות השבעים או מה. ואז אתם מגמגמים ואומרים שרק עכשיו בכלל הגעתם ועדיין לא הספקתם... ואולי... וו... בבבבטח תבואו, איזו שאלה. ועוד בטרם הנדתם עפעף מזדרז ומגיע יום שבת זיווני ואתם מצטרפים להסעת קשישים צוהלת שמפליגה הגליל תחתונה.
ובכן, שלא כמוכם, אני לא צריך לתאר לעצמי את כל זה משום שהדברים אכן קרו לי, תוצאתם הונצחה כדת וכעת מוצגים המה קבל עם ועולם.

(ברלין - 86) * פלקסיביליות גרמנית *

הגרמנים אוהבים שאנשים שחיו בקרבם יודיעו להם כשהם עוזבים את גרמניה. הבעיה שלצורך זה יש להתייצב במשרדי העירייה עם המסמכים הדרושים. ישראלים רבים לא טורחים לעשות את זה, למה להם. 
גורם מדיני ישראלי ציין בפניי שזו אחת הסיבות למספרים, המופרזים לדעתו, שמתפרסמים בתקשורת אודות כמות הישראלים החיים בעיר. רבים חזרו לתל אביב, או נסעו השד יודע לאן, אבל עדיין רשומים כמי שגרים בברלין.
* * *
עכשיו דילמה אישית. אני עוד מעט חוזר ארצה. האם אני מטריח עצמותיי לבורגראמט, שזה עיריית הרובע, ממלא טפסים ועומד בתור; או עולה על המטוס ומתווסף לרשימת ההולכת וגדלה של ישראלים שכאילו חיים בברלין.
החלטתי לדווח. זה נראה לי הוגן, כי בתקופת שהותי כאן הרשויות היו ממש בסדר איתי.
חוכמת ההמונים צייצה משהו שקשור לשבועיים לפני הנסיעה; ואני, כמי שתמיד הולך ימינה כשאני צריך ללכת שמאלה ולהיפך, לא התעמקתי בטקסט והנחתי שההתייצבות צריכה להיות לא יאוחר משבועיים לפני הטיסה.
* * *
הגעתי לדלפק הקבלה בבורגראמט של נויקלן. הפקידה שאלה אותי מתי אני טס חזרה. אמרתי שעוד שבועיים וחצי. היא אמרה שאי אפשר להודיע עכשיו על עזיבה, כי זה צריך להיות מקסימום שבועיים לפני הטיסה.
משיחות עם ישראלים החיים כאן הבנתי שבמצב זה אדם סב על עקביו וחוזר במועד הקבוע בתקנות; "ובכלל," הזהירו אותי, "הם מדברים שם רק גרמנית".
עכשיו שימו לב מה קרה. הפקידה בקבלה המשיכה ואמרה לי: "... אבל תן לי לבדוק מה אפשר לעשות". קמה ממקום מושבה, ניגשה לפונקציונר בחדר אחר וקיבלה ממנו אישור חריג. אחר כך נתנה לי טופס למלא, בגרמנית. אמרתי לה שאני לא יודע גרמנית ושאולי נמלא ביחד. חייכה ומילאנו ביחד.
מן הסתם הבין הקורא הנבון זה מכבר ששוחחנו באנגלית.
* * *
חכו, זה עוד לא נגמר. ההיא רק פקידת קבלה שלא הוסמכה להטביע חותמות. נתנה לי מספר ואמרה לי להמתין לתורי. "יש רק שלושה אנשים לפניך," הרגיעה אותי.
נכנסתי בתורי לפלאץ 4. ישב שם גוי שהציץ בטופס ואמר שאסור לו לקבל אותי, כי אני טס רק עוד שבועיים וחצי. אמרתי לו שאישרו לי, והוא אמר שאין דבר כזה. שאלתי אותו מה עושים. הוא אמר שאני צריך לרשום שאני טס בתאריך מוקדם יותר, החזיר לי את הטופס ושיניתי את התאריך באבחת קולמוס זריזה.
שוב, הכול באנגלית.
ההיו אלו ניצניו של מהפך תרבותי, או שבמקרה הגעתי ביום מואר?
מי חכם ויידע.

(ברלין – 85) * סיבה למסיבה *

לאחר שבחלונות הגבוהים וידאו שאני באמת מסיים, בשלב זה, את ענייני בברלין החליטו לערוך לכבוד זה מסיבה. 
אין זה מפתיע שמבקשים לחגוג את עזיבתי. במשך יותר משנה הסתובבתי לכולם בין הרגלים, דרשתי וחקרתי, בלשתי ושאלתי. הלכו לסרט, ראו אותי; נמלטו לבית כנסת, עוד פעם אני. ארגנו אירוע ספרותי, גם שם צצתי, פתחו תערוכה, שוב בצבצתי. חזרו מתנשפים הביתה ונכנסו לפייסבוק... נו, כבר אין צורך לפרט.
בקיצור, בקרוב אפשר יהיה לנשום. בהחלט סיבה למסיבה.
נראה לי שאבוא גם אני. גם כי ככה אני רגיל וגם כדי לסייע לציבור בגמילה הדרגתית.
אז ביום חמישי הבא.
צ'וס.
https://www.facebook.com/events/909051259144416/