(ברלין - 17) * רעש, בירה, עשן וזכרונות *

משחק גמר המונדיאל. מסך ענק פרוש על שער ברנדנבורג. קהל עצום. מדברים על 300 או 400 אלף אנשים שהתקבצו כדי לצפות בו. התקבצתי גם אני. "אסור להחמיץ," אמרו לי.

מרחוק נשמעת המיית המונים. אני מתקרב. מימין דוכני נקניקיות שממתינים בסבלנות להפסקה. קצת הלאה רמפה שאורגנה כבית קפה מאולתר לצופים נכבדים ששילמו כדי לצפות במשחק בנוחיות. משמאל עשרות בתי שימוש כימיים. מסביב שומרים ושוטרים. מאורגן ומסודר.

מתקרב עוד יותר. ריח חזק של בירה. עשן של סיגריות מתאבך באיטיות מעל ראשי האנשים. אני נושם דרך הפה ונע לעבר פאתי היורה האנושית ההומה.

המשחק מרצד מהצד, הדינמיקה האנושית מעניינת יותר. בגדול מדובר בשילוב של רעש, בירה ועשן.

שהיתי רבע שעה, לא היה קל אבל היה כדאי. בכל זאת, אירוע היסטורי ולכן טוב שלא החמצתי. יהיה מה לספר לנכדים לכשייוולדו ויעמדו על דעתם.

בבית ראיתי בטלוויזיה את הגול של גצה וגם את צילומי ההמון הגועש שפורסמו בכל העולם והזכירו נשכחות למי שרצה או לא רצה להיזכר.

(ברלין - 16) * רעב *

ההיסטוריה המוקדמת של הגרמנים היא עבורי עסק מסובך. מביסמרק וצפונה אני פחות או יותר מסודר. יש גבולות, יש מסגרת. אבל לפני זה מהומה ומבולקה.

העסק מתחיל עם כל מיני שבטים ברברים במגוון ואריאציות, נמשך עם איזו אימפריה רומית קדושה עתירת נסיכויות, דוכסויות וממלכות. גבולות משתנים חדשות לבקרים. עד צמיחתה של פרוסיה במאה התשע עשרה לא ברור מי נגד מי.

איפה שאני מסתובב צצים שמות מוכרים, על רחובות וכיכרות, על פסלים ואנדרטאות. פה מבצבץ פרידריך, שם מתגלה וילהלם. אבל מי שייך למה, מה קדם למה?....

לא, לא טוב לי עם זה, אני צריך סדר.

יש פתרון, אני שם פעמיי אל המוזיאון להיסטוריה גרמנית, אונטר דן לינדן מספר שתיים.

לפני המוזיאון שני בניינים. בחזיתו של הראשון, השייך לאוניברסיטה, יש פסל גדול ומרשים של אלכסנדר הומבולדט. מאחור, בחצר המטופחת, ניצבים מספר פסלים, הצנוע והיפה שבהם הוא של המדענית הנודעת ליזה מייטנר.

קליק, מצלם.

הבניין השני משמש כ"אנדרטה לזכר קורבנות המלחמה והעריצות". היכל ריק שבמרכזו פסלה של קתה קולוויץ "אם עם בנה המת". קבוצות תיירים מגמדות האפקט.

חלפה שעה.

לימין הכניסה למוזיאון חנות המוזיאון. נכנס, מסתובב, מדפדף, מעיין.

חולפת עוד שעה.

מבעד לחלונות מחייכת השמש. אני גם קצת רעב.

למוזיאון אכנס בפעם אחרת.

(ברלין - 15) * רקוויאם *

ששי למרץ 1940. אנה לנקרינג עולה, יחד עם חולים אחרים מבית המחסה לחולי נפש "קלב", לאוטובוס שיוצא למסע בן מאות קילומטרים ל"מרכז לטיפולים מיוחדים". כשהגיעו למרכז הכניסו אותם למקלחות והמיתו אותם בגז. בשנת 2003 אחייניתה של אנה גילתה את הסוד המשפחתי באינטרנט והחלה להתחקות אחר קורות דודתה הרצוחה.

שבת, יולי 2014. בניין התזמורת הפילהרמונית של ברלין סגור ומסוגר. ברחבה החיצונית תערוכה. לוחות המספרים במלל ובצילומים את סיפורה של אנה - אחת מתוך מאות אלפי גרמנים שהוגדרו על ידי השלטון הנאצי כ"נחותים גנטית ואוכלי חינם שאינם ראויים לחיות".

האותנסיה, השמדת הבלתי כשירים, כונתה בשם "מבצע T4", על שם כתובת המטה הראשי בו נוהל המבצע.

זה כאן, ליד הכניסה לפילהרמונית, רחוב טירגארטן מספר 4.

(ברלין - 14) * ההטבלה של פליקס *

לרוחב קיר של הכנסייה האמריקאית של ברלין פרושה כרזת בד ועליה כתוב שזו הכנסייה האמריקאית של ברלין ושביום ראשון בשעה אחת עשרה יש סרוויס בשפה האנגלית.

הגעתי בשעה היעודה, כולם כבר בפנים. בפתח קשיש שחור נמוך קומה ונעים סבר מזמין אותי להיכנס. אני נכנס. כמאה וחמישים מאמינים. קשיש לבן גבה קומה ונעים סבר לוחץ ידי בחום ונותן לי ספר תפילה עב כרס ודפים עם סדר התפילה וחלק מהברכות.

אני מתיישב. בהתחלה עושים המון כבוד לישו, בכל מיני דרכים. מילות מפתח: אמונה, אהבה, רחמים, ישועה, אמונה. משתפים גם את הילדים הקטנים, כולל סימולציה של הליכה על המים.

אחרי זה מטבילים לנצרות חבר חדש בקהילה, פליקס נלסון שון שילינגפורד. אמו, יפהפייה שחורה בשמלה אדומה ומהודקת נעמדת ליד הכומר, פליקס בזרועותיה ולצידה שלוש נערות, הסנדקיות. הכומר אומר את מה שאומר ובהמשך שואל את האם אם היא "מבטיחה לסייע לפליקס לגדול בחיים נוצריים ובאמונה נוצרית?" האם מבטיחה. הכומר שואל את הסנדקיות אם הן מבטיחות "לסייע לפליקס לחיות בברית עם הבפטיזם ולהיות בקשר עם הכנסייה?" הסנדקיות מבטיחות. הכומר שואל את הקהל אם הוא מבטיח "לסייע לפליקס ולהתפלל למענו?" הקהל מבטיח במקהלה אחידה. (האמת, אני לא הבטחתי. לא לוקח מחויבויות כאלו.) הכומר מזה על ראשו של פליקס מים קדושים ונושא ברכות. הכול מברכים את החבר החדש בקהילה, מפרגנים שוב לישו ובסוף אומרים אמן.

הסרוויס נמשך. קמתי, ברכתי הנמוך ביום טוב ויצאתי.

(ברלין - 13) * אסוציאציה *

קבעתי פגישה באוניברסיטת הומבולדט. אמרו לי לרדת בתחנת האו-באהן האוזווגטייפלאץ (יש שמות כאלה). אני יוצא לרחוב וכרגיל הולך בכיוון ההפוך ליעד שאליו אני מבקש להגיע. יש לזה גם יתרונות, כך אני מגלה מקומות חדשים שאולי הייתי מחמיץ אותם. בדרך זו אני מגיע גם לכיכר גנדרמנמרקט המרשימה. רחבה גדולה שמתוחמת בשלושה בנייני מידות: שתי כנסיות, הגרמנית והצרפתית, והשפילהאוז, התיאטרון.

מצליח לאתר את מקום הפגישה. אחריה אני חוזר לגנדרמנמרקט ונכנס לכנסייה הגרמנית. זו בעצם כנסיה לשעבר. כיום מוצגת בה תערוכה על הדמוקרטיה הגרמנית ועל הפרלמנטריזם הגרמני. התצוגה מתפרשת על כמה קומות. אבל יש בעיה, אף מילה באנגלית. כנראה הם חושבים שזה עניין גרמני פנימי. לא בטוח שהם צודקים.

