יום שלישי, 30 בדצמבר 2014

(ברלין - 44) * הרהור במוזיאון DDR*


מוזיאון
DDR (הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, מזרח גרמניה לשעבר) הומה אנשים שבאו לטעום מחיי היומיום של אזרחי גרמניה המזרחית שלפני נפילת החומה. הקומוניזם, הניסוי בבני אדם הגדול בהיסטוריה, היה למנגנון טמא שמעך את נפש האדם.
אני נע באווירה של מכוניות רעועות, בתים משמימים, חדרי חקירות, צילומים של פוליטיקאים מאחזי עיניים, חומות, האזנות, הלשנות, איסורים לרוב ואינדוקטרינציה מתמדת. פתאום סביבה מוכרת: חדר המדמה עיצוב פנים של דירה מזרח גרמנית טיפוסית כמוה כדירת מגורים אופיינית בקיבוצי שנות הששים.
הקיבוץ היה אולי סיפור ההצלחה היחיד, והאמיתי, של הרעיון הקומוניסטי הבסיסי - שוויון אמיתי המושתת על הסכמה שכל אחד לפי נותן לכלל כפי יכולתו ומקבל ממנו על פי צרכיו. אך אפילו הקומוניזם הקיבוצי לא יכול היה להצליח לולא שולב עם רעיון הגשמת הציונות. כך קרה, אפוא, שהקומוניזם, העל-לאומי ביסודו, נזקק דווקא לתנועה לאומית חזקה כדי לאפשר הגשמה אמיתית שלו; וגם זו הייתה נקודתית, זמנית וחלקית. 

יום חמישי, 25 בדצמבר 2014

(ברלין - 43) * מטמורפוזה *


"קר פה מאד," אני מתלונן.
"זה עוד כלום," מגחכים לעומתי אנשים, "בינואר הטמפרטורות ירדו מתחת לאפס ואז תבין מה זה קור אמיתי."
"אז מה עושים?" אני שואל חסר אונים, "כבר עכשיו לוקח לי רבע שעה להתלבש לפני כל יציאה מהבית... ועדיין קר."
"בגדים תרמיים," מציעה פלונית, "ניתן להשיג ב'קרשטאדט ספורט'".
"יקר שם," מוסיף אלמוני, "בפחות מחצי המחיר תמצא בגדים תרמיים טובים ב'פרימרק'".
"המעיל הזה לא יספיק לך," ממשש מומחה את המעיל שהבאתי מארץ הקודש.
"כן יספיק," אומר מומחה אחר, "אם תשלב אותו עם צעיף טוב ומספיק שכבות של בגדים מתחתיו."
"שכבות," קובעת גם אלמונית, "כמה שיותר שכבות של בגדים."
"גטקס," ממליץ פלמוני, "אין מצב שבחורף אתה הולך פה בלי גטקס."
גטקס. אצלי הן מתחברות לקומדיות סלפסטיק מתחילת המאה שעברה.
"כובע גרב," מצהיר פלוני, "רוב הקור מגיע לגוף מהראש. חשוב שיהיה לך כובע."
"כובע גרב טוב," מדגישה ומזהירה פלמונית, "אחרת תהיה חולה כל החורף."
מה לי כובע גרב, מי לי כובע גרב.
עד שיום אחד קפא לי המוח ואוזני הפכו גלידי קרח. אצתי רצתי לקנות כובע גרב.
דמות זרה ומוזרה ניבטה ממראת החנות, פלמ"חניק נהייתי.

(ברלין - 42) * געשעפט פיהרר *

ה' (אות בדויה), ישראלי שמנהל חברה בבעלות ישראלית, מגיש לי כרטיס ביקור כתוב גרמנית. לצד שמו מופיעות המילים "געשעפט פיהרר" - מנהל עסקים.
פיהרר. הם היו צריכים לבטל את המילה הזו.
ומה היא בכלל עושה על כרטיס ביקור של יהודי?

יום רביעי, 17 בדצמבר 2014

(ברלין - 41) * טיול של יום ראשון *


סתיו. זוג ישראלים צעיר ונלבב המגיב לשמות לנה ואסף הזמין אותי לטיול של יום ראשון בהיר וצונן ביער גרונוולד.
טיפסנו על "גבעת השטן", כ-80 מטרים גובהה, וצפינו על פני העיר. "זו גבעה מלאכותית," הם מספרים לי, "שנבנתה מהריסות העיר במלחמת העולם השנייה." על חלקה הגבוה נישאים שרידיהן של תחנות האזנה אמריקאיות.
אזרחים גודשים את שבילי היער, חלקם דוחפים עגלות ילדים או רוכבים על אופניהם. עטופים היטב, לא כמו האזייאת קפוא הבוהן שצועד מולם ולרגליו רק נעלי ספורט וזוג גרביים אחד, גם אם עבה.
מימין למורדות השביל מתגלה קרחת יער. במרכזה, מוארת באור שמש רך, תלולית לבנה מנוקדת בני אדם בגדלים שונים; כמו הועתקה מציוריו של פיטר ברויגל האב.
אי של שלווה ורוגע.
לא רחוק משם ניצבת תחנת הרכבת ובה רציף מספר 17, ממנו יצאו משלוחי המוות של יהודי ברלין למחנות ההשמדה.
להזכירך כי תמיד ימצא מי ששלווה ורוגע לצנינים הם בעיניו.

יום שני, 15 בדצמבר 2014

(ברלין - 40) * לא נורא *

אני מקבל הודעת פייסבוק ולפיה בשבת אחר הצהריים, בגלריה במרכז העיר, יש אירוע בשפה האנגלית המאורגן על ידי ישראלים. שמו: The Nakba – an ongoing oppression, suppression and denial. "הנכבה - דיכוי מתמשך, הדחקה והכחשה". 
את האירוע, לשון ההודעה, מארגן אבי ברג. יחד עמו יופיעו בו מייסד ארגון "זוכרות" איתן ברונשטיין ובמאי הקולנוע דני גל.
אני מסתקרן. זו הפעם הראשונה שיוצא לי להיחשף ישירות לשיח של מי שמוגדרים פעילי 'שמאל קיצוני'. פעילים ישראלים, יהודים, היוצאים אקטיבית נגד מדיניות ממשלות ישראל וקוראים תגר על עצם קיומה כמדינה ציונית.
הקהל, כ-30 ישראלים וגרמנים ולפחות ערבי אחד מפלשתין, שמע מאיתן ברונשטיין שישראל מנסה לגמד ולהשכיח את הנכבה - האסון שהתרגש על העם הפלשתיני שמאות אלפים מבניו גורשו או נאלצו להימלט מבתיהם בעקבות מלחמת העצמאות. דני גל הציג סרט קצר שביים על אנשי הכפר הפלשתיני שבו צולם הסרט 'חירבת חיזעה'.
אחר כך היו שאלות ותשובות.
לא נאמרו דברים שלא שמעתי בעבר. גם לא הייתה התלהמות או ביקורת בוטה. בשום שלב לא זעתי בכורסתי באי נוחות. בעצם אולי קצת, פעם אחת, כשראיתי את מפת ארץ ישראל מנומרת בהמוני כפרים ערביים לשעבר.
אי נחת זו, אודה על האמת, לא נבעה מהמחשבה על התושבים המסכנים שעזבו את בתיהם, אלא מהמחשבה על המידה בה המחשה בעלת אפקט כזה יכולה להגביר זעם והקצנה בקרב הערבים. עם זאת, לא התרשמתי שזו מטרתם של הדוברים, אלא שהם מבקשים הכרה באסון שנגרם לפלשתינים כתוצאה מהקמת בית יהודי בארץ ישראל, כאחד התנאים הנדרשים ליצירת פיוס בין העמים.
לסיכום, לא חשתי בנזק הגדול שנגרם מפעילות כזו למדינת ישראל, אולי עוד שריטה בתדמיתה החבולה ממילא. יותר מעניין אותי לגלות מה מניע יהודים ישראלים לעסוק בהסברה אנטי ציונית ובדרך גם לשלם מחיר אישי לא קטן.

(ברלין - 39) * ביקור מולדת *


אחרי כמעט חמישה חודשים הגעתי לביקור מולדת קצר. מזג האוויר היה נפלא, באחת הושלו ארבע שכבות בגדים. 
משפחה, חברים, שמש, ים, רעש והמולה - מולדת.
קניתי את "העולם של אתמול", האוטוביוגרפיה הנודעת של הסופר היהודי האוסטרי סטפן צוויג ששם קץ לחייו בשנת 1942, בגלות בברזיל. את צוואתו סיים במילים: "אני מברך את כל ידידיי; ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם."
לו אך הייתה לו מולדת; אמיתית, נאמנה.
על הדרך גם קצת עבדתי. ספריית "גלובס", המשווקת בימים אלו את ספריי, הקצתה להם פינה ב"וועידת ישראל לעסקים". שמו שלט שהמחבר יחתום על ספריו, והמחבר אכן חתם. כך גם הזדמן לי לפגוש עוד חברים ועמיתים.
שבתי לברלין. בשדה התעופה ליקטתי את המזוודה. שליתי מתוכה שלושה סוודרים. התעטפתי שוב ויצאתי אל הפריזר.

(ברלין - 38) * על מדרגות הקונפקציה *


יורד במדרגות תחנת האו-באהן האוזווגטייפלאץ לצד המתרגם העברי גדי גולדברג. 
"שמת לב למדרגות?" הוא שואל.
מביט לאחור. על חלקה האנכי של כל מדרגה מופיע שמה של פירמה בבעלות יהודית. 
"ווייל ואורבך", "מ. זליגסון", "זלינגר ובאדה" ...
"חלק מפרויקט ההנצחה של ברלין," הוא מספר, "לפני המלחמה היו באזור הזה פירמות טקסטיל של יהודים."
"רוזנפלד ונתן", "לוונטל א. ושות'", "ליאופולד לינדמן" ....
אני נזכר בספרו המופתי של האנס פאלאדה "איש קטן לאן". גיבורו הועסק בפירמה כזו.
"בריזה וליאופרט", "קראפט אונד לווין", "ליאון ברנהרד", "לאזאר לודוויג" ....

(ברלין - 37) * טכנאים *

תקלה במערכת ההסקה. מגיעים שני טכנאים. 
אנחנו מתקשרים בשברי גרמנית ואנגלית. זה משעשע ויוצר פתיחות.
לקראת סיום הם שואלים אותי מאיפה אני.
"מישראל."
"יורים שם הרבה," הם אומרים בהבעה משתתפת בצער.
"קצת התרגלנו לזה," אני מרגיע אותם.
"כאן זה אחרת לגמרי," הם אומרים, "אצלנו שקט כבר כמעט שבעים שנה."
"המלחמה האחרונה שלכם," אני משיב, "הספיקה גם לעוד מאה שנים."
הם מהנהנים בהסכמה.

(ברלין - 36) * הוריקן *


האדם הראשון שרכש את הזכות לקרוא לי 'אבא' נחת לראשונה בחייו בברלין, קנה מכל הבא ליד, הצטלם מכל זווית אפשרית, דגם מוזיאונים ומסעדות, אנדרטאות וברים, התפלא כשפגש גרמנים נחמדים ולא פחד מהם יותר, קפא מקור וחזר לקחת מעיל, הגיב ב'איכס' לירך חזיר מעושנת, בכל זאת התעניין אם יש פה נאצים, נסע פעם אחת בתחתית בלי לשלם והבין מהו אושר אמיתי, קיבל הסבר על ביסמרק ולא נרדם, רצה לרכב על אופניים, טחן ספגטי כמו בגיל עשר, נדהם לגלות תורים שאף אחד לא מתפלח לתוכם מהצד, לא הבין מה מיוחד באלכסנדרפלאץ, לא רצה לרכב על אופניים, התרשם עמוקות מהאס-באהן, חיסל מילקי בשקל, התאהב נואשות בצרוף המילים 'דאנקה-שיין' ואמר אותו אלף פעם, בסוף לא רכב על אופניים, סימס ללא הרף, קיטר שלא הספיק לראות הכול, התבאס שאין לו מיליון דולר במזומן, אמר שבסך הכול היה כיף ושב למולדת.

(ברלין - 35) * הרצאה *


הציעו לי להרצות על תופעת הישראלים החיים בברלין.
הסכמתי.
שניים מחבריי המקומיים הצטרפו. אין טוב מעדות אישית כדי להשביח איכותה של הרצאה. 
השניים, אסי ויצמן, הזכור לטוב מהפוסט 'יהדות במיטבה' (ברלין - 33) ואיתי בן יעקב, האיש שהשווה טעמים ומחירים של מילקי עם מתן חודורוב בערוץ 10, ומכונה בפי מאז אותו אירוע מכונן "דה מילקי-מן", ביצעו בכישרון ניכר את המשימה.
הזדמנות נוספת להודות להם.

(ברלין - 34) * מרחב מחיה *


ועד נהגי הקטרים של האס-באהן, הרכבת העילית, הכריז שביתה בדיוק כשהיה עלי להגיע ממערב העיר למזרחה בשעות בהן ברלינאים, אלו שעובדים, מסיימים יום עבודה. העומס הנוסף שהוטל על האו-באהן, הרכבת התחתית, הפך אותה באחת מגרמנית להודית. סרדיניות כזו לא חוויתי מאז שאולצתי ללכת בחנוכה עם ילדיי לזבליגל ביד אליהו, אי שם בשלהי שנות ה-90.
או צוויי (U2) עוצרת ברציף. דלת הקרון שממולי נפערת. המוני אדם זורמים החוצה. המקום שהתפנה מתמלא במהירות. אישה צעירה יחסית משגרת אותי בעוצמה פנימה בשילוב סידרת מלמולי 'אנטשולדינגונג...' אנטשולדינגונג...' שמשמעם "באמת לא נעים לי, אבל אין לי ברירה".
בפנים, שתול בין כתפו של גבר איתן, צדודיתה הארית של אנטשולדינגונג הנבוכה וידית עגלת תינוק הבוחנת את מצב כליותיי, צצה לי הארה:
ברלין של היום, גורסים רבים, מזכירה את ברלין התוססת של וויימאר. אשר על כן, אני מפליג בדמיוני הלא מודרך תשעים שנים לאחור; רואה בעיני רוחי צייר אוסטרי דל כישרון, קטן ומשופם, דחוס בחשמלית בין הררי אדם ורדרדים, אפו נעוץ בחזהו המיוזע של פרנץ ביברקופף.
ברגעים אלו ניטעים במוחו הקודח זרעיה הראשונים של מדיניות "מרחב המחיה" - ה'לבנסראום' -מדיניות ההתפשטות למזרח של הרייך השלישי.
ונהגי קטרים... אלו, לא רק שלא ישבתו אצלו, אלא יעבדו בפקודתו שעות נוספות... והרבה.

יום חמישי, 20 בנובמבר 2014

(ברלין - 33) * יהדות במיטבה *

לפני כשלוש שנים החליט אסי ויצמן לעזוב את ישראל ולחיות בגרמניה. הגיע לברלין כחילוני גמור ודווקא בה החל להתקרב ליהדות.
"בבית הכנסת שלי," הוא מגלה, "בכל שבת, אחרי תפילת שחרית, יש קידוש וארוחה."
אני מבקש ממנו פירוט קולינרי.
"סלטים, דג מלוח, צ'ולנט..."
"צ'ולנט?" מזדקפות אוזניי.
"צ'ולנט."
"ברוטב כזה... חום וסמיך?"
"כן," הוא משיב בסבלנות, "כזה רוטב בדיוק".
"וקישקה," אני תולה בו עיניים מלאות ציפייה, "יש גם קישקה?"
"יש גם קישקה," הוא מצהיר בגאווה, "וגם קיגל".
אני נאנח ועוצם את עיניי, מעכל בחדווה את המידע.
שבת בצהריים. התפילה הסתיימה בבית הכנסת האורתודוקסי ביואכים שטראסה. החזן מפזם ניגונים אחרונים. הקהל מקפל טליתותיו ומתחיל לנוע אל הדיוטה העליונה.
לאורך האולם מתוחים שולחנות גדושי תקרובת.
מתיישב, עורך היכרות ראשונית עם הסובבים ודוגם מליח מבוצל.
אחר כך מוזגים יין ומקדשים.
ואז זה מגיע. קערות מלאות רביכת שעועית סמיכה, צלחות גדושות בקישקה וצלחות עמוסות ריבועי קיגל. הכול בשפע, כיד המלך. חם ומהביל. המרקם והצבע הם של צ'ולנט הראוי לשמו.
טוען צלחתי מהמבחר וטועם. על פניי מתפשט חיוך רחב.
ממולי מחייך אסי וייצמן בהבעת ניצחון.
זוקף כנגדו אגודל.
יהדות במיטבה.

