יום רביעי, 25 במרץ 2015

(ברלין - 58) * מה יהיה עם יהדות אירופה? *


[
English below]
באמצע מרץ הייתי בישראל והלכתי לכנס על אנטישמיות בבית התפוצות. בין הדוברים היה הדמוגרף פרופסור סרג'יו דלה פרגולה. הוא אמר שדבריו של נשיא צרפת פרנסואה הולנד לפיהם
צרפת לא תהיה צרפת ללא יהודים באה אמנם מכוונה טובה אבל חידדה את העובדה שיהודים אינם צרפתים של ממש, שזה בעצם "אנחנו ואתם". "אם יהודי צרפת היו רוצים לעבור לדנמרק במקום לישראל, האם גם אז היה הולנד מגיב בדרך דומה?" תהה דלה פרגולה, תוך שהוא מזהיר מהכללות ומהתייחסות קולקטיבית ליהודים. 

עוד הוסיף ואמר:
- הקהילה היהודית באירופה הולכת ומזדקנת ולכן הגידול שלה מואט. אך אין אלו פני הדברים במקומות אחרים בעולם, לבטח בישראל. להערכתו, בעוד כעשרים שנה כמחצית מיהודי העולם יחיו בישראל.
- לקריאה של ביבי ליהודי צרפת לעלות לישראל אין משקל של ממש. קריאות כאלו נעשו על ידי כל ראשי הממשלות בישראל.
- אירופה תמשיך להיות זקוקה לזרים וזה יגביר בה את האיסלמיזציה.

ומה אני חושב?
כפי שהדברים נראים כיום יהדות אירופה תלך ותתמעט. בהדרגה חלק מיהודי אירופה יפנו לארצות הגירה קלאסיות ובראשן ארה"ב וקנדה (החלק היותר חילוני המונע בעיקר משיקולים פרקטיים של איכות חיים ופרנסה ההולמת את הכישורים); ולישראל (החלק היותר מסורתי ובעל הזיקה לציון שיבקש לנהל חיים יהודיים בארץ האבות).
אדמת אירופה ספוגה בדם יהודי. האנטישמיות מושרשת בה עמוק מאד. אימי השואה, שהחרידה גם את האירופאים עצמם, יצרו 
עשרות שנים של אתנחתא, של אנטישמיות כבושה. קבוצות איסלם קיצוני, שאינם מזוהים עם השואה, מרשות לעצמן לרדוף יהודים על אדמת אירופה ובכך יוצרות לגיטימציה לשחרור יצרים בקצב הולך וגובר גם אצל האירופאים עצמם - הונגריה כחיל חלוץ. 
אכן, זו המאה ה-21, אבל בני האדם לא באמת השתנו; רק הטכנולוגיה, היא זו שהשתנתה.  


* What will happen with the Jew of Europe? *
In mid-March I went to a Conference on anti-Semitism at Beit hatfutsot. One of  the speakers was Professor Sergio della Pergola, the demographer, who claimed that the France's President François Hollande's statement that France wouldn't be France without Jews came from a good intention, but clarified the fact that Jews are not real French. Actually, it is "we and you". "If the Jewish people would like to move from France to Denmark rather than to Israel, would Hollande also reacts the same way?", wondered della Pergola, warning from generalization and
collectivization of Jews.


He added:
The Jewish community in Europe is getting old and its growth slows down, but not in the rest of the world, certainly Israel. Within 20 years about half of the world's Jews will live in Israel.
Bibi Netanyahu call for France's Jews to immigrate to Israel has no real weight. Such calls were made by all Israel's PMs.
Europe's need for foreigners will increase Islamization. 


And what do I think? 
As things stand today, the nomber of Jews in Europe will reduce. Gradually some European Jews will migrate to the classic immigration states like USA and Canada (the more secular part driven mainly by practical considerations of quality of life and adequate livelihood); And Israel (the more traditional part, seeking Jewish life at the fathers land).
 
Europe soil is soaked with Jewish blood. Anti-Semitism deeply rooted. The Holocaust horrors created decades of hidden anti-Semitism. Nowadays, radical Islam groups, not affiliated with the Holocaust, allow themselves to chase Jews on Europe's soil and thus create legitimacy for anti-Semitic wake-up call among the Europeans themselves - Hungary as spearhead.
Indeed, this is the 21st century, but humans don't really have changed; Only technology did.



יום שני, 23 במרץ 2015

(ברלין - 57) * בונקר אטומי *


כמעט מחציתו של הרחוב הפסטורלי הקטן "הירושימה שטראסה" נשלטת על ידי ארמון מרשים ומבוצר – השגרירות היפנית.  

יום רביעי, 11 במרץ 2015

* מתרחבים *

http://www.shukistauber.co.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/078.pdf

המערכת של מגזין "אטמוספירה", הירחון שבמטוסי "אל על" שמים אותו ב"כיס המושב שלפניכם", חשבה כי ראוי שהפוסטים שלי על ברלין יקראו על ידי נוסעיה העבריים של החברה.
זרמתי איתם וזו התוצאה: טור אישי חודש מרץ, "גלויה מברלין.


יום רביעי, 4 במרץ 2015

(ברלין - 56) * שליחים עליך ישראל *


יש פה לא מעט שליחים, מכל הזנים והמינים, של הקרן הקיימת ושל קרן היסוד, של הסוכנות היהודית ושל ההסתדרות הציונית, והחב"דניקים. וכמובן נציגי הממלכה... עובדי השגרירות ומשרד התיירות ומשרד הכלכלה. ועוד גופים כאלו ואחרים, מן הסתם לא גיליתי את כולם.
יש מי שרוצים להעלות יהודים ארצה, יש מי שמבקשים תרומות; ויש מי שמסתפקים בשמירת קשר עם יהודי הגולה ובחיזוק זיקתם ליהדות, אם הם לא באים ארצה אז לפחות שלא יתבוללו לנו.
בחודש האחרון פגשתי נציגים של שני ארגונים חדשים מהזן השלישי. האחד, "לביא" שמו, מבקש לחזק את הקשר בין סטודנטים יהודים בברלין לבין עצמם. קשיש נציגיו, סרוג כיפה בן 25, הגיע עם שתי עלמות חן. הוא יסייע להן להתארגן ולהתמקם פה ויחזור לארץ.
"מה אתם רוצים מהסטודנטים היהודים כאן?" אני שואל אותם.
"שלא יתבוללו," הם משיבים לי תשובה ניצחת. "אם נחבר ביניהם דרך האירועים שנערוך יש סיכוי שמההיכרויות ייווצרו קשרי נישואין."
הגיוני. אני מאחל להם בהצלחה.
לאחר כשבועיים מגיעה הזמנה לאירוע מטעם ארגון חדש אחר, "מעבר לקשת בענן" שמו. אני מחפש בה את התמונה של ג'ודי גארלנד, או לפחות את התמונה של טוטו, אבל יש רק איור של הרצל.
בכל זאת אני בא למפגש ועושה היכרות עם ראשי הארגון. הם מסבירים לי שמטרתם לחזק את הקשר בין ישראל לבין יהדות הגולה ושכבר יש להם כמה סניפים ברחבי העולם.
הם לא שייכים לתנועה כלשהי, "יהודים מכל הזרמים שאיכפת להם, דתיים כחילוניים."
יפה. אני מאחל להם בהצלחה. 
מאיפה הכסף לא אלו ולא אלו מגלים לי. "תרומות" וזהו.

יום חמישי, 26 בפברואר 2015

(ברלין - 55) * אין עליו *

ביסמרק הוא גדול בניה של גרמניה. אפילו פרידריך הגדול ובקנבאואר יוצאים קטנים לידו. אביה של גרמניה המודרנית, על שמו רשומים ניצחונות מפוארים על מעצמות כמו צרפת והאימפריה האוסטרית, מייסד מדינת הרווחה הגרמנית ופוליטיקאי מחונן.
בקיצור, אין עליו.
נודע לי שיש פסל שלו בכיכר הכוכב הגדול ליד עמוד הניצחון. הלכתי לראות איך עשו לו כבוד.
אני מגיח מהצד המערבי של הכיכר. מולי מתנשא פסל של דמות צבאית מרשימה, לפחות ארבעה מטרים גובהה, הניצבת על כן שגובהו לפחות שני מטרים נוספים. בוחן אותה בעניין.
פסל עשוי היטב. כן, בהחלט הומאז' ראוי.
לפתע אני שם לב שעל הכן כתוב
ROON באותיות של זהב.
שו הדא רון?
הולך בחשדנות מסביב. מאחור יש לוח אבן עם הסבר מסותת גרמנית. מנסה להבין מה כתוב שם.
פתאום טרטור מנוע. שוטר רכוב על אופנוע נע באיטיות סביב הפסל. כנראה ראה שאני מתעכב יותר מדי מאחור, בא לוודא שידי בכיסיי ועיסוקי רק פענוח טקסטים וחזר למשמרתו.
זה אכן פון רון, שר ההגנה הגרמני באותה תקופה מפוארת. אמנם לא ביסמרק, אבל עדיין דמות מוערכת שנמצאה ראויה לפסל מכובד.
טוב. אם זה הפסל של רון, מעניין מה ארגנו לביסמרק.
ממשיך קצת הלאה...
הנה ביסמרק!
וואי... וואי... וואי... איזו אנדרטה. הגרמנים באמת יצאו מגדרם כדי להביע הוקרה הולמת למנהיגם הנערץ. יצירה מרשימה מאד. אפילו אני, שכבר ראיתי בימי חיי אנדרטה או שתיים, עומד נפעם. משטח גרניט שמספיק למאה מטבחי פאר. בכל אחד מארבעת צדדיו פסל ענק של דמות מיתולוגית, אחד מהם, בחזית, הוא אטלס הנושא על גבו את כדור הארץ.
באמצע, גבוה מעל כולם, נישאת דמותו של קנצלר הברזל.
זה לא רק הגודל, חמש עשרה מטרים גובה על עשרים מטרים רוחב, אלא גם איכות העבודה; השילוב של השניים הוא שהופך אותה למרשימה.
אני סובב את האנדרטה באיטיות, סוקר אותה מכל צדדיה.
מרחוק ניצב השוטר דומם, הצלחתי לרכוש את אמונו.

יום שני, 23 בפברואר 2015

(ברלין - 54) * צחנה סטריאופונית *


הלכתי לפגישה בשכונה של וילות בדרום מערב העיר, מן סביון כזו. רחוב רחב שקט וירוק. ציוץ ציפורים נשמע למרחוק.
לפתע, באמצע המדרכה המדושאת, בית שימוש כימי. משמאלו מספקת הסבר ווילה עטוית פיגומים: גם שיפוצניקים נזקקים לנקביהם.
נזכרתי בפינת הרחובות ביאליק וז'בוטינסקי ברמת גן. זמן רב עמד שם שלד של בניין, כיום בשלבי בנייה מתקדמים. במדרכה שלצידו חלפו העוברים והשבים דרך ענן סרחון עז. את הבעלים זה עניין כשלג אשתקד, העירייה עסקה בדברים אחרים.
בצדה האחר של הצומת ממוקמים משרדי "בית עמנואל", חברה עירונית ששימשה כלי מרכזי לחלוקת ג'ובים והטבות לתומכים בבחירתו של ראש העיר.
צחנה סטריאופונית.

יום רביעי, 18 בפברואר 2015

(ברלין - 53) * בסוף ימאס להם *


אני מנסה לשים עצמי בנעלי צעיר גרמני ממוצע בן הימים הללו.
הוא נולד בסביבה שנואה ואכולת אשמה. הוא נושא על כתפיו את משא אבותיו. יחסיו עמם מורכבים. הם צריכים להוכיח לו שלא פשעו. חינוכו במערב גרמניה עוצב על רקע פשעי העבר הקרוב, הסבירו לו שהוא בן לאומה מאד תרבותית שהפכה לרצחנית. הוא משלים עם העובדה שאת נפגעי העבר יש לפצות, אולי גם את ילדיהם. אבל מה רוצה ממנו הדור השלישי? ועד מתי זה ימשך?
על הדרך הוא צריך לקלוט את אחיו המזרח גרמנים ויחד עמם עוד המון מהגרים, כי האומה זקוקה לכוח עבודה וגם, עדיין, ללגיטימציה מוסרית.
בסוף ימאס להם. 

יום ראשון, 8 בפברואר 2015

(ברלין - 52) * בוקר טורקי *

ששי בבוקר. אני הודף את דלתה של מספרת גברים טורקית ומצטרף לממתינים: רובם טורקים במגוון גילים וטבטוני שכאילו הגיח מעולם אחר. חמישה ספרים צעירים, חלקם מזוקנים, עובדים במרץ. קרקוש מספריים משתלב עם זמזומן של מכונות תספורת חשמליות.
דקות חולפות. הראשון שמסיים את עבודתו ניגש אלינו והוגה "נקסטה ביטה". אחד קם, נחלץ ממעיל ומתיישב מול המראה. הטקס חוזר על עצמו עד שמגיע תורי.
מקץ כרבע שעה הושלמה תספורת. מראת יד סובבת אותה בתנועה חצי מעגלית. משרבב שפתיי בהערכה. מרוצה.
פתאום נשלף תער. כחתף עולה בזיכרוני המשחק של אתמול בערב: מכבי ניצחה בטורקיה את גאלאטסראיי בהארכה בשנייה האחרונה לאחר חסימה מפוקפקת שאת חוקיותה אישר שופט חסר מורא. שחקני מכבי הובהלו לחדר ההלבשה. למאמן הכושר פתחו קצת את הראש.
התער עורך תיקוני גבול קלים בגלגלתי המגולבת. גלימה מושלת ומנוערת, מברשת מסירה סימנים אחרונים של שיער.
"ביטה שיין."
"דאנקה שיין."
טראנזקציות.
עם התספורת בא התיאבון. שם פעמיי אל מסעדת בישולים טורקית ומזמין מנה שהגיחה ממטבחיו של סולימן המפואר: מוסקה מהסרטים, בורגול משובח וסלט מלפפונים ביוגורט.
בדרך חזרה עובר אצל נאסר וקונה מתוקים לשבת.
בבית מתקין קפה טורקי רב עוצמה. מתיישב. נוגס מעדנות בבקלאווה ירקרקת תוכן, סוחב במתינות לגימה ובוהה בנוף שניבט מהחלון... ביס, לגימה, נוף... ביס, לגימה, נוף...
סוטול.

יום שני, 2 בפברואר 2015

(ברלין - 51) * אני רק עובד כאן *

 יש ישראלים שנחרדים מזה שאני מוצא אותם חלק מאוכלוסיית המחקר שלי על הישראלים החיים בברלין.
לאחר שמספר אנשים כבר שאלו אותי אם דיברתי עם פרופסור י"מ (אפילו ראשי התיבות בדויים), כדוגמה לאיש אקדמיה שפועל כאן, פניתי אליו במייל וביקשתי לראיין אותו.
כך השיב לי: 
"אינני מכיר כלל את החיים בברלין ואין לי כמעט שום קשר עם ישראלים שחיים כאן (חוץ מפגישה אקראית פה ושם). אני רק עובד כאן - אבל עבודתי מחייבת טיסות רבות ואפשר לומר שרק הבסיס ששולח אותי הוא כאן. גם גרמנית אינני דובר כמעט, ובכלל אינני רואה את עצמי חי כאן בשום מובן שהוא. ילדי כולם בארץ באוניברסיטאות אחרי הצבא - דבר שגם מאלץ אותי לטוס ללא הרף בין ישראל לברלין. למעשה אינני אוהב כלל את המקום ואינני רוצה להיות בו כלל. אין לי שום עניין בפעילות התרבותית שהעיר הזאת מציעה (יש לי מספיק מה לעשות עם החומרים שלי ואינני מכיר כמעט את ברלין) - אלא ששום אוניברסיטה בארץ לא קלטה אותי ובלית ברירה הגעתי לכאן - לא מרצון ולא מבחירה, וברגע הראשון שאוכל גם אעזוב (אף שאת עבודתי אני בהחלט מכבד והיא חשובה לי, אבל היא איננה מרוכזת רק בברלין כפי שכתבתי).
בקיצור: אני מניח אי אפשר בכלל לזהות אותי כישראלי שחי בברלין ואין לי גם הרבה מה לומר על החיים כאן כיוון שאינני מעורה בשום דבר חברתי ששייך לישראלים בברלין ובוודאי גם לא לדברים ששייכים למסגרת הגרמנית הכללית."
זיהיתי גישה כזו יותר אצל אנשים בוגרים, בני חמישים פלוס. אכן, באמת ובתמים קשה להם להכיר בכך שהעבירו את מרכז חייהם אל מחוץ לישראל, ועוד לבירת גרמניה.
אצל אנשים צעירים יותר כמעט שלא נתקלתי בתופעה כזו. מבחינתם זה בסדר גמור לחיות מחוץ לישראל וזה בסדר גמור לחיות בברלין.

יום שלישי, 27 בינואר 2015

(ברלין - 50) * יהודים וישראלים ואיינשטיין *


שיחה עם אזרחית בשבוע הראשון שלי בברלין. תוך כדי שחה לי שפגשה מישהו באיינשטיין.
"איינשטיין?"
מביטה בי רגע קט בקימוט מצח ושואלת בתמיהה: "אתה לא יודע מה זה איינשטיין?"
הנה עמדתם על זהותה: יהודיה, שהרי ענתה על שאלה בשאלה; וישראלית, כי נתנה לאיש שיחה להבין שנחשפה בורותו.
מניד ראשי לכל צד, לא יודע.
"רשת בתי קפה ידועה בברלין," היא מתעשתת ומבארת בטון סלחני, "יופי של שטרודלים".
***
למרות ששטרודלים, במיוחד טובים, אני אוהב, לקח לי כמה חודשים להגיע לסניף הידוע, אבי הרשת.
שתי לוחיות זיכרון טבועות במדרכה שלפני הכניסה - גיאורג בלומנפלד, לוצ'יה בלומנפלד.
אורי תדמור, עורך תחום בלשנות בהוצאת ספרים אקדמית, מספר לי שהווילה בה שוכן המוסד הקולינרי הייתה בבעלות השניים, בנקאי יהודי ואשתו שהתאבדו בתקופת השלטון הנאצי. בתם נשלחה למחנה ריכוז.
מבנה יפה, מרווח, תקרות גבוהות. בית קפה וינאי של פעם.
המלצר, לועזי בהווייתו, שומע את להגנו וממלמל כמה מילים בעברית.
"זה מאיפה הבאת?"
"למדנו מהמנהל שלנו. הוא ישראלי... בעצם יהודי מקומי... זאת אומרת מישראל".
באשר תלך ישראלים ויהודים, יהודים וישראלים. המקומיים, כמלצרנו, מתקשים להבחין ביניהם.
השטרודל עומד בהבטחה, רמה גבוהה. הקפה טוב יותר מהנוזל הדלוח שמגישים רבים מבתי הקפה של ברלין.
גם לחשבון ניחוח ארצישראלי - על איכות וסטייל משלמים.

יום חמישי, 22 בינואר 2015

(ברלין - 49) * כעס *

ספרו של יורם קניוק "הברלינאי האחרון" מתאר חוויות ורשמים מסיורים שערך במשך 15 שנים על אדמת גרמניה. ברבים מביקוריו היה אורח של גופים ומוסדות גרמניים.
קניוק היה אורח מעצבן. בביקוריו הרבה לכעוס ולהתריס נגד מארחיו.
כך, כשהוזמן לאוניברסיטת היידלברג שחגגה 600 לייסודה, שאל את "הדיקן הנדהם" מדוע לא ציינו הנאומים החגיגיים את העובדה שבתי הרחוב בהם הוקמה האוניברסיטה במאה ה-14 הופקעו מידי יהודים.
הגרמנים, מצדם, המשיכו להזמין ולארח את קניוק; רבים מספריו, גם "הברלינאי האחרון", תורגמו לגרמנית.
לפני שנים ספורות התבקשתי לכתוב בעיתון "מעריב" על ספרים שהותירו בי את רישומם. את הסקירה על "היטלר", הביוגרפיה כפולת הכרכים של איאן קרשו, חתמתי במילים: "לקרוא, ולא באמת להבין."
ואכן, גם אחרי עשרות שנים בהן אני בוחן את התופעה הנאצית מהיבטים שונים, כאדם וכיהודי, נראה שלעולם לא אבין באמת כיצד יכולה הייתה להתרחש. בכל פעם שב ומדהים אותי מידע חדש על אירועי אותן שנים חשוכות.
ואני לא כועס. אין לי על מי.

יום שישי, 16 בינואר 2015

(ברלין - 48) * שולם שולם לעולם... *


נניח שמשרד החוץ הגרמני עורך אירוע לכבוד 50 שנים לכינון היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה לישראל ואתם כותבים מחקר וספר על הישראלים בברלין, לא תגיעו לאירוע?
תגיעו, בטח תגיעו.
שר החוץ הגרמני, הר שטיינמאייר, נשא נאום שהדגיש את החוב הגדול שחב העם הגרמני לעם היהודי. הוא שמח שהתפתחו קשרי ידידות אמיצים בין העמים. זה לא מובן מאליו, הודה. ראייה לכך מצא גם בהמוני צעירים ישראלים שנוהרים לבירת גרמניה.
אז זהו, הגרמנים אוהבים את הנהירה הישראלית לברלין שנותנת להם לגיטימציה מוסרית (בעצם, המימסד הגרמני אוהב את זה; לגבי העם הגרמני, על שלל רבדיו, אני לא בטוח).
לעומת זאת, בישראל רבים לא אוהבים את הנהירה לברלין, בדיוק מסיבה זו.
כן, גם בין ידידים טובים יכולים לצוץ ניגודי אינטרסים.
הסוגיה עלתה בדיון שנערך בהמשך על מהותה של מולדת. לקחו בו חלק הסופר מאיר שלו שלנו והבמאי הגרמני אדגר רייץ ("היימט"). המנחה שאלה אותם על ההשלכות של הפיגוע במרכול הכשר בפריז וקריאתו של ביבי ליהודים הצרפתים לעלות לישראל, למגינת לב מארחיו.
מאיר שלו אמר שביבי שכח שהוא לא ראש ממשלת העם היהודי אלא ראש ממשלת ישראל והמליץ לו בחום לרכז את מאמציו במילוי תפקיד זה, המסובך והמורכב כשלעצמו. שפת הגוף של שטיינמאייר לא שידרה התנגדות למילים אלו.
אחר כך היה כיבוד ומינגלינג. עשיתי היכרויות עם אנשים חדשים, דווקא גויים. דוקטור לספרות, שלמדה שנתיים באוניברסיטה העברית, סיפרה לי בעברית לא רעה במבטא ייקי שהיא כותבת הספדים ומקריאה אותם בהלוויות; ליהגתי בהונגרית עילגת עם משוררת שהגיעה לברלין מרומניה לאחר שצ'אושסקו הלך בדרך כל בשר; עם מנהל תפעולי של רשת מלונות, שנולד במזרח ברלין וזכה לראות בגיל 15 בקריסת החומה, אני עוד צריך לדבר על המהפך תרבותי שחווה.
בחוץ, ברחבה שליד הכניסה, חיכתה מרצדס 500 שחורה עם נהג ושומרי ראש. השארתי אותה לשטיינמאייר והלכתי על האופציה של התחתית.

יום שני, 12 בינואר 2015

(ברלין - 47) * גרסיאס *


ערב ששי. יומני החדשות מגלים שהתחלפו היוצרות: בישראל סערה חורפית בעיצומה, בצרפת מבצע חילוץ מסורבל של בני ערובה. בברלין, לעומת זאת, שקט אקלימית וטרוריסטית.
אני נע מזרחה, אל פאב בשכונת נויקלן, ערב מוזיקלי. הפאב הקטן הומה אדם.
משיל מעיל ושני סוודרים, מתמקם ליד הבר ומזמין משקה.
הברמן, מעין שותף מנהל, אומר לי משהו בגרמנית. לא מבין. עובר לספרדית. לא מבין. אומר באנגלית שבתפריט למטה כתוב שלמשקה ראשון צריך להוסיף עוד יורו (באמת נכתב שם בעפרון דהוי משהו בגרמנית) ומתחיל להסביר לי, כמו לזה שהזמין לפני, למה. אני אומר לו שאין בעיה ולא צריך הסבר.
זמרת חיננית מישראל מתייצבת ליד המיקרופון לצד נגן קונטרבס עתיר קוקו מדנמרק. הם פוצחים בקטעי ג'ז קלאסי, מצ'רלי פרקר ועד בכלל. יש גם שירים בעברית ובערבית, פיירוז לצד זלמן שניאור.
בהפסקה מי שרוצה לעשן יוצא החוצה. קופה מאולתרת (קנקן תה מכוסה בנייר המודבק על פתח הקנקן. באמצע הנייר, חריץ) עוברת בין הצופים שתורמים ברצון. במהלך ההופעה מי שרוצה לצאת או לחזור מהשירותים, או מהעישון, מחכה ששיר יסתיים ורק אז הוא יוצא או נכנס פנימה.
הכול ברגוע. בלי גרם של רשמיות, טקסיות או סדורים מוקדמים. מוזיקה טובה נטו.
אוהב את זה.
לאחר ההדרן ניתן אישור לעשן גם בפנים. אצבעות החלו לגלגל סיגריות, מציתות הבהבו.
נטלתי לגימה אחרונה, הנחתי הכוס על הבר, פלטתי "גרסיאס" מהיר ונסתי כל עוד נשימתי בי.

יום רביעי, 7 בינואר 2015

(ברלין - 46) * מפלה ניצחת *

לקופאית בסופרמרקט שלי דרך יעילה למנוע השפעות שליליות של ישיבה ממושכת: לאחר שקונה, בדרך כלל בעל קונפיגורציה אתנית, מניח את המוצרים שליקט על המסוע שלצד הקופה, היא מתרוממת מכיסאה ומציצה אל תוך הסל הריק שבעגלה, הערוך לקלוט את המוצרים שעברו תחת ידיה.
כך היא משיגה שתי מטרות בהתרוממות אחת: גם מונעת היווצרות של קרישי דם ברגליה השמנמנות וגם מאתרת מוצרים אשר אפשר שטיפוס כמוני העלים מהמסוע.
עד כה צברה מולי, לדאבון ליבה, אפס אחוזי הצלחה.
לכן בפעם האחרונה ניסתה טקטיקה חדשה. לא זו בלבד שהציצה בסל הריק, אלא גם ביקשה ממני להרים אותו. שמא נחבא משהו דווקא מתחתיו.
לא פראיירית קופאיתנו.
אבל גם אני לא... שום מוצר סורר לא נחבא בתוך הסל או מתחתיו.
ב"דאנקה" חמור סבר הודתה שוב בתבוסתה.

יום ראשון, 4 בינואר 2015

(ברלין - 45) * בכתה קצת *


א' באה לביקור של שבוע. התגעגעה.
חפצה בעילום שמה ותמונתה. לא ביקשנו לברר אם מצניעות, ביישנות, או מחמת עינא בישא. יפה לה לאישה קורטוב של מסתורין.
בבוקר ירדה לסיבוב קצר בשכונה, שבה בפנים מכורכמות ודיווחה: "בכיתי קצת".
"מה קרה תמתי?"
"ראיתי את אבני הזיכרון הפזורים על המדרכות לצד הבתים היפים מהם נעקרו יהודים ונשלחו לאבדון. וגם כיום אין לנו מנוח, כאן כולם מסתובבים בשלוות ערב חג המולד ושם אנחנו בתוך ים של עוינות ושנאה."
הכנתי קפה, צרפתי פרוסה נאה של עוגה והוספתי דברי כיבושין.
נתרצתה ושבה לחייך.
אישה.