יום שלישי, 20 באוקטובר 2015

(ברלין - 86) * פלקסיביליות גרמנית *


הגרמנים אוהבים שאנשים שחיו בקרבם יודיעו להם כשהם עוזבים את גרמניה. הבעיה שלצורך זה יש להתייצב במשרדי העירייה עם המסמכים הדרושים. ישראלים רבים לא טורחים לעשות את זה, למה להם. 
גורם מדיני ישראלי ציין בפניי שזו אחת הסיבות למספרים, המופרזים לדעתו, שמתפרסמים בתקשורת אודות כמות הישראלים החיים בעיר. רבים חזרו לתל אביב, או נסעו השד יודע לאן, אבל עדיין רשומים כמי שגרים בברלין.
* * *
עכשיו דילמה אישית. אני עוד מעט חוזר ארצה. האם אני מטריח עצמותיי לבורגראמט, שזה עיריית הרובע, ממלא טפסים ועומד בתור; או עולה על המטוס ומתווסף לרשימת ההולכת וגדלה של ישראלים שכאילו חיים בברלין.
החלטתי לדווח. זה נראה לי הוגן, כי בתקופת שהותי כאן הרשויות היו ממש בסדר איתי.
חוכמת ההמונים צייצה משהו שקשור לשבועיים לפני הנסיעה; ואני, כמי שתמיד הולך ימינה כשאני צריך ללכת שמאלה ולהיפך, לא התעמקתי בטקסט והנחתי שההתייצבות צריכה להיות לא יאוחר משבועיים לפני הטיסה.
* * *
הגעתי לדלפק הקבלה בבורגראמט של נויקלן. הפקידה שאלה אותי מתי אני טס חזרה. אמרתי שעוד שבועיים וחצי. היא אמרה שאי אפשר להודיע עכשיו על עזיבה, כי זה צריך להיות מקסימום שבועיים לפני הטיסה.
משיחות עם ישראלים החיים כאן הבנתי שבמצב זה אדם סב על עקביו וחוזר במועד הקבוע בתקנות; "ובכלל," הזהירו אותי, "הם מדברים שם רק גרמנית".
עכשיו שימו לב מה קרה. הפקידה בקבלה המשיכה ואמרה לי: "... אבל תן לי לבדוק מה אפשר לעשות". קמה ממקום מושבה, ניגשה לפונקציונר בחדר אחר וקיבלה ממנו אישור חריג. אחר כך נתנה לי טופס למלא, בגרמנית. אמרתי לה שאני לא יודע גרמנית ושאולי נמלא ביחד. חייכה ומילאנו ביחד.
מן הסתם הבין הקורא הנבון זה מכבר ששוחחנו באנגלית.
* * *
חכו, זה עוד לא נגמר. ההיא רק פקידת קבלה שלא הוסמכה להטביע חותמות. נתנה לי מספר ואמרה לי להמתין לתורי. "יש רק שלושה אנשים לפניך," הרגיעה אותי.
נכנסתי בתורי לפלאץ 4. ישב שם גוי שהציץ בטופס ואמר שאסור לו לקבל אותי, כי אני טס רק עוד שבועיים וחצי. אמרתי לו שאישרו לי, והוא אמר שאין דבר כזה. שאלתי אותו מה עושים. הוא אמר שאני צריך לרשום שאני טס בתאריך מוקדם יותר, החזיר לי את הטופס ושיניתי את התאריך באבחת קולמוס זריזה.
שוב, הכול באנגלית.
ההיו אלו ניצניו של מהפך תרבותי, או שבמקרה הגעתי ביום מואר?
מי חכם ויידע.

(ברלין – 85) * סיבה למסיבה *


לאחר שבחלונות הגבוהים וידאו שאני באמת מסיים, בשלב זה, את ענייני בברלין החליטו לערוך לכבוד זה מסיבה. 
אין זה מפתיע שמבקשים לחגוג את עזיבתי. במשך יותר משנה הסתובבתי לכולם בין הרגלים, דרשתי וחקרתי, בלשתי ושאלתי. הלכו לסרט, ראו אותי; נמלטו לבית כנסת, עוד פעם אני. ארגנו אירוע ספרותי, גם שם צצתי, פתחו תערוכה, שוב בצבצתי. חזרו מתנשפים הביתה ונכנסו לפייסבוק... נו, כבר אין צורך לפרט.
בקיצור, בקרוב אפשר יהיה לנשום. בהחלט סיבה למסיבה.
נראה לי שאבוא גם אני. גם כי ככה אני רגיל וגם כדי לסייע לציבור בגמילה הדרגתית.
אז ביום חמישי הבא.
צ'וס.
https://www.facebook.com/events/909051259144416/

יום שלישי, 6 באוקטובר 2015

(ברלין – 84) * סורים בטמפלהוף *


בשבועות האחרונים בני שיחי מהארץ שאלו אותי איך אני מתרשם מתנועת המהגרים הסורים לברלין. השבתי להם שאין לי מענה כי לשכונת מגוריי בוששו מלהגיע. או אז השתררה שתיקה קצרה מצדו השני של הקו כאומרת 'טיפוס משונה שלא רואה מה קורה מתחת לאף שלו' ולאחריה המשיכה השיחה כאילו כלום לא קרה.
כדי לעצור התרחשות נפסדת זו נסעתי ביום ראשון לטמפלהוף פארק. פורסם בפייסבוק שיערך בו "וולקאם פיקניק" למען מהגרים מסוריה. בדף האירוע, "
Schön, dass ihr da seid", שעל פי גוגל טרנסלייט פירושו "נחמד שאתה נמצא כאן", נרשמו כמשתתפים למעלה מארבעת אלפים איש. 
הסתבר שליד הכניסה לפארק יש שלושה אתרים הראויים למבט חוקר. מצד שמאל יש מסגד טורקי מרשים שבחצר הכניסה שלו מוצבים קברים. נכנסתי לחצר ונעתי בין המוני טורקים. לאחר שאיש דת עבדקן וגדל מימדים שלח בי מבט חשדני נמלטתי לצדה האחר של חומת המתחם - בית קברות נוצרי שבו פרוש גם משטח דשא רחב, זרוע מאות לוחות שעל כל אחד מהם חקוק שמו של אחד מחללי מלחמת העולם הראשונה.
בצדה השני של חזית הפארק ממוקם בניין אימתני, קולומביה האוס. גוש אבן ענקי רבוע קווים, שש קומות גובהו ואולי מאתיים מטרים רוחבו. הבניין שימש כמפקדה נאצית וגם כאחד ממחנות הריכוז הראשונים של לפני המלחמה.
בררר...
* * *
נכנסתי לפארק ששטחו שימש בעבר כשדה תעופה והתחלתי ללכת. מרחוק נשמעה מוזיקה. הלכתי לכיוון ממנו בקעה. הגעתי למתחם בו מאות מקומיים ופליטים חברו יחדיו. מסביבם ניצבו דוכני אוכל ודוכנים עם פיצ'פקעס. במרכז ההתרחשות עמדה במה שעליה ניגנו וזימרו ראפרים אתניים באנגלית ובערבית. בכל כמה דקות הפסיקו הפרפורמרים את מלאכת הניגון והזמר והמליצו בחום לשחרר את סוריה, כורדיסטאן ופלשתין.
כולם נראו מרוצים, הפליטים שהגיעו לחוף מבטחים והמקומיים שהתבשמו בצדיקותם.
מצדו השני של הפארק הביט בהם מהורהר קולומביה האוס. 

יום שישי, 2 באוקטובר 2015

(ברלין – 83) * בעל תשובה *


חטאתי ביום כיפור של השנה שעברה. במקום לחסות תחת כנפי השכינה העדפתי להתרוצץ ברחובותיה המופזים של הקרת. אשר על כן גמלה בליבי החלטה כי השנה אכפר על משגה יסולח זה ואסתופף ביום הקדוש בכמה מהיכלות הקודש שברלין התברכה בהם. 
ההתחלה בערב יוה"כ לא בישרה טובות. בבית הכנסת האורתודוקסי שבטוכולסקי שטראסה מנע כניסה איש ביטחון מקומי שהסביר בחביבות כי היה עליי להירשם מראש, ומטעמי בטחון גם אינו יכול לאפשר להציץ פנימה ואפילו לא לגלות כמה מתפללים יש. 
המשכתי ליעד מספר שתיים, זיקפת הזהב של יהדות ברלין, בית הכנסת באורניינבורגר שטראסה. בכניסה לאולם התפילה התקבלתי במאור פנים על ידי אישה עטויה טלית שתקעה לידי מחזור תפילות. בפנים, בלולים יחד, כמאתיים איש ואישה המחישו רפורמציה מהי. אמרו תפילות, האזינו דמומים לדרשת הרבנית ופייטו פיוטים. נחמד מאד.
הלאה. יעד מספר שלוש. בית הכנסת האורתודוקסי בברונן שטראסה. כ-120 גברים נשאו תפילות בשיר ובמזמור. מימין לכניסה, גדורה ומיותמת, ניצבה עזרת נשים קטנה, כששה מטרים רבועים שטחה. מעטות הן הנשים המוכנות כיום לשהות מתוך בחירה בכלוב של עץ, גם אם לזמן קצר.
ראש הקהילה גילה את אוזני כי כ-90% מהקונגרגציה הם ילדי ארצות ברה"מ לשעבר. אלו, יש לזכור, היו חילוניים למהדרין טרם הגיעם לגרמניה.
הזמן נקף. כשהגעתי אל יעדים ארבע וחמש, בית הכנסת בריקר שטראסה ובית הכנסת של חב"ד באלכסנדרפלאץ, מצאתי כי הדלתות כבר ננעלו.
* * *
למחרת בבוקר הסתפקתי בקפה ונמנעתי מגילוח. סגוף כדבעי נעתי מערבה לבית הכנסת הספרדי בפסאואר שטראסה. כששים גברים וכעשר נשים האזינו לעוברים על פני התיבה באולם שהוסב לבית כנסת מדירה רחבת ידיים. הקירות בלטו בלובנם. שלושה שנדלירים שהשתלשלו מהתקרה הוסיפו הדרת כבוד. עזרת הנשים הייתה ראויה ליושבות בה יותר מאשר זו של אתמול ועדיין ההפרדה צרמה את העין.
המשכתי לבית הכנסת ביואכים סטאלר. כמאתיים וחמישים גברים הצטופפו עד לפתח האולם. שירת 'אבינו מלכנו' בקעה שערי שמיים. עשרות נשים מילאו את עזרת הנשים. המאסה הקנתה להן עוצמה והן נראו כמשקל נגד לגברים ולא כקבוצת מיעוט שהוטלה לפינה. ובכל זאת החיץ בדמות גדר עץ הזכיר לי מחנה מעבר סודנו/אריתראי בנגב הצפוני.
חתמתי את הסבב בבית הכנסת של חב"ד במונסטשר. התיישבתי בחלקו האחורי של אולם התפילה וצפיתי בגבם של כמאה מתפללים. על צדה הפנימי של הדלת הכניסה ביקש שלט בשלוש שפות, רוסית, גרמנית ועברית, שלא לדבר בזמן התפילה. הקשבתי קצת לאמריהם של החזן ושל הרב וגלשתי החוצה חרישית תוך שאני טומן את הכיפה בצקלוני.
זהו, סוף פסוק, דילגתי מכף חובה לכף זכות. אני מכוסה לשנתיים קדימה.