(ברלין - 32) * חוג הסרטן *

אומה של מעשנים, הברלינאים. בישיבה, בעמידה, בהליכה; אפילו במכונית עם חלונות סגורים.
אני מתהלך ברחובות וחוטף מטחי עשן מכל עבר.
ראיתי רוכבי אופניים מעשנים תוך כדי דיווש.
צעירה בלבוש אלגנטי, אמן מקועקע, מהגר משופם, קשישה קשת יום ועורך דין מעונב משלבים אצבעות צהובות ניקוטין באחווה קרצינוגנית חוצה תרבויות.
חונקים אותך אלה.

(ברלין - 31) * שכנים *

פוטסדאמר שטראסה. נשארו לי עוד 67 סנט בפרי-פייד הסלולרי.
חוצה את מפתנה של חנות קטנה לאביזרי תקשורת. מוזיקת מסגדים מקבלת את פניי. על הקיר תמונה עם אורנמנטים אוריינטליים. במרכזה ספר קוראן פתוח. מאחורי הדלפק צעיר עם זקנקן ישוב ליד שולחן עבודה קטן.
"אינגליש?", אני בודק רמת תקשורת אפשרית
"ליטל ביט."
הסלולרי מוטען בזריזות. שטרי כסף מחליפים ידיים.
"מאיפה אדוני?"
"מפלשתין"
"מאיפה בפלשתין?"
"מעזה."
"מתי הגיע לברלין?"
"נולדתי כאן, אבא שלי הגיע בשנות השמונים כעובד זר."
יפה. הוא נולד בברלין וחי בה כל שנותיו, אבל הוא מעזה.
"ומאיפה אתה?"
"מישראל," אני משיב באומץ. (הימים הם ימי 'צוק איתן')
לוחץ את ידי בהתרגשות, כשכנים שפתאום נפגשים בחו"ל.
"מה דעתך על מה שקורה שם?" אני מרשה לעצמי להתעניין.
"לא טוב," הוא מניד ראש בפנים מודאגות, "כל הילדים שנהרגו."
"אולי פעם זה יסתדר," אני מעודד את שנינו.
"אינשאללה, אינשאללה," מקווה גם הוא.

יום שני, 10 בנובמבר 2014

(ברלין - 30) * שמאלה פנה *

ששי בערב. אני הולך ל"ערב מחווה למשתמטי מלחמת העולם הראשונה בספרות העברית", ערב קריאה של "טקסטים מהספרות העברית העוסקים בהשתמטות, בעריקות ובסרבנות". כשבעים משתתפים. קניתי כוס יין בשני יורו והתיישבתי.
השיח מבחין בין השתמטות לבין סרבנות. הסרבן מסרב ממניעים מצפוניים ומוכן לשלם על כך מחיר, כמו ישיבה בכלא. המשתמט משתמט גם ממניעים אישיים ולא שש לתת על כך את הדין.
יהודים ניסו להשתמט משירות בצבאות זרים בדרכים מגוונות; משוחד ועד חבלה גופנית עצמית. התופעה רווחה יותר במזרח אירופה יותר מאשר במערבה, משום במערב אירופה מגמת ההתבוללות היה חזקה הרבה יותר.
במיפגש הוקראו ציטוטים מכתביהם של גרשון שלום, אביגדור המאירי, ש"י עגנון, קטעים מספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב ועוד. את הטקסטים קראו המתרגמים גדי גולדברג ועפרי אילני והפעילה הפוליטית דנה רוטשילד.
בישראל מבצע "צוק איתן" נמשך במלוא עוזו. ישראל מופגזת, חיל האוויר טוחן את עזה, חיילים צעירים נהרגים. מימיני תוהה אחד המאזינים אם זהו העיתוי הנכון לכנס עברי על השתמטות. המארגן, טל חבר-חיבובסקי, שעושה דוקטורט על ביטויים "ספרותיים" של השתמטות משירות צבאי במהלך ההיסטוריה, משיב לו שהמועד נקבע מזמן, לרגל 100 שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. גם הוא, על פי דבריו, השתמט; משירות בצבאה של ארץ מזרח תיכונית שאינו נוקב בשמה.
אי אזכור שמה של ישראל אינו מקרי. זהו מיפגש אינטלקטואלי עברי. עברית לחוד וישראל לחוד. העברית היא נכס של העם היהודי כולו. טל חבר-חיבובסקי, שהנחה את הערב בהומור ובחן, אמר בדברי הסיכום שלו כי "הערב הזה היה ניסיון לחשוף - כאן, בברלין, ובעברית - שהיו וישנן עדין אופציות פוליטיות־לשוניות בעברית, שקוראות תיגר על המשוואה הלאומנית של עם אחד-ארץ אחת-שפה אחת, משוואה שעומדת שוב ושוב ביסודן של מלחמות. הערב הזה ניסה להצביע, ולו בקווים כלליים ביותר, על קיומה של עברית לא־לוחמנית ולא־הרואית...“
ברוך מרזל היה רוצה לשים עליו את היד.

(ברלין - 29) * התפוצצו עליי *

את רשמיי וחוויותיי מברלין בחודשים האחרונים אני כותב כפוסטים בפייסבוק ובבלוג שלי. מגיבים להם בעיקר אלו שאוהבים את מה שהם קוראים.
יש לי קהל קוראים נוסף, ותיק הרבה יותר, גולשי האתר שלי הפועל כשמונה שנים. חלקם ידידים ועמיתים עשרות שנים. גם להם אני שולח חלק מהפוסטים, מניח שעשויים לעניין אותם.
השבוע הופתעתי לגלות, לראשונה, אנטגוניזם.
בתגובה לדיוור האחרון כתבה לי ע':
"שוקי חזור הביתה. אתה תורם ליצירת לגיטימציה לנהירה לברלין. זה באמת מה שאתה רוצה?"
"הפוסטים שלי הם הבעיה?" אני מנסה להבין את עמדתה במייל חוזר, "או עצם העובדה שאני שם?"
"עצם העובדה שאתה שם," היא משיבה, "במטרה לתת לבוגדים במה בתקשורת..."
מ' היה לא פחות נחרץ:
"שוקי שלום. מחק אותי בבקשה מרשימת התפוצה. הסיפור על ברלין דוחה אותי, וממש ממש לא מתאים לי !!!"
אצלו דווקא הפוסטים הם הבעיה ולכן הוא מבקש שלא לקבל אותם יותר.
"בוגדים," "דוחה," מילים נפיצות. ולא מפי טוקבקיסטים הזויים ואנונימיים אלא מפי אנשים בוגרים, משכילים, מיושבים בדעתם. יש פה צער ויש פה כאב.
כנראה הקמפיין "עולים לברלין", וההמולה התקשורתית סביבו, עלה על העצבים; בעיקר של בני הדור שלי - חלק ניכר מהם הם בנות ובנים לניצולי שואה. והנה, בעין הסערה, אני שולח להם פוסטים על ברלין ישירות לתיבת הדואר.
שיגרתי נפץ מונחה, פלא שהתפוצצו עליי?

(ברלין - 28) * עוד עשור חלף *

אחי ואשתו הגיעו השבוע לברלין.
אתמול מלאו לי שישים והם ביקשו להעניק למאורע ניחוח משפחתי.
אמנו רצתה לשלוח אתם קציצות שאני אוהב ושוכנעה לעצור את המיזם.
"לא נותנים להכניס אוכל למטוס," אמרנו לה, "ועוד עם ריח של שום."
המרנו אותן במסעדה איטלקית.
בא לי מאחור שישים, בלי שארגיש. בתודעתי הוטבע שזה גיל של סבתות.
עוד עשור חלף.
נראה מה הלאה...

(ברלין - 27) * מנגבים *

אני עומס על מזלג פטרייה עטופה בכמות נדיבה של חומוס וטחינה, מסיע את התערובת החמימה אל לועי, לועס במתינות ומקנח בלגימה של "בק'ס" – בירה מקומית.
"חומוס זה סם", אומר לי זאב אברהמי, בעליה של מסעדת "חומוס סבבה", "אני חייב להזריק אותו לפחות פעם אחת ביום."
אברהמי זה, נקעה נפשו מישראל ועל כן נמלט ממנה לאחר שסיים את שירותו הצבאי לפני למעלה מעשרים שנים. קודם לניו יורק ואחר כך לברלין, בה קבע סופית את מושבו לפני שבע שנים.
שלא נתבלבל, את ישראל הוא אוהב, את הישראליות פחות.
עוד נידרש לסוגיה זו.

(ברלין - 26) * קשה להיות יהודי *

ערב יום כיפור. בישראל בתי הכנסת עולים על גדותיהם. גם כאן הם נהנים מנוכחות מוגברת. אבל לבם של הברלינאים נתון למאורע אחר, איחוד גרמניה שהתרחש בדיוק לפני 24 שנים. סיבה לשלושה ימים של חגיגות.
יום כיפור. מה יעשה יהודי, אנה יוליכוהו רגליו. האם לבית כנסת, כדי לצום, להתפלל ולהאזין, יחד עם עוד מאתיים גברים עטויי טלית, לחזן הנושא קינה אל אלוהיו; או למסיבת רחוב ליד שער ברנדנבורג הנערכת תחת קרניה של שמש זיוותנית; שם יעלה באפו ניחוח נקניקיות צלויות, באוזניו תתנגן מוזיקה עליזה ובנשות גויים יחזו עיניו.
"שווער צו זיין א ייד", "קשה להיות יהודי", גרס שלום עליכם כבר לפני יותר ממאה שנים.
כמה צדק האיש הנבון הזה.


(ברלין - 25) * נתקעים בסלון *

צעירים ישראלים מספרים לי על תופעה של חברים מישראל המבקשים להתארח אצלם כשהם באים לברלין.
"זה לא מפריע לכם?" אני שואל אחת מהם, אישה לגמרי לא בלתי חביבה, המתגוררת כאן עם בעלה קרוב לשנתיים בדירת שני חדרים.
"תראה," היא אומרת לי, "זה נעשה בשמחה אם אלו הם בני משפחה וחברים קרובים. אבל קשה לארח אנשים ולכן אשמח יותר אם אחרים ימצאו דירה משלהם להיות בה."
"רובם פשוט מזמינים את עצמם אליכם?" אני בוחן את אופי המנהג העברי המיוחד.
"כן," היא מאשרת לי, "גם כאלו שלא ממש קרובים אליך. יום אחד," היא מדגימה, "מתקשר בן משפחה שבעשר השנים האחרונות ראיתי אותו אולי רק בחתונה שלי, וביקש להיות אצלנו שבוע."
"הוא," אני מהמר, "זכה ב'לא' מנומס?" (היא נראית לי אסרטיבית).
"כן, וקצת נעלב. אני לא מבינה את זה. נסיעה לחו"ל כרוכה בעלויות לינה. זה בסדר לנסות לחסוך, אבל למה על חשבוני. אתה לא יודע כמה שיחות יש לי על זה עם חברות שלי כאן שאומרות לי 'זה רוצה לבוא וזה רוצה לבוא, ואין לי  כוח. אנשים נתקעים לי בסלון'. הבית שלי זה לא בית מלון. יש לנו שני חדרים. אנחנו עובדים מהבית. כדי להיכנס למטבח צריך לעבור דרך הסלון. אם מישהו ישן שם הוא משתק את הבית."
אשר על כן אמליץ בחום לאחב"י לבקש להתארח בברלין רק אצל אותם אלו שהיה שמח לארח בביתו בתל אביב בתנאי מגורים דומים.

(ברלין - 24) * אחוזות קבר *

"ביקרתי היום בבית קברות," אני מספר לבן שלי בשיחת סקייפ.
"זה לא קצת מוקדם מדי?" הוא מתפלא.
"לא כדי להתרגל למקום," אני משיב לו. "בית קברות עם היסטוריה של מעל מאתיים שנה הוא בעצם מוזיאון פתוח. לצד מצבות שמספרות סיפור ניצבים פסלים ואנדרטאות של נפטרים ידועי שם. בערך כמו טרומפלדור שלנו בתל אביב, רק יותר חגיגי."
ב"דורותיינשטאדטישר פריידהוף" קבורים פילוסופים כהגל ופיכטה, סופרים כהיינריך מאן, ברתולד ברכט וכריסטה וולף. גם יוהנס ראו, מי שהיה נשיא גרמניה עד לפני קצת יותר מעשור, קבור שם.
קבריהם צנועים יחסית, שתולים פה ושם במרחבי הקמפוס המדושא והפורח, בין אחוזות קבר נשגבות של משפחות עשירות שבנו מאוזוליאום חסר תכלית ליקיריהם שהפכו לעפר ואפר.
"אותי," אני מבקש ממנו, "תתרמו למדע. אני לא בונה על תחיית המתים, וממילא אין לי עניין בתבשיל שחומם מחדש."
הוא מבטיח שיהיה בסדר. 

(ברלין - 23) * פיוז'ן *


הלכתי לשמוע את רביעיית "אזרחי העתיד" של יובל רון - שני ישראלים, איטלקי וגרמני - מופע פיוז'ן של רוק וג'אז. לא שהבנתי מה זה, אבל החלטתי לעשות מערוף לראש ההרכב. הוא התראיין לספר שלי, אני שומע את המוזיקה שלו. נראה לי הוגן.
תשע וחצי בערב. מרתף ברלינאי. מאחור בר, בחזית במה קטנה. באמצע שולחנות וכסאות. תאורה עמומה, נרות על השולחנות. אווירה נינוחה, חרישית משהו.
אנשים מתחילים להתאסף. ראש ההרכב קצת נרגש, מי יודע כמה יגיעו. בדף הפייסבוק של האירוע אישרו הגעתם כמה עשרות, אבל הערב קר וגשום ויש לזה השפעה. חוץ מזה בברלין יש סצנת מוסיקה חזקה מאד. ההערכות מדברות על קרוב לאלף מוזיקאים רק מישראל. אז תחשבו כמה מוזיקאים וכמה הרכבים מוזיקליים פועלים בברלין. למה שתושבי העיר יבואו דווקא לשמוע את אזרחי העתיד שמנגנים, על פי עדותו של רון עצמו, בסגנון שלא כל אחד מתחבר אליו.
ג'אז זה עוד בסדר. אבל רוק... בטח יפוצצו לי את האוזניים. צריך רק להביט במתופף, עם הקרחת והעגיל באוזן, שמזכיר לי את אנימל מהחבובות (בעצם כל המתופפים מזכירים לי את אנימל מהחבובות). מהר מאד יסתבר שזה הישראלי השני, יציב כספי, שבהמשך הרביץ סולו מדהים שהוריד ממנו בטח איזה מאתיים קלוריות.
הפוסט הזה מתחיל להיות ארוך מדי ולכן לא אספר על המיץ עגבניות ששתיתי ועל איך תקשרתי עם המלצרית ועל איך הייתה ההופעה ואיך הגיב הקהל ועל עוד דברים אחרים שיכולתי לספר עליהם ולא אספר. אך כן אגלה שאחרי התחלה מהוססת שלי, שנבעה מהצורך להתרגל ליפחותיה של הגיטרה החשמלית, פתאום זה התיישב לי טוב. מצאתי עצמי נהנה, מוחא כף ונשאר עד הסוף.
היה בסדר גמור, הפיוז'ן. 

יום שבת, 25 באוקטובר 2014

(ברלין - 22) * צדיק *

הלכתי לבקר את ראש פעילות חב"ד בברלין, כבוד הרב יהודה טייכטל.
"תקרא לי יהודה," הוא מבקש.
דברנו על מה שדברנו ושוחחנו על מה ששוחחנו.
לקראת סיום אני מספר לו שעברתי להתגורר בדירה חדשה, דווקא לא רחוק ממרכז חב"ד.
"מזל טוב," הוא אומר, "ומזוזה יש?"
"מה מזוזה?"
"מזוזה. בבית של יהודי חשוב שתהיה מזוזה. אבוא מחר, נשים מזוזה."
"רגע," אני אומר מודאג, "לא בטוח שבעלי הבית יאהבו שנועצים משהו עם מסמרים בצמוד לדלת הכניסה של דירתם."
"אין בעיה," מרגיע הרב המנוסה, "זה עם דבק. כשתעזוב את הדירה, תוכל להסיר בקלות ללא סימנים."
טוב, נלך על זה. בכל זאת, שתי מצוות במכה אחת. גם ממלא הוראה של הקב"ה וגם עושה נחת לרב.
למחרת מתייצב הרב בדירתי ובידו מזוזה. אני שם כיפה. מברכים יחד והמזוזה מותקנת כדת וכדין.
וכמעשה רב מודרני הוא מקנח בסלפי משותף.

(ברלין - 21) * מה הסיפור שלהם *


ביום ראשון בשעה שלוש, מודיעים לי מכל עבר, תהיה הפגנה נגד אנטישמיות ליד שער ברנדנבורג. אנגלה מרקל תהיה שם, ונשיא הרפובליקה ושרי ממשלה נוספים. תגובת-נגד רועמת להפגנות נגד ישראל במהלך מבצע "צוק איתן" שיצאו מכלל שליטה, הפגנות שגם המילים "מוות ליהודים" נשמעו בהן. אפילו הישראלים האנטי-ציונים פרסמו את הידיעה וקראו להתאסף.
"הנה," אני אומר בליבי, "נושא שמאחד אצלנו שמאל וימין".
אז אמרתי. בהפגנה עומדת קבוצה של ישראלים ונושאת שלטים כמו "גם איסלמופוביה זו אנטישמיות", או "אזהרה! ציונות היא לא אלטרנטיבה לאנטישמיות".
יש הרבה כעס סביב הקבוצה הזו, ולא רק בהפגנה. כאשר אני שואל אנשים על הסצנה הישראלית בברלין רבים מהם מתייחסים ל"קבוצת השמאלנים הרדיקלים שבכל הזדמנות מוציאה את דיבתה של ישראל רעה". התגובות כלפיהם נעות בין תמיהה לכעס.  
עם אחד המפגינים סיים לשוחח ישראלי שעלה מליטא. "שמעת?" הוא פונה אלי מופתע, "כששאלתי אותו לאן ילכו היהודים אם לא תהיה מדינת ישראל, הוא אמר לי שהם יכולים ללכת לארה"ב ולמקומות נוספים שבהם חיים יהודים בנוחות."
במהלך שהותי כאן אלך לדבר אתם. אנסה להבין מה הסיפור שלהם.
נראה אם יצליח לי. 

(ברלין - 20) * קפה טורקי *

"בסופרמרקט אין קפה טורקי," אני אומר בדאגה לעמית ישראלי ביומי השני בברלין.
"יש אצל הטורקים," הוא משיב לי ביבושת.
הגיוני.
"ואיך קוראים לו בברלין?", אני שואל.
"קפה טורקי," הוא משיב.
החיים פשוטים משחשבתי.
חנות טורקית. אני חולף דרך דוכני פירות וירקות הנשלטים על ידי גבר נמרץ שמכריז בקולי קולות על מרכולתו. כמו בכרמל, רק בגרמנית.
עובדת בלבוש מסורתי מפנה אותי למדף המתאים.
יש קפה טורקי.
בדרך לקופה אני חולף על פני המקרר החלבי ורואה יוגורט באריזות של קילו. קונה את ההוא עם העשרה אחוז שומן.
בבית היוגורט מתגלה כטעים כל כך עד שבא לי לחבק את ארדואן.
גם הקפה טוב, לא פחות משלנו.

(ברלין - 19) * עתיקות וזכרונות *

בעמוד הפייסבוק "ישראלים בברלין" היה כתוב שביום שבת יהיה יריד. חנויות העתיקות שברחוב סוארז, מהלך כארבע מאות מטרים מדירת מגוריי, יציגו על דוכנים את מרכולתם.
שבת בצהריים. הגעתי לרחוב סוארז. חנויות, דוכנים והרבה אנשים. יום שמש בברלין הוא לא משהו שהברלינאים מתעלמים ממנו. את העסקים הגדולים עשו דוכני המזון ובתי הקפה.
דוכני היריד הכילו דברים יפים לצד חפצים ישנים ומשומשים. מה ההבדל בין ישן ועתיק? האל יודע. בסוף הכול מיתוג ושיווק.
בדוכן אחד ראיתי כלי פורצלן בצבע כחול. נזכרתי בחוק "חרסינת היהודים" מהמאה השמונה עשרה. פרידריך הגדול הכריח יהודים לרכוש בכסף רב תוצרים שלא ניתן היה למכור אותם בדרך אחרת. אפילו משה מנדלסון הדגול נאלץ לרכוש פסלונים מכוערים. 
בדוכן אחר ישבה אישה בעלת וותק משמעותי בעולמנו. רציתי לשאול אם היא חלק מהתצוגה ומה המחיר אבל התאפקתי.
בפינת רחוב ניגנה וזימרה ששיה. המוזיקה נעמה לאוזן והסולנית הייתה ראויה לצפייה. לא נזכרתי בכלום ולא נצרכתי להתאפק, פשוט נהניתי.

(ברלין - 18) * כל העולם כולו בפינת קרון אחת *

יום ראשון בבוקר. פינה ימנית של קרון הרכבת התחתית שנעה לכיוון שכונות קרויצברג ונויקלן הרב-תרבותיות ("מולטי-קולטי", יכנו אותן הברלינאים).
ממול ישובים אשה טורקיה בבגדים מסורתיים הבוהה נכוחה בפנים אטומות. קשישה גרמניה גרמית שפניה יגעים. צעיר דק גיזרה המחובר לאוזניות.
מימין, מוסלמית בוגרת עטויה מטפחת ראש שפניה כעוסות. משמאל, קוריאני צעיר משתעשע בסלולרו, או שמא מוויאטנאם הוא, או קמבודיה.
עומדים: בחור מוצק ממוצא אפריקני, אין לדעת מאיזו ארץ. צעירה גרמניה גדולת מימדים מעורטלת למחצה. על כתפה קעקוע גדול של פרח ובמרכזו אבן דמוית יהלום. תאומו של טרוצקי מסביר למישהו דבר מה ברוסית נלהבת.
בתחנה עולה אחד שנואם בטלפון בספרדית. אחריו עוד שתיים, השחורה מצחקקת בהולנדית עם חברתה הלבנבנה.
וישראלי אחד, קצר מכנס, המביט בהשתאות בסובבים אותו.

(ברלין - 17) * רעש, בירה, עשן וזכרונות *

משחק גמר המונדיאל. מסך ענק פרוש על שער ברנדנבורג. קהל עצום. מדברים על 300 או 400 אלף אנשים שהתקבצו כדי לצפות בו. התקבצתי גם אני. "אסור להחמיץ," אמרו לי.
מרחוק נשמעת המיית המונים. אני מתקרב. מימין דוכני נקניקיות שממתינים בסבלנות להפסקה. קצת הלאה רמפה שאורגנה כבית קפה מאולתר לצופים נכבדים ששילמו כדי לצפות במשחק בנוחיות. משמאל עשרות בתי שימוש כימיים. מסביב שומרים ושוטרים. מאורגן ומסודר.
מתקרב עוד יותר. ריח חזק של בירה. עשן של סיגריות מתאבך באיטיות מעל ראשי האנשים. אני נושם דרך הפה ונע לעבר פאתי היורה האנושית ההומה.
המשחק מרצד מהצד, הדינמיקה האנושית מעניינת יותר. בגדול מדובר בשילוב של רעש, בירה ועשן.
שהיתי רבע שעה, לא היה קל אבל היה כדאי. בכל זאת, אירוע היסטורי ולכן טוב שלא החמצתי. יהיה מה לספר לנכדים לכשייוולדו ויעמדו על דעתם.
בבית ראיתי בטלוויזיה את הגול של גצה וגם את צילומי ההמון הגועש שפורסמו בכל העולם והזכירו נשכחות למי שרצה או לא רצה להיזכר.

(ברלין - 16) * רעב *

ההיסטוריה המוקדמת של הגרמנים היא עבורי עסק מסובך. מביסמרק וצפונה אני פחות או יותר מסודר. יש גבולות, יש מסגרת. אבל לפני זה מהומה ומבולקה.
העסק מתחיל עם כל מיני שבטים ברברים במגוון ואריאציות, נמשך עם איזו אימפריה רומית קדושה עתירת נסיכויות, דוכסויות וממלכות. גבולות משתנים חדשות לבקרים. עד צמיחתה של פרוסיה במאה התשע עשרה לא ברור מי נגד מי.
איפה שאני מסתובב צצים שמות מוכרים, על רחובות וכיכרות, על פסלים ואנדרטאות. פה מבצבץ פרידריך, שם מתגלה וילהלם. אבל מי שייך למה, מה קדם למה?....
לא, לא טוב לי עם זה, אני צריך סדר.
יש פתרון, אני שם פעמיי אל המוזיאון להיסטוריה גרמנית, אונטר דן לינדן מספר שתיים.
לפני המוזיאון שני בניינים. בחזיתו של הראשון, השייך לאוניברסיטה, יש פסל גדול ומרשים של אלכסנדר הומבולדט. מאחור, בחצר המטופחת, ניצבים מספר פסלים, הצנוע והיפה שבהם הוא של המדענית הנודעת ליזה מייטנר.
קליק, מצלם.
הבניין השני משמש כ"אנדרטה לזכר קורבנות המלחמה והעריצות". היכל ריק שבמרכזו פסלה של קתה קולוויץ "אם עם בנה המת". קבוצות תיירים מגמדות האפקט.
חלפה שעה.
לימין הכניסה למוזיאון חנות המוזיאון. נכנס, מסתובב, מדפדף, מעיין.
חולפת עוד שעה.
מבעד לחלונות מחייכת השמש. אני גם קצת רעב.
למוזיאון אכנס בפעם אחרת.

(ברלין - 15) * רקוויאם *

ששי למרץ 1940. אנה לנקרינג עולה, יחד עם חולים אחרים מבית המחסה לחולי נפש "קלב", לאוטובוס שיוצא למסע בן מאות קילומטרים ל"מרכז לטיפולים מיוחדים". כשהגיעו למרכז הכניסו אותם למקלחות והמיתו אותם בגז. בשנת 2003 אחייניתה של אנה גילתה את הסוד המשפחתי באינטרנט והחלה להתחקות אחר קורות דודתה הרצוחה.
שבת, יולי 2014. בניין התזמורת הפילהרמונית של ברלין סגור ומסוגר. ברחבה החיצונית תערוכה. לוחות המספרים במלל ובצילומים את סיפורה של אנה - אחת מתוך מאות אלפי גרמנים שהוגדרו על ידי השלטון הנאצי כ"נחותים גנטית ואוכלי חינם שאינם ראויים לחיות".
האותנסיה, השמדת הבלתי כשירים, כונתה בשם "מבצע T4", על שם כתובת המטה הראשי בו נוהל המבצע.
זה כאן, ליד הכניסה לפילהרמונית, רחוב טירגארטן מספר 4.


יום שני, 6 באוקטובר 2014

(ברלין - 14) * ההטבלה של פליקס *

לרוחב קיר של הכנסייה האמריקאית של ברלין פרושה כרזת בד ועליה כתוב שזו הכנסייה האמריקאית של ברלין ושביום ראשון בשעה אחת עשרה יש סרוויס בשפה האנגלית.
הגעתי בשעה היעודה, כולם כבר בפנים. בפתח קשיש שחור נמוך קומה ונעים סבר מזמין אותי להיכנס. אני נכנס. כמאה וחמישים מאמינים. קשיש לבן גבה קומה ונעים סבר לוחץ ידי בחום ונותן לי ספר תפילה עב כרס ודפים עם סדר התפילה וחלק מהברכות.
אני מתיישב. בהתחלה עושים המון כבוד לישו, בכל מיני דרכים. מילות מפתח: אמונה, אהבה, רחמים, ישועה, אמונה. משתפים גם את הילדים הקטנים, כולל סימולציה של הליכה על המים.
אחרי זה מטבילים לנצרות חבר חדש בקהילה, פליקס נלסון שון שילינגפורד. אמו, יפהפייה שחורה בשמלה אדומה ומהודקת נעמדת ליד הכומר, פליקס בזרועותיה ולצידה שלוש נערות, הסנדקיות. הכומר אומר את מה שאומר ובהמשך שואל את האם אם היא "מבטיחה לסייע לפליקס לגדול בחיים נוצריים ובאמונה נוצרית?" האם מבטיחה. הכומר שואל את הסנדקיות אם הן מבטיחות "לסייע לפליקס לחיות בברית עם הבפטיזם ולהיות בקשר עם הכנסייה?" הסנדקיות מבטיחות. הכומר שואל את הקהל אם הוא מבטיח "לסייע לפליקס ולהתפלל למענו?" הקהל מבטיח במקהלה אחידה. (האמת, אני לא הבטחתי. לא לוקח מחויבויות כאלו.) הכומר מזה על ראשו של פליקס מים קדושים ונושא ברכות. הכול מברכים את החבר החדש בקהילה, מפרגנים שוב לישו ובסוף אומרים אמן.
הסרוויס נמשך. קמתי, ברכתי הנמוך ביום טוב ויצאתי.

(ברלין - 13) * אסוציאציה *


קבעתי פגישה באוניברסיטת הומבולדט. אמרו לי לרדת בתחנת האו-באהן האוזווגטייפלאץ (יש שמות כאלה). אני יוצא לרחוב וכרגיל הולך בכיוון ההפוך ליעד שאליו אני מבקש להגיע. יש לזה גם יתרונות, כך אני מגלה מקומות חדשים שאולי הייתי מחמיץ אותם. בדרך זו אני מגיע גם לכיכר גנדרמנמרקט המרשימה. רחבה גדולה שמתוחמת בשלושה בנייני מידות: שתי כנסיות, הגרמנית והצרפתית, והשפילהאוז, התיאטרון.
מצליח לאתר את מקום הפגישה. אחריה אני חוזר לגנדרמנמרקט ונכנס לכנסייה הגרמנית. זו בעצם כנסיה לשעבר. כיום מוצגת בה תערוכה על הדמוקרטיה הגרמנית ועל הפרלמנטריזם הגרמני. התצוגה מתפרשת על כמה קומות. אבל יש בעיה, אף מילה באנגלית. כנראה הם חושבים שזה עניין גרמני פנימי. לא בטוח שהם צודקים.
בכל זאת אני מסתובב שעה קלה. מנסה להבין משהו מהתמונות ולצרף אותן לידע מוקדם. באחת הקומות מתגלה כרזה שאני מבין את משמעותה, יום האישה של שנת 1914. משום מה אני נזכר ברוזה לוכסמבורג שנרצחה חמש שנים מאוחר יותר. יש על שמה רחוב לא רחוק משם.   

(ברלין - 12) * ששי בצהרים אצלנו בשכונה *



ששי בצהרים. בא לי לעשות סיבוב בשכונה. אני מתחיל ללכת לכיוון מזרח. עולה על גשר שמתחתיו פסי רכבת של האס- באהן, רכבת העילית שחוצה וסובבת את ברלין. מרחוק אני רואה בשמיים כדור פורח שמעלה תיירים לגובה כדי שיתצפתו על ברלין. אוהב הקומפוזיציה ושולף הטאבלט לצילום. מכוון. הולך קצת אחורה... אופס, כמעט נכנסתי בקשישה מקומית שרוכבת מעדנות על אופניה. היא בולמת והוגה "אה אה אה... (אלף קמוצה)". אני משיב "אטשולדינגונג..." בחיוך נבוך, נע קדימה ומאפשר לה לעבור. שוב צעד לאחור. הפעם קודמים לו מבט לשמאל ומבט לימין. מצלם.
ממשיך לרחוב מצד ימין. מולי פוסעת נמרצות בחורה בעלת פנים מזרח תיכוניים עזי מבע שמדברת בטלפון בטורקית שוטפת וקולנית. היא לבושה בבגדים הדוקים כל כך שדאגה אמיתית מתגנבת לליבי... בגלל עניינים של כבוד המשפחה.

(ברלין - 11) * אושר *


אני הולך ברחוב שטאופנברג לכיוון הטירגארטן. קלאוס שנק פון שטאופנברג היה גיבור ניסיון ההתנקשות בהיטלר, חלק מיוזמה של אנשי צבא גרמניים לסלק את השלטון הנאצי.
ניסיון ההתנקשות, שלא צלח, התרחש ביולי של שנת 1944 ברחוב זה ממש, בקומפלקס הבניינים "בנדלר בלוק", המשמש כיום את משרד ההגנה הגרמני. הקומה השנייה של האגף הדרומי מציגה תערוכה מתמדת של ההתנגדות הגרמנית לנאצים, מיום עלייתם לשלטון ועד לסוף המלחמה.
הגרמנים לא מנסים להתנאות ב"רזיסטנס" שלהם. ב"מרכז הנצחה להתנגדות" מוצהר במפורש שרוב הגרמנים קיבלו בברכה את השלטון הנאצי. את תשומת ליבי מושכת במיוחד תמונת פניה הזוהרות מאושר של צעירה אוסטרית החוגגת עם חברותיה את כניסת הנאצים לארצה במרץ 1938.
על רקע זה בולט במיוחד אומץ ליבם של אותם מעטים, בהם נערים בני שש עשרה, שחרפו את נפשם למען עולם טוב יותר. רובם, כמו שטאופנברג, לא זכו לראות את נפילתו של השלטון הנאצי.

כיצד צריך לנהוג אדם במצבי קיצון כאלו?