בכל זאת אני מסתובב שעה קלה. מנסה להבין משהו מהתמונות ולצרף אותן לידע מוקדם. באחת הקומות מתגלה כרזה שאני מבין את משמעותה, יום האישה של שנת 1914. משום מה אני נזכר ברוזה לוכסמבורג שנרצחה חמש שנים מאוחר יותר. יש על שמה רחוב לא רחוק משם.   

(ברלין - 12) * ששי בצהרים אצלנו בשכונה *

ששי בצהרים. בא לי לעשות סיבוב בשכונה. אני מתחיל ללכת לכיוון מזרח. עולה על גשר שמתחתיו פסי רכבת של האס- באהן, רכבת העילית שחוצה וסובבת את ברלין. מרחוק אני רואה בשמיים כדור פורח שמעלה תיירים לגובה כדי שיתצפתו על ברלין. אוהב הקומפוזיציה ושולף הטאבלט לצילום. מכוון. הולך קצת אחורה... אופס, כמעט נכנסתי בקשישה מקומית שרוכבת מעדנות על אופניה. היא בולמת והוגה "אה אה אה... (אלף קמוצה)". אני משיב "אטשולדינגונג..." בחיוך נבוך, נע קדימה ומאפשר לה לעבור. שוב צעד לאחור. הפעם קודמים לו מבט לשמאל ומבט לימין. מצלם.
ממשיך לרחוב מצד ימין. מולי פוסעת נמרצות בחורה בעלת פנים מזרח תיכוניים עזי מבע שמדברת בטלפון בטורקית שוטפת וקולנית. היא לבושה בבגדים הדוקים כל כך שדאגה אמיתית מתגנבת לליבי... בגלל עניינים של כבוד המשפחה.

(ברלין - 11) * אושר *

אני הולך ברחוב שטאופנברג לכיוון הטירגארטן. קלאוס שנק פון שטאופנברג היה גיבור ניסיון ההתנקשות בהיטלר, חלק מיוזמה של אנשי צבא גרמניים לסלק את השלטון הנאצי.

ניסיון ההתנקשות, שלא צלח, התרחש ביולי של שנת 1944 ברחוב זה ממש, בקומפלקס הבניינים "בנדלר בלוק", המשמש כיום את משרד ההגנה הגרמני. הקומה השנייה של האגף הדרומי מציגה תערוכה מתמדת של ההתנגדות הגרמנית לנאצים, מיום עלייתם לשלטון ועד לסוף המלחמה.

הגרמנים לא מנסים להתנאות ב"רזיסטנס" שלהם. ב"מרכז הנצחה להתנגדות" מוצהר במפורש שרוב הגרמנים קיבלו בברכה את השלטון הנאצי. את תשומת ליבי מושכת במיוחד תמונת פניה הזוהרות מאושר של צעירה אוסטרית החוגגת עם חברותיה את כניסת הנאצים לארצה במרץ 1938.

על רקע זה בולט במיוחד אומץ ליבם של אותם מעטים, בהם נערים בני שש עשרה, שחרפו את נפשם למען עולם טוב יותר. רובם, כמו שטאופנברג, לא זכו לראות את נפילתו של השלטון הנאצי.

כיצד צריך לנהוג אדם במצבי קיצון כאלו?

ספר חדש: מהקונקורד לכיפת ברזל

חברות וחברים יקרים,
עם פרוץ השנה החדשה יוצא לאור גם ספרי ה-13 "מהקונקורד לכיפת ברזל", שנכתב במשותף עם דר' אביגדור זוננשיין, במסגרת מכון גורדון, הטכניון.
הספר מציג מקצוע בהתהוות - הנדסת מערכות וכלולות בו תובנות ניהול מתקדמות.
בין השאר מובאים בו תיאור וניתוח שני אירועים משמעותיים של ניהול הנדסי: פרויקט "הלביא" ופרויקט "כיפת ברזל".

עטיפת הספר (חזית וגב)
 
תוכן העניינים ופרקי המבוא 

שנה ברוכה ומאושרת,
שוקי

(ברלין - 10) קבלת שבת

ערב ששי. החב"דניקים הזמינו אותי לקבלת שבת, קרל ליבקנכט שלושים וארבע.
נראה בניין משרדים רגיל. התחלתי לנוע סביבו. באחד הצדדים ראיתי חנות משחקי מזל עם שלט "קזינו". ניגשתי, אלה בטח יודעים איפה יש קבלת שבת. בפינת הבניין ראיתי שוטר צועד אנה ואנה. אם יש שוטר יש יהודים. צדקתי.
כניסה צדדית ועליה שלט ארעי "חב"ד, קומה ראשונה". אמרתי "גוטן אבנד" ועליתי לקומה הראשונה. עוד שוטר. אמרתי "גוטן אבנד" ונכנסתי לפרוזדור. בקצהו, ליד הכניסה לבית הכנסת, איש אבטחה ישראלי. אמרתי "שלום", שמתי כיפה שהכנתי מבעוד מועד ונכנסתי פנימה. כארבעים גברים. מאחורי המחיצה כשלושים נשים. ישראלים ולא ישראלים, תיירים ומקומיים.
לאחר התפילה מתיישבים לקבלת שבת. שולחנות ארוכים מכוסים מפות נייר בצבע לבן. לאורכם ספסלים. עליהם כלים חד פעמיים. קצת כמו קבלת שבת בחדר אוכל של הצבא. יין, תקרובת קלה וצ'ייסר ויסקי. אווירה נעימה וקצת קולנית.
התיישבתי ליד מיקבץ של ישראלים. כולם צעירים, גג שלושים. זוג תיירים מחדרה. רווק שהגיע לפני חמישה חודשים בגפו ולומד מערכות מידע לתואר שני. זוג שהגיע לפני תשעה חודשים, לאישה דרכון גרמני. הוצעה לה עבודה בחברת הייטק מקומית. הרב הכיר לי ישראלי הנמצא בברלין כשנתיים. כבר יש לו חברת פרסום קטנה שמעסיקה שני עובדים.
קולאז' עברי.

(ברלין - 9) לא נותנים לו לשכוח

מונית בדרך משדה התעופה לעיר. הנהג, חזותו גרמנית, דובר אנגלית שוטפת.

במהרה יתברר שאינו נהג מונית ולא גרמני של ממש.

הוא ארכיטקט שגילה עם תום לימודיו כי העיר מלאה בארכיטקטים כמוהו וההיצע מכתיב שכר עבודה נמוך. אז הוא משלים הכנסה כנהג מונית.

והוא גם בנו של עובד זר ממוצא טורקי. ולמרות שנולד בברלין, נראה כגרמני ואף נישא לגרמניה אותנטית, הוא מרגיש יותר טורקי מאשר גרמני כי "הגרמנים לא נותנים לי לשכוח את המוצא שלי."

"זה לא נעשה בבוטות," הוא מבאר. "מדברים אתי בגובה העיניים כל עוד חושבים שאני גרמני 'אמיתי', אבל אחרי ששומעים את שם המשפחה שלי משהו בשיח משתנה."

זה הוא או הם? 

(ברלין -8) ארובות

טרוד בקיצורו של גביע גלידה אני מהדס לכיוון ארמון שרלוטנבורג. משמאל ניבט מבנה עשוי לבנים אדומות. מעליו ניצבות שלוש ארובות שגובהן שונה.

בברלין, ארובות מושכות את תשומת ליבי.

אושוויץ 1944: אסיר סלובקי מצביע על ארובות הקרמטוריום ואומר לאמי ולאחותה בנות העשרה: "שם שורפים את ההורים שלכן." 

(ברלין - 7) גורליצר פארק

אני נכנס לגורליצר פארק. שניים ממוצא אפריקאי ישובים על מסלע קטן בכניסה ומביטים בי בחשדנות. אני ממשיך פנימה ומגלה שהפארק משופע בהם. עומדים, מהלכים, שרועים על ספסלים. מרביתם לבושים בסגנון אפרו-אמריקאי: כובע שמצחייתו משוכה לאחור, נעלי ספורט, אופניים.
הם מביטים בי, מנסים לתהות על קנקני. אחד ידידותי שואל אותי משהו בגרמנית. "אינגליש" אני עונה בחיוך. הוא מגיש לשפתיו צימוד של אצבע מורה עם אמה, בתנועה של עישון.
התבהרה התמונה, מציעים לי מריחואנה. עמיתיו לא היו בטוחים שאני הצרכן האולטימטיבי. הוא, הידידותי, ניסה. מה יש לו להפסיד.

(ברלין – 6) בטחון מעל הכול

אני הולך לפגוש את דובר שגרירות ישראל בברלין.

השגרירות נמצאת בפרבר מרוחק ממרכז העיר. שכונה של וילות. לאורך המדרכה שלצד השגרירות עמודי ברזל. למונית מותר לעצור רק במרחק מה מהכניסה הראשית, ליד עמדת שמירה של משטרת ברלין (?). לשום רכב אסור לעמוד ליד השגרירות. אני מגיע לשער הראשי ומצלצל באינטרקום. שואלים מי אני ועם מי קבעתי פגישה. עניתי. אומרים: "רק רגע בבקשה". ישראלי בעל חזות ביטחונית פותח את השער ומציג עצמו בנימוס. אני נכנס לחדרון הצמוד לכניסה ומתבקש להשאיר את התיק על תכולתו. אני מהסס. הביטחוני מרגיע: "התיק נשאר בארון נעול והמפתח אצלך". את הטייפ מותר לי לקחת. חוצים יחד רחבה קטנה ומגיעים לבניין הראשי. בפתח הבניין חדר עם חלון קבלה מאויש בצוות. אני מודיע מי אני. בדרך מישהו גם הציץ בתעודת הזהות. עוברים דלת שנסגרת ועוד דלת שנפתחת. אני נזכר בחדרים הנקיים ב"אינטל" וב"טבע". הביטחוני כל הזמן לצידי. נכנסים יחד למבואה. ממתינים קצת. הדובר יורד מהקומה השנייה לקבל את פניי. הביטחוני נפרד ממני לשלום.

(ברלין – 5) פלעצל

ממול פתח הכניסה ל- KDWשלט בעברית: "פלעצל", מתחתיו חנות. אני חוצה את הכביש. על דלת הכניסה הפתוחה כרזה עם תמונת הרבי מלובביץ'. בפנים, מוצרי מזון. בהמשך, דלפק. מאחוריו, יהודי -כיפה, זקן ומשקפיים.

"שלום," אני מברך בעברית.

"שלום וברכה," עונה הוא.

"מה זה פה?"

"מה שאתה רואה".

"מזון," מפרש אני.

"כשר," מדגיש הוא.

"שייכים לחב"ד"

"לא. ביקשו לשים מודעה. הסכמנו."

נכנסים שני גויים.

"שלום, מה זה פה?". הפעם באנגלית.

הוא מתחיל להסביר בהרחבה, כמו שמסבירים לגוי.

"תודה," אני פונה לכיוון היציאה.

"תבוא לבקר."

"אבוא," אני מבטיח.

(ברלין – 4) אחרי שלושים שנה

בשנות ה-80, עוד בטרם נפול החומה, הגעתי לברלין ברכבת שהגיחה מהמערב הפורח אל תוככי המזרח העגמומי.

הלכתי לפגוש שוב שני מונומנטים בולטים שנותרו על מכונם, ניצבים לא רחוק זה מזה בלב המרכז האופנתי של העיר: צריחה החרוך של הכנסייה שנפגעה במלחמה, גל-עד למוראותיה; והקומה הששית של KDW – קומת האוכל של בית הכול-בו השני בגודלו באירופה.

הכנסייה בשיפוץ. מבואת הכניסה פתוחה למבקרים. בצדה הימני מצגת צנועה עם סיפורם האישי של שלושה יהודים גרמנים שהובלו את מותם בשנות ההשמדה. איש אחד, אישה אחת וילדה אחת.

בצדה האחר תיבה, עם חריץ ושלט: המבקרים מתבקשים לתרום לשיקום הכנסייה.

לא תרמתי.

בקומה השישית של KDW חגיגת האוכל נדמית לי מלהיבה פחות. האם זו הקומה שהועם זוהרה בעולם של שפע הולך וגובר; או זה אני, שצרפתי עוד כשלושים שנים למניין שנותיי?

קניתי יין.