בעמוד הפייסבוק "ישראלים
בברלין" היה כתוב שביום שבת יהיה יריד. חנויות העתיקות שברחוב סוארז, מהלך כארבע
מאות מטרים מדירת מגוריי, יציגו על דוכנים את מרכולתם.
שבת בצהריים. הגעתי לרחוב סוארז. חנויות,
דוכנים והרבה אנשים. יום שמש בברלין הוא לא משהו שהברלינאים מתעלמים ממנו. את
העסקים הגדולים עשו דוכני המזון ובתי הקפה.
דוכני היריד הכילו דברים יפים לצד חפצים
ישנים ומשומשים. מה ההבדל בין ישן ועתיק? האל יודע. בסוף הכול מיתוג ושיווק.
בדוכן אחד ראיתי כלי פורצלן בצבע כחול.
נזכרתי בחוק "חרסינת היהודים" מהמאה השמונה עשרה. פרידריך הגדול הכריח
יהודים לרכוש בכסף רב תוצרים שלא ניתן היה למכור אותם בדרך אחרת. אפילו משה
מנדלסון הדגול נאלץ לרכוש פסלונים מכוערים.
בדוכן אחר ישבה אישה בעלת וותק משמעותי
בעולמנו. רציתי לשאול אם היא חלק מהתצוגה ומה המחיר אבל התאפקתי.
בפינת רחוב ניגנה וזימרה ששיה. המוזיקה
נעמה לאוזן והסולנית הייתה ראויה לצפייה. לא נזכרתי בכלום ולא נצרכתי להתאפק, פשוט
נהניתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה