הגרמנים אוהבים שאנשים שחיו בקרבם יודיעו להם כשהם עוזבים את גרמניה. הבעיה שלצורך זה יש להתייצב במשרדי העירייה עם המסמכים הדרושים. ישראלים רבים לא טורחים לעשות את זה, למה להם.
גורם מדיני ישראלי ציין בפניי שזו אחת הסיבות למספרים, המופרזים לדעתו, שמתפרסמים בתקשורת אודות כמות הישראלים החיים בעיר. רבים חזרו לתל אביב, או נסעו השד יודע לאן, אבל עדיין רשומים כמי שגרים בברלין.
* * *
עכשיו דילמה אישית. אני עוד מעט חוזר ארצה. האם אני מטריח עצמותיי לבורגראמט, שזה עיריית הרובע, ממלא טפסים ועומד בתור; או עולה על המטוס ומתווסף לרשימת ההולכת וגדלה של ישראלים שכאילו חיים בברלין.
החלטתי לדווח. זה נראה לי הוגן, כי בתקופת שהותי כאן הרשויות היו ממש בסדר איתי.
חוכמת ההמונים צייצה משהו שקשור לשבועיים לפני הנסיעה; ואני, כמי שתמיד הולך ימינה כשאני צריך ללכת שמאלה ולהיפך, לא התעמקתי בטקסט והנחתי שההתייצבות צריכה להיות לא יאוחר משבועיים לפני הטיסה.
* * *
הגעתי לדלפק הקבלה בבורגראמט של נויקלן. הפקידה שאלה אותי מתי אני טס חזרה. אמרתי שעוד שבועיים וחצי. היא אמרה שאי אפשר להודיע עכשיו על עזיבה, כי זה צריך להיות מקסימום שבועיים לפני הטיסה.
משיחות עם ישראלים החיים כאן הבנתי שבמצב זה אדם סב על עקביו וחוזר במועד הקבוע בתקנות; "ובכלל," הזהירו אותי, "הם מדברים שם רק גרמנית".
עכשיו שימו לב מה קרה. הפקידה בקבלה המשיכה ואמרה לי: "... אבל תן לי לבדוק מה אפשר לעשות". קמה ממקום מושבה, ניגשה לפונקציונר בחדר אחר וקיבלה ממנו אישור חריג. אחר כך נתנה לי טופס למלא, בגרמנית. אמרתי לה שאני לא יודע גרמנית ושאולי נמלא ביחד. חייכה ומילאנו ביחד.
מן הסתם הבין הקורא הנבון זה מכבר ששוחחנו באנגלית.
* * *
חכו, זה עוד לא נגמר. ההיא רק פקידת קבלה שלא הוסמכה להטביע חותמות. נתנה לי מספר ואמרה לי להמתין לתורי. "יש רק שלושה אנשים לפניך," הרגיעה אותי.
נכנסתי בתורי לפלאץ 4. ישב שם גוי שהציץ בטופס ואמר שאסור לו לקבל אותי, כי אני טס רק עוד שבועיים וחצי. אמרתי לו שאישרו לי, והוא אמר שאין דבר כזה. שאלתי אותו מה עושים. הוא אמר שאני צריך לרשום שאני טס בתאריך מוקדם יותר, החזיר לי את הטופס ושיניתי את התאריך באבחת קולמוס זריזה.
שוב, הכול באנגלית.
ההיו אלו ניצניו של מהפך תרבותי, או שבמקרה הגעתי ביום מואר?
מי חכם ויידע.
