(ברלין - 31) * שכנים *

פוטסדאמר שטראסה. נשארו לי עוד 67 סנט בפרי-פייד הסלולרי.

חוצה את מפתנה של חנות קטנה לאביזרי תקשורת. מוזיקת מסגדים מקבלת את פניי. על הקיר תמונה עם אורנמנטים אוריינטליים. במרכזה ספר קוראן פתוח. מאחורי הדלפק צעיר עם זקנקן ישוב ליד שולחן עבודה קטן.

"אינגליש?", אני בודק רמת תקשורת אפשרית

"ליטל ביט."

הסלולרי מוטען בזריזות. שטרי כסף מחליפים ידיים.

"מאיפה אדוני?"

"מפלשתין"

"מאיפה בפלשתין?"

"מעזה."

"מתי הגיע לברלין?"

"נולדתי כאן, אבא שלי הגיע בשנות השמונים כעובד זר."

יפה. הוא נולד בברלין וחי בה כל שנותיו, אבל הוא מעזה.

"ומאיפה אתה?"

"מישראל," אני משיב באומץ. (הימים הם ימי 'צוק איתן')

לוחץ את ידי בהתרגשות, כשכנים שפתאום נפגשים בחו"ל.

"מה דעתך על מה שקורה שם?" אני מרשה לעצמי להתעניין.

"לא טוב," הוא מניד ראש בפנים מודאגות, "כל הילדים שנהרגו."

"אולי פעם זה יסתדר," אני מעודד את שנינו.

"אינשאללה, אינשאללה," מקווה גם הוא.

(ברלין - 30) * שמאלה פנה *

ששי בערב. אני הולך ל"ערב מחווה למשתמטי מלחמת העולם הראשונה בספרות העברית", ערב קריאה של "טקסטים מהספרות העברית העוסקים בהשתמטות, בעריקות ובסרבנות". כשבעים משתתפים. קניתי כוס יין בשני יורו והתיישבתי.

השיח מבחין בין השתמטות לבין סרבנות. הסרבן מסרב ממניעים מצפוניים ומוכן לשלם על כך מחיר, כמו ישיבה בכלא. המשתמט משתמט גם ממניעים אישיים ולא שש לתת על כך את הדין.
יהודים ניסו להשתמט משירות בצבאות זרים בדרכים מגוונות; משוחד ועד חבלה גופנית עצמית. התופעה רווחה יותר במזרח אירופה יותר מאשר במערבה, משום במערב אירופה מגמת ההתבוללות היה חזקה הרבה יותר.
במיפגש הוקראו ציטוטים מכתביהם של גרשון שלום, אביגדור המאירי, ש"י עגנון, קטעים מספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב ועוד. את הטקסטים קראו המתרגמים גדי גולדברג ועפרי אילני והפעילה הפוליטית דנה רוטשילד.
בישראל מבצע "צוק איתן" נמשך במלוא עוזו. ישראל מופגזת, חיל האוויר טוחן את עזה, חיילים צעירים נהרגים. מימיני תוהה אחד המאזינים אם זהו העיתוי הנכון לכנס עברי על השתמטות. המארגן, טל חבר-חיבובסקי, שעושה דוקטורט על ביטויים "ספרותיים" של השתמטות משירות צבאי במהלך ההיסטוריה, משיב לו שהמועד נקבע מזמן, לרגל 100 שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. גם הוא, על פי דבריו, השתמט; משירות בצבאה של ארץ מזרח תיכונית שאינו נוקב בשמה.
אי אזכור שמה של ישראל אינו מקרי. זהו מיפגש אינטלקטואלי עברי. עברית לחוד וישראל לחוד. העברית היא נכס של העם היהודי כולו. טל חבר-חיבובסקי, שהנחה את הערב בהומור ובחן, אמר בדברי הסיכום שלו כי "הערב הזה היה ניסיון לחשוף - כאן, בברלין, ובעברית - שהיו וישנן עדין אופציות פוליטיות־לשוניות בעברית, שקוראות תיגר על המשוואה הלאומנית של עם אחד-ארץ אחת-שפה אחת, משוואה שעומדת שוב ושוב ביסודן של מלחמות. הערב הזה ניסה להצביע, ולו בקווים כלליים ביותר, על קיומה של עברית לא־לוחמנית ולא־הרואית...“
ברוך מרזל היה רוצה לשים עליו את היד.

(ברלין - 29) * התפוצצו עליי *

את רשמיי וחוויותיי מברלין בחודשים האחרונים אני כותב כפוסטים בפייסבוק ובבלוג שלי. מגיבים להם בעיקר אלו שאוהבים את מה שהם קוראים.

יש לי קהל קוראים נוסף, ותיק הרבה יותר, גולשי האתר שלי הפועל כשמונה שנים. חלקם ידידים ועמיתים עשרות שנים. גם להם אני שולח חלק מהפוסטים, מניח שעשויים לעניין אותם.

השבוע הופתעתי לגלות, לראשונה, אנטגוניזם.

בתגובה לדיוור האחרון כתבה לי ע':

"שוקי חזור הביתה. אתה תורם ליצירת לגיטימציה לנהירה לברלין. זה באמת מה שאתה רוצה?"

"הפוסטים שלי הם הבעיה?" אני מנסה להבין את עמדתה במייל חוזר, "או עצם העובדה שאני שם?"

"עצם העובדה שאתה שם," היא משיבה, "במטרה לתת לבוגדים במה בתקשורת..."

מ' היה לא פחות נחרץ:

"שוקי שלום. מחק אותי בבקשה מרשימת התפוצה. הסיפור על ברלין דוחה אותי, וממש ממש לא מתאים לי !!!"

אצלו דווקא הפוסטים הם הבעיה ולכן הוא מבקש שלא לקבל אותם יותר.

"בוגדים," "דוחה," מילים נפיצות. ולא מפי טוקבקיסטים הזויים ואנונימיים אלא מפי אנשים בוגרים, משכילים, מיושבים בדעתם. יש פה צער ויש פה כאב.

כנראה הקמפיין "עולים לברלין", וההמולה התקשורתית סביבו, עלה על העצבים; בעיקר של בני הדור שלי - חלק ניכר מהם הם בנות ובנים לניצולי שואה. והנה, בעין הסערה, אני שולח להם פוסטים על ברלין ישירות לתיבת הדואר.

שיגרתי נפץ מונחה, פלא שהתפוצצו עליי?

(ברלין - 28) * עוד עשור חלף *

אחי ואשתו הגיעו השבוע לברלין.

אתמול מלאו לי שישים והם ביקשו להעניק למאורע ניחוח משפחתי.

אמנו רצתה לשלוח אתם קציצות שאני אוהב ושוכנעה לעצור את המיזם.

"לא נותנים להכניס אוכל למטוס," אמרנו לה, "ועוד עם ריח של שום."

המרנו אותן במסעדה איטלקית.

בא לי מאחור שישים, בלי שארגיש. בתודעתי הוטבע שזה גיל של סבתות.

עוד עשור חלף.

נראה מה הלאה...

(ברלין - 27) * מנגבים *

אני עומס על מזלג פטרייה עטופה בכמות נדיבה של חומוס וטחינה, מסיע את התערובת החמימה אל לועי, לועס במתינות ומקנח בלגימה של "בק'ס" – בירה מקומית.

"חומוס זה סם", אומר לי זאב אברהמי, בעליה של מסעדת "חומוס סבבה", "אני חייב להזריק אותו לפחות פעם אחת ביום."

אברהמי זה, נקעה נפשו מישראל ועל כן נמלט ממנה לאחר שסיים את שירותו הצבאי לפני למעלה מעשרים שנים. קודם לניו יורק ואחר כך לברלין, בה קבע סופית את מושבו לפני שבע שנים.

שלא נתבלבל, את ישראל הוא אוהב, את הישראליות פחות.

עוד נידרש לסוגיה זו.

(ברלין - 26) * קשה להיות יהודי *

ערב יום כיפור. בישראל בתי הכנסת עולים על גדותיהם. גם כאן הם נהנים מנוכחות מוגברת. אבל לבם של הברלינאים נתון למאורע אחר, איחוד גרמניה שהתרחש בדיוק לפני 24 שנים. סיבה לשלושה ימים של חגיגות.

יום כיפור. מה יעשה יהודי, אנה יוליכוהו רגליו. האם לבית כנסת, כדי לצום, להתפלל ולהאזין, יחד עם עוד מאתיים גברים עטויי טלית, לחזן הנושא קינה אל אלוהיו; או למסיבת רחוב ליד שער ברנדנבורג הנערכת תחת קרניה של שמש זיוותנית; שם יעלה באפו ניחוח נקניקיות צלויות, באוזניו תתנגן מוזיקה עליזה ובנשות גויים יחזו עיניו.

"שווער צו זיין א ייד", "קשה להיות יהודי", גרס שלום עליכם כבר לפני יותר ממאה שנים.

כמה צדק האיש הנבון הזה.

(ברלין - 25) * נתקעים בסלון *

צעירים ישראלים מספרים לי על תופעה של חברים מישראל המבקשים להתארח אצלם כשהם באים לברלין.

"זה לא מפריע לכם?" אני שואל אחת מהם, אישה לגמרי לא בלתי חביבה, המתגוררת כאן עם בעלה קרוב לשנתיים בדירת שני חדרים.

"תראה," היא אומרת לי, "זה נעשה בשמחה אם אלו הם בני משפחה וחברים קרובים. אבל קשה לארח אנשים ולכן אשמח יותר אם אחרים ימצאו דירה משלהם להיות בה."

"רובם פשוט מזמינים את עצמם אליכם?" אני בוחן את אופי המנהג העברי המיוחד.

"כן," היא מאשרת לי, "גם כאלו שלא ממש קרובים אליך. יום אחד," היא מדגימה, "מתקשר בן משפחה שבעשר השנים האחרונות ראיתי אותו אולי רק בחתונה שלי, וביקש להיות אצלנו שבוע."

"הוא," אני מהמר, "זכה ב'לא' מנומס?" (היא נראית לי אסרטיבית).

"כן, וקצת נעלב. אני לא מבינה את זה. נסיעה לחו"ל כרוכה בעלויות לינה. זה בסדר לנסות לחסוך, אבל למה על חשבוני. אתה לא יודע כמה שיחות יש לי על זה עם חברות שלי כאן שאומרות לי 'זה רוצה לבוא וזה רוצה לבוא, ואין לי  כוח. אנשים נתקעים לי בסלון'. הבית שלי זה לא בית מלון. יש לנו שני חדרים. אנחנו עובדים מהבית. כדי להיכנס למטבח צריך לעבור דרך הסלון. אם מישהו ישן שם הוא משתק את הבית."

אשר על כן אמליץ בחום לאחב"י לבקש להתארח בברלין רק אצל אותם אלו שהיה שמח לארח בביתו בתל אביב בתנאי מגורים דומים.

(ברלין - 24) * אחוזות קבר *

"ביקרתי היום בבית קברות," אני מספר לבן שלי בשיחת סקייפ.

"זה לא קצת מוקדם מדי?" הוא מתפלא.

"לא כדי להתרגל למקום," אני משיב לו. "בית קברות עם היסטוריה של מעל מאתיים שנה הוא בעצם מוזיאון פתוח. לצד מצבות שמספרות סיפור ניצבים פסלים ואנדרטאות של נפטרים ידועי שם. בערך כמו טרומפלדור שלנו בתל אביב, רק יותר חגיגי."

ב"דורותיינשטאדטישר פריידהוף" קבורים פילוסופים כהגל ופיכטה, סופרים כהיינריך מאן, ברתולד ברכט וכריסטה וולף. גם יוהנס ראו, מי שהיה נשיא גרמניה עד לפני קצת יותר מעשור, קבור שם.

קבריהם צנועים יחסית, שתולים פה ושם במרחבי הקמפוס המדושא והפורח, בין אחוזות קבר נשגבות של משפחות עשירות שבנו מאוזוליאום חסר תכלית ליקיריהם שהפכו לעפר ואפר.

"אותי," אני מבקש ממנו, "תתרמו למדע. אני לא בונה על תחיית המתים, וממילא אין לי עניין בתבשיל שחומם מחדש."

הוא מבטיח שיהיה בסדר. 

(ברלין - 23) * פיוז'ן *

הלכתי לשמוע את רביעיית "אזרחי העתיד" של יובל רון - שני ישראלים, איטלקי וגרמני - מופע פיוז'ן של רוק וג'אז. לא שהבנתי מה זה, אבל החלטתי לעשות מערוף לראש ההרכב. הוא התראיין לספר שלי, אני שומע את המוזיקה שלו. נראה לי הוגן.

תשע וחצי בערב. מרתף ברלינאי. מאחור בר, בחזית במה קטנה. באמצע שולחנות וכסאות. תאורה עמומה, נרות על השולחנות. אווירה נינוחה, חרישית משהו.

אנשים מתחילים להתאסף. ראש ההרכב קצת נרגש, מי יודע כמה יגיעו. בדף הפייסבוק של האירוע אישרו הגעתם כמה עשרות, אבל הערב קר וגשום ויש לזה השפעה. חוץ מזה בברלין יש סצנת מוסיקה חזקה מאד. ההערכות מדברות על קרוב לאלף מוזיקאים רק מישראל. אז תחשבו כמה מוזיקאים וכמה הרכבים מוזיקליים פועלים בברלין. למה שתושבי העיר יבואו דווקא לשמוע את אזרחי העתיד שמנגנים, על פי עדותו של רון עצמו, בסגנון שלא כל אחד מתחבר אליו.

ג'אז זה עוד בסדר. אבל רוק... בטח יפוצצו לי את האוזניים. צריך רק להביט במתופף, עם הקרחת והעגיל באוזן, שמזכיר לי את אנימל מהחבובות (בעצם כל המתופפים מזכירים לי את אנימל מהחבובות). מהר מאד יסתבר שזה הישראלי השני, יציב כספי, שבהמשך הרביץ סולו מדהים שהוריד ממנו בטח איזה מאתיים קלוריות.

הפוסט הזה מתחיל להיות ארוך מדי ולכן לא אספר על המיץ עגבניות ששתיתי ועל איך תקשרתי עם המלצרית ועל איך הייתה ההופעה ואיך הגיב הקהל ועל עוד דברים אחרים שיכולתי לספר עליהם ולא אספר. אך כן אגלה שאחרי התחלה מהוססת שלי, שנבעה מהצורך להתרגל ליפחותיה של הגיטרה החשמלית, פתאום זה התיישב לי טוב. מצאתי עצמי נהנה, מוחא כף ונשאר עד הסוף.

היה בסדר גמור, הפיוז'ן. 

ראיון ב-YNET - "סוד ההצלחה של כיפת ברזל"

על סיבות להצלחות וכישלונות ניהוליים.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4584343,00.html — עם ‏‎Shuki 

(ברלין - 22) * צדיק *

הלכתי לבקר את ראש פעילות חב"ד בברלין, כבוד הרב יהודה טייכטל.

"תקרא לי יהודה," הוא מבקש.

דברנו על מה שדברנו ושוחחנו על מה ששוחחנו.

לקראת סיום אני מספר לו שעברתי להתגורר בדירה חדשה, דווקא לא רחוק ממרכז חב"ד.

"מזל טוב," הוא אומר, "ומזוזה יש?"

"מה מזוזה?"

"מזוזה. בבית של יהודי חשוב שתהיה מזוזה. אבוא מחר, נשים מזוזה."

"רגע," אני אומר מודאג, "לא בטוח שבעלי הבית יאהבו שנועצים משהו עם מסמרים בצמוד לדלת הכניסה של דירתם."

"אין בעיה," מרגיע הרב המנוסה, "זה עם דבק. כשתעזוב את הדירה, תוכל להסיר בקלות ללא סימנים."

טוב, נלך על זה. בכל זאת, שתי מצוות במכה אחת. גם ממלא הוראה של הקב"ה וגם עושה נחת לרב.

למחרת מתייצב הרב בדירתי ובידו מזוזה. אני שם כיפה. מברכים יחד והמזוזה מותקנת כדת וכדין.

וכמעשה רב מודרני הוא מקנח בסלפי משותף.

(ברלין - 21) * מה הסיפור שלהם *

ביום ראשון בשעה שלוש, מודיעים לי מכל עבר, תהיה הפגנה נגד אנטישמיות ליד שער ברנדנבורג. אנגלה מרקל תהיה שם, ונשיא הרפובליקה ושרי ממשלה נוספים. תגובת-נגד רועמת להפגנות נגד ישראל במהלך מבצע "צוק איתן" שיצאו מכלל שליטה, הפגנות שגם המילים "מוות ליהודים" נשמעו בהן. אפילו הישראלים האנטי-ציונים פרסמו את הידיעה וקראו להתאסף.

"הנה," אני אומר בליבי, "נושא שמאחד אצלנו שמאל וימין".

אז אמרתי. בהפגנה עומדת קבוצה של ישראלים ונושאת שלטים כמו "גם איסלמופוביה זו אנטישמיות", או "אזהרה! ציונות היא לא אלטרנטיבה לאנטישמיות".

יש הרבה כעס סביב הקבוצה הזו, ולא רק בהפגנה. כאשר אני שואל אנשים על הסצנה הישראלית בברלין רבים מהם מתייחסים ל"קבוצת השמאלנים הרדיקלים שבכל הזדמנות מוציאה את דיבתה של ישראל רעה". התגובות כלפיהם נעות בין תמיהה לכעס.  
עם אחד המפגינים סיים לשוחח ישראלי שעלה מליטא. "שמעת?" הוא פונה אלי מופתע, "כששאלתי אותו לאן ילכו היהודים אם לא תהיה מדינת ישראל, הוא אמר לי שהם יכולים ללכת לארה"ב ולמקומות נוספים שבהם חיים יהודים בנוחות."
במהלך שהותי כאן אלך לדבר אתם. אנסה להבין מה הסיפור שלהם.

נראה אם יצליח לי. 

(ברלין - 20) * קפה טורקי *

"בסופרמרקט אין קפה טורקי," אני אומר בדאגה לעמית ישראלי ביומי השני בברלין.

"יש אצל הטורקים," הוא משיב לי ביבושת.

הגיוני.

"ואיך קוראים לו בברלין?", אני שואל.

"קפה טורקי," הוא משיב.

החיים פשוטים משחשבתי.

חנות טורקית. אני חולף דרך דוכני פירות וירקות הנשלטים על ידי גבר נמרץ שמכריז בקולי קולות על מרכולתו. כמו בכרמל, רק בגרמנית.

עובדת בלבוש מסורתי מפנה אותי למדף המתאים.

יש קפה טורקי.

בדרך לקופה אני חולף על פני המקרר החלבי ורואה יוגורט באריזות של קילו. קונה את ההוא עם העשרה אחוז שומן.

בבית היוגורט מתגלה כטעים כל כך עד שבא לי לחבק את ארדואן.

גם הקפה טוב, לא פחות משלנו.

(ברלין - 19) * עתיקות וזכרונות *

בעמוד הפייסבוק "ישראלים בברלין" היה כתוב שביום שבת יהיה יריד. חנויות העתיקות שברחוב סוארז, מהלך כארבע מאות מטרים מדירת מגוריי, יציגו על דוכנים את מרכולתם.

שבת בצהריים. הגעתי לרחוב סוארז. חנויות, דוכנים והרבה אנשים. יום שמש בברלין הוא לא משהו שהברלינאים מתעלמים ממנו. את העסקים הגדולים עשו דוכני המזון ובתי הקפה.

דוכני היריד הכילו דברים יפים לצד חפצים ישנים ומשומשים. מה ההבדל בין ישן ועתיק? האל יודע. בסוף הכול מיתוג ושיווק.

בדוכן אחד ראיתי כלי פורצלן בצבע כחול. נזכרתי בחוק "חרסינת היהודים" מהמאה השמונה עשרה. פרידריך הגדול הכריח יהודים לרכוש בכסף רב תוצרים שלא ניתן היה למכור אותם בדרך אחרת. אפילו משה מנדלסון הדגול נאלץ לרכוש פסלונים מכוערים. 

בדוכן אחר ישבה אישה בעלת וותק משמעותי בעולמנו. רציתי לשאול אם היא חלק מהתצוגה ומה המחיר אבל התאפקתי.

בפינת רחוב ניגנה וזימרה ששיה. המוזיקה נעמה לאוזן והסולנית הייתה ראויה לצפייה. לא נזכרתי בכלום ולא נצרכתי להתאפק, פשוט נהניתי.

(ברלין - 18) * כל העולם כולו בפינת קרון אחת *

יום ראשון בבוקר. פינה ימנית של קרון הרכבת התחתית שנעה לכיוון שכונות קרויצברג ונויקלן הרב-תרבותיות ("מולטי-קולטי", יכנו אותן הברלינאים).

ממול ישובים אשה טורקיה בבגדים מסורתיים הבוהה נכוחה בפנים אטומות. קשישה גרמניה גרמית שפניה יגעים. צעיר דק גיזרה המחובר לאוזניות.

מימין, מוסלמית בוגרת עטויה מטפחת ראש שפניה כעוסות. משמאל, קוריאני צעיר משתעשע בסלולרו, או שמא מוויאטנאם הוא, או קמבודיה.

עומדים: בחור מוצק ממוצא אפריקני, אין לדעת מאיזו ארץ. צעירה גרמניה גדולת מימדים מעורטלת למחצה. על כתפה קעקוע גדול של פרח ובמרכזו אבן דמוית יהלום. תאומו של טרוצקי מסביר למישהו דבר מה ברוסית נלהבת.

בתחנה עולה אחד שנואם בטלפון בספרדית. אחריו עוד שתיים, השחורה מצחקקת בהולנדית עם חברתה הלבנבנה.

וישראלי אחד, קצר מכנס, המביט בהשתאות בסובבים אותו.