יום שני, 22 בספטמבר 2014

ספר חדש: מהקונקורד לכיפת ברזל

חברות וחברים יקרים,
עם פרוץ השנה החדשה יוצא לאור גם ספרי ה-13 "מהקונקורד לכיפת ברזל", שנכתב במשותף עם דר' אביגדור זוננשיין, במסגרת מכון גורדון, הטכניון.
הספר מציג מקצוע בהתהוות - הנדסת מערכות וכלולות בו תובנות ניהול מתקדמות.
בין השאר מובאים בו תיאור וניתוח שני אירועים משמעותיים של ניהול הנדסי: פרויקט "הלביא" ופרויקט "כיפת ברזל".

עטיפת הספר (חזית וגב)

 
תוכן העניינים ופרקי המבוא 


שנה ברוכה ומאושרת,
שוקי

יום שישי, 29 באוגוסט 2014

(ברלין - 10) קבלת שבת


ערב ששי. החב"דניקים הזמינו אותי לקבלת שבת, קרל ליבקנכט שלושים וארבע.
נראה בניין משרדים רגיל. התחלתי לנוע סביבו. באחד הצדדים ראיתי חנות משחקי מזל עם שלט "קזינו". ניגשתי, אלה בטח יודעים איפה יש קבלת שבת. בפינת הבניין ראיתי שוטר צועד אנה ואנה. אם יש שוטר יש יהודים. צדקתי.
כניסה צדדית ועליה שלט ארעי "חב"ד, קומה ראשונה". אמרתי "גוטן אבנד" ועליתי לקומה הראשונה. עוד שוטר. אמרתי "גוטן אבנד" ונכנסתי לפרוזדור. בקצהו, ליד הכניסה לבית הכנסת, איש אבטחה ישראלי. אמרתי "שלום", שמתי כיפה שהכנתי מבעוד מועד ונכנסתי פנימה. כארבעים גברים. מאחורי המחיצה כשלושים נשים. ישראלים ולא ישראלים, תיירים ומקומיים.
לאחר התפילה מתיישבים לקבלת שבת. שולחנות ארוכים מכוסים מפות נייר בצבע לבן. לאורכם ספסלים. עליהם כלים חד פעמיים. קצת כמו קבלת שבת בחדר אוכל של הצבא. יין, תקרובת קלה וצ'ייסר ויסקי. אווירה נעימה וקצת קולנית.
התיישבתי ליד מיקבץ של ישראלים. כולם צעירים, גג שלושים. זוג תיירים מחדרה. רווק שהגיע לפני חמישה חודשים בגפו ולומד מערכות מידע לתואר שני. זוג שהגיע לפני תשעה חודשים, לאישה דרכון גרמני. הוצעה לה עבודה בחברת הייטק מקומית. הרב הכיר לי ישראלי הנמצא בברלין כשנתיים. כבר יש לו חברת פרסום קטנה שמעסיקה שני עובדים.
קולאז' עברי.

(ברלין - 9) לא נותנים לו לשכוח


מונית בדרך משדה התעופה לעיר. הנהג, חזותו גרמנית, דובר אנגלית שוטפת.
במהרה יתברר שאינו נהג מונית ולא גרמני של ממש.
הוא ארכיטקט שגילה עם תום לימודיו כי העיר מלאה בארכיטקטים כמוהו וההיצע מכתיב שכר עבודה נמוך. אז הוא משלים הכנסה כנהג מונית.
והוא גם בנו של עובד זר ממוצא טורקי. ולמרות שנולד בברלין, נראה כגרמני ואף נישא לגרמניה אותנטית, הוא מרגיש יותר טורקי מאשר גרמני כי "הגרמנים לא נותנים לי לשכוח את המוצא שלי."
"זה לא נעשה בבוטות," הוא מבאר. "מדברים אתי בגובה העיניים כל עוד חושבים שאני גרמני 'אמיתי', אבל אחרי ששומעים את שם המשפחה שלי משהו בשיח משתנה."

זה הוא או הם? 

(ברלין -8) ארובות


טרוד בקיצורו של גביע גלידה אני מהדס לכיוון ארמון שרלוטנבורג. משמאל ניבט מבנה עשוי לבנים אדומות. מעליו ניצבות שלוש ארובות שגובהן שונה.
בברלין, ארובות מושכות את תשומת ליבי.

אושוויץ 1944: אסיר סלובקי מצביע על ארובות הקרמטוריום ואומר לאמי ולאחותה בנות העשרה: "שם שורפים את ההורים שלכן." 

(ברלין - 7) גורליצר פארק


אני נכנס לגורליצר פארק. שניים ממוצא אפריקאי ישובים על מסלע קטן בכניסה ומביטים בי בחשדנות. אני ממשיך פנימה ומגלה שהפארק משופע בהם. עומדים, מהלכים, שרועים על ספסלים. מרביתם לבושים בסגנון אפרו-אמריקאי: כובע שמצחייתו משוכה לאחור, נעלי ספורט, אופניים.
הם מביטים בי, מנסים לתהות על קנקני. אחד ידידותי שואל אותי משהו בגרמנית. "אינגליש" אני עונה בחיוך. הוא מגיש לשפתיו צימוד של אצבע מורה עם אמה, בתנועה של עישון.
התבהרה התמונה, מציעים לי מריחואנה. עמיתיו לא היו בטוחים שאני הצרכן האולטימטיבי. הוא, הידידותי, ניסה. מה יש לו להפסיד.


(ברלין – 6) בטחון מעל הכול


אני הולך לפגוש את דובר שגרירות ישראל בברלין.

השגרירות נמצאת בפרבר מרוחק ממרכז העיר. שכונה של וילות. לאורך המדרכה שלצד השגרירות עמודי ברזל. למונית מותר לעצור רק במרחק מה מהכניסה הראשית, ליד עמדת שמירה של משטרת ברלין (?). לשום רכב אסור לעמוד ליד השגרירות. אני מגיע לשער הראשי ומצלצל באינטרקום. שואלים מי אני ועם מי קבעתי פגישה. עניתי. אומרים: "רק רגע בבקשה". ישראלי בעל חזות ביטחונית פותח את השער ומציג עצמו בנימוס. אני נכנס לחדרון הצמוד לכניסה ומתבקש להשאיר את התיק על תכולתו. אני מהסס. הביטחוני מרגיע: "התיק נשאר בארון נעול והמפתח אצלך". את הטייפ מותר לי לקחת. חוצים יחד רחבה קטנה ומגיעים לבניין הראשי. בפתח הבניין חדר עם חלון קבלה מאויש בצוות. אני מודיע מי אני. בדרך מישהו גם הציץ בתעודת הזהות. עוברים דלת שנסגרת ועוד דלת שנפתחת. אני נזכר בחדרים הנקיים ב"אינטל" וב"טבע". הביטחוני כל הזמן לצידי. נכנסים יחד למבואה. ממתינים קצת. הדובר יורד מהקומה השנייה לקבל את פניי. הביטחוני נפרד ממני לשלום.

יום שלישי, 12 באוגוסט 2014

(ברלין – 5) פלעצל

ממול פתח הכניסה ל- KDWשלט בעברית: "פלעצל", מתחתיו חנות. אני חוצה את הכביש. על דלת הכניסה הפתוחה כרזה עם תמונת הרבי מלובביץ'. בפנים, מוצרי מזון. בהמשך, דלפק. מאחוריו, יהודי -כיפה, זקן ומשקפיים.
"שלום," אני מברך בעברית.
"שלום וברכה," עונה הוא.
"מה זה פה?"
"מה שאתה רואה".
"מזון," מפרש אני.
"כשר," מדגיש הוא.
"שייכים לחב"ד"
"לא. ביקשו לשים מודעה. הסכמנו."
נכנסים שני גויים.
"שלום, מה זה פה?". הפעם באנגלית.
הוא מתחיל להסביר בהרחבה, כמו שמסבירים לגוי.
"תודה," אני פונה לכיוון היציאה.
"תבוא לבקר."

"אבוא," אני מבטיח.

(ברלין – 4) אחרי שלושים שנה

בשנות ה-80, עוד בטרם נפול החומה, הגעתי לברלין ברכבת שהגיחה מהמערב הפורח אל תוככי המזרח העגמומי.
הלכתי לפגוש שוב שני מונומנטים בולטים שנותרו על מכונם, ניצבים לא רחוק זה מזה בלב המרכז האופנתי של העיר: צריחה החרוך של הכנסייה שנפגעה במלחמה, גל-עד למוראותיה; והקומה הששית של KDW – קומת האוכל של בית הכול-בו השני בגודלו באירופה.
הכנסייה בשיפוץ. מבואת הכניסה פתוחה למבקרים. בצדה הימני מצגת צנועה עם סיפורם האישי של שלושה יהודים גרמנים שהובלו את מותם בשנות ההשמדה. איש אחד, אישה אחת וילדה אחת.
בצדה האחר תיבה, עם חריץ ושלט: המבקרים מתבקשים לתרום לשיקום הכנסייה.
לא תרמתי.
בקומה השישית של KDW חגיגת האוכל נדמית לי מלהיבה פחות. האם זו הקומה שהועם זוהרה בעולם של שפע הולך וגובר; או זה אני, שצרפתי עוד כשלושים שנים למניין שנותיי?

קניתי יין.   

(ברלין – 3) הרמן-פלאץ

אדם נפלט ממנהרת האו-באהן היישר אל תוככי הרמן-פלאץ המוקפת דוכני מזון וסידקית. שתי מוכרות צחקניות ממוצא ויאטנאמי מציעות לו "בוקס" של נודלס בשלושה יורו. עם נתחי עוף מטוגן בחמישה יורו.

עוד מציעים הדוכנים קפה, תיקים מעור, מיני ירקות, פלאפל ומלבושים בשלל צבעים ... תלאה המקלדת מלתאר. על כולם חולשים דוכני קארי-וורשט, נקניקיית העל הברלינאית - מצע קרטון, נקניקיה שנפרסה בהינף של זרוע, קורטוב חרדל, מזלג זעיר של פלסטיק. עמוד בצד, נעץ, טבול ובלע.     

(ברלין – 2) אבסטרקט לירי

אנדרטת השואה מורכבת מ-2711 גושי אבן מרובעים בגדלים שונים המשתרעים על כ-19 דונם בלבה של ברלין, לצד סמליה המובהקים של העיר, כמו שער ברנדנבורג והרייכסטאג.
שטח רב-ערך שהופקע לצורך הנצחת נרצחי השואה - מחווה מרשימה בגודלה ובהיקפה הפיזי.
טיבה של יצירה אבסטרקטית שאינה מובנת לכל אחד, במקרים רבים גם לא לאמן שיצר אותה. היא נתונה לפרשנות אישית. במקרה שלי, צילום אחד קטן של ילד יהודי עצוב, מביט בתהייה אל מול עולם אכזר, משפיע עליי הרבה יותר.

אני פיגורטיבי.

(ברלין - 1) על מדשאות הטירגארטן

השמש מפזזת על הירוק הבוהק של מדשאות הטירגארטן. על השבילים הנקיים צועדים במרץ צעירים וקשישים שוחרי בריאות. זוג תיירים יפני בוחן בסקרנות את הפסל המשוקם של שלישיית המלחינים המהוללת מוצרט, בטהובן והיידן. סנאים מקפצים אנה ואנה חסרי דאגה. אווירה של נועם שורה מסביב.

בפאתי הפארק ניצב פסלו של ריכרד וגנר השולח בי מבט חמור סבר. וודי אלן אמר פעם כי כאשר הוא שומע מוזיקה של וגנר הוא חש דחף בלתי נשלט לכבוש את פולין.

יום ראשון, 29 ביוני 2014

מכירה של כ-200 עותקים ממגוון ספריי, במחירים מוזלים (מאד!)

    יום שבת, 17 במאי 2014

    שיעור באזרחות שחבל על הזמן...



    עוד זווית על פרשת הולילנד על שלל ספיחיה.
    הדיון הדרמטי בפרשיות אולמרט שולה זקן מעורר עניין ציבורי רב גם בגלל מרכיבי הדרמה הכלולים בו. אלו פרשיות היכולות לפרנס בהצלחה ספר או סרט עלילה מוצלח.
    כך נחשף הציבור גם לדיון מתמשך בשאלות של שלטון, משפט ומוסר. שורה של דוברים רהוטים ומרשימים המגיבים על התופעה מזוויות שונות ותורמים בכך - אני לא יודע איך להגדיר זאת מבלי להישמע בומבסטי - לתבונה הציבורית במדינה. כן, עד כדי כך.
    בימים האחרונים התקשורת מתעסקת לא מעט בשיעור באזרחות מתקדמת ובניתוח לוגי ומוסרי. זה לא דבר מובן מאליו, וטוב מאד שזה קורה.
    לכן זו לא רק שקיפות, חשובה מאד כשלעצמה, אלא גם חינוך; שאולי יש בו משהו מעיצוב מחדש של התרבות והחברה בישראל.

    שוקי

    יום שלישי, 13 במאי 2014

    אם לא דורנר או שכטמן אז לפחות ריבלין



    אני מביט בתיעוב ותדהמה על המירוץ לנשיאות ובעיקר על המתמודדים הפוליטיים. גם מתוך הנחה שלמתמודדים האחרים אין באמת סיכוי.
    מבין המתמודדים הפוליטיים נראה לי רובי ריבלין הראוי ביותר. הוא לא נשא בשום תפקיד ביצועי משמעותי לאורך זמן ולכן לא יצא לו להתלכלך. כיו"ר כנסת תפקד בהצלחה לא מבוטלת. לעומתו פואד ודליה איציק הם שני אנשים סבירים בעלי כישורים אינטלקטואלים וביצועיים בינוניים שעיקר כוחם בטוויית קשרים ומיקח וממכר.
    בן אליעזר היה אלוף המינויים הפוליטיים לאורך השנים (איפה צחי הנגבי, שהורשע בעבירה זו, ואיפה הוא). דליה איציק שאף היא הייתה יו"ר כנסת (הרבה פחות מוצלחת מריבלין) אלופה בלזהות את הצד בפרוסה עליה מרוחה החמאה. די בפרשה המבחילה של השיפוצים המוגזמים בביתה על חשבון הציבור (כדי כך שנאלצה להחזיר חלק מהכסף) כדי למנוע ממנה מועמדות לנשיאות במדינה תקינה. אבל הבושה היא מפוליטיקאינו והלאה.
    וביבי, ראש ממשלתנו המעשי. מה איכפת לו מי הכי מתאים. מה שאיכפת לו הוא מי מתאים לו.
    לסיכום, אם לא דורנר או שכטמן אז לפחות ריבלין.

    שוקי

    יום שבת, 5 באפריל 2014

    יום שלישי, 18 במרץ 2014

    ...למה פוליטיקאי לא צריך להיות נשיא המדינה...


    פוליטיקאי לא צריך היות נשיא, כי פוליטיקאים מתבוססים מדי יום במי האפסיים של העשייה הפוליטית. הם מקמבנים, הם מתחמנים, הם אומרים חצאי אמיתות, הם עושים דילים מלוכלכים ונחשפים לעיתים מזומנות במלוא עליבותם. הייתי רוצה שנממן נשיא שתדמיתו הציבורית נעלה מכל אלו. אחד שמייצג את היפה שבמדינה ומשדר ממלכתיות.
    וגם, מועמד לנשיאות לא צריך לעשות קמפיין, זה לא מכובד. עליו רק להציג את מועמדותו ושהבוחרים ישפטו את מכלול העשייה הציבורית שלו...
    ומי שצריך לבחור אותו זה בכלל העם, לא הכנסת, נשיא הוא לא תפקיד פוליטי.
    זה מה אני חושב.
    שוקי

    יום ראשון, 9 במרץ 2014

    לפום צערא אג-רע*, או, מה חושב האלטר על החלטת שר התקשורת



    "עולם מטומטם," אומר לי האלטר אגו שלי.
    "מה הפעם?", אני שואל אותו.
    הוא: "הרי אם שר התקשורת מסכים עם כך שהאגרה היא מס רע, אז למה הוא לא מבטל אותו מיידית אלא רק בעוד שנה?"
    אני: "כי בינתיים צריך לממן את רשות השידור, הרי אי אפשר לעשות מהפך תוך יום."
    הוא: "בסדר, אני מתאר לעצמי שזה השיקול, ובכל זאת זו החלטה רעה כי מכפיפים שיקול עקרוני ערכי בפני שיקול פרגמטי."
    אני: "אז מה ציפית שייעשו?"
    "שיממנו ממקור אחר," כך הוא, "האוצר הכריז שיש רזרבות. לא יתכן שיגידו לציבור במסיבת עתונאים מתוקשרת שיש מס רע ולא צודק, ושצריך להמשיך ולשלם אותו במשך שנה שלמה. זה חותר תחת יסודות של מימשל תקין."
    "עד כדי כך?" אני מניף גבות.
    "אלא מה," משיב הוא, "במדינה מתוקנת אזרחים צריכים להאמין שלגