בתחילת השבוע השתתפתי בסדנת מחקר של האגודה הישראלית לאחריות תאגידית וקיימות בעסקים. אחד הנושאים שהוצגו היה "התנדבות של עובדי חברות עיסקיות בארגונים חברתיים".
מדובר על אותם מקרים בהם עובדים של ארגון עיסקי מתנדבים לעשייה למען הקהילה. בדרך כלל המטרה של פעילות כזו כפולה. האחת, להציג את החברה העיסקית באור חיובי: ככזו שלא איכפת לה רק משורת הרווח, אלא גם מהקהילה. השנייה, ליצור אצל העובדים תחושת סיפוק גם מהעשייה למען האחר, וגם משום היותם עובדי חברה עיסקית שזו גישתה.
החוקרת, נוגה פיטובסקי נוה, נגעה במספר סוגיות. אתייחס בקצרה רק לשאלה האם אותם עובדים אכן באמת "מתנדבים".
ראשית, ברוב המקרים ההתנדבות היא על חשבון זמן העבודה תוך שימוש בציוד של מקום העבודה (למשל כלי רכב להסעת אנשים לטיפול רפואי). אם כך, בפועל זו לא באמת התנדבות שלהם, אלא תרומה של המעסיק שלהם.
שתיים, עובדים רבים נוטים שלא להתנדב ממגוון סיבות כמו עומס בעבודה, חוסר עניין בתחום ההתנדבות, או סתם עמדות ציניות הנוגעות למטרות האמיתיות של מעסיקם.
שלוש, במספר לא מבוטל של מקרים עובדים מתנדבים כי אין להם ברירה. בין אם בשל לחץ נורמטיבי (מצפים מהם לקחת חלק בפעולת התנדבות), או אפילו בשל הוראה ממשית לעשות זאת.
לקראת סיום אכניס הסוגיה לפרופורציות. התנדבות עובדים היא דבר חיובי, רק שגם את הנושא הקטן הזה צריך לנהל כמו שצריך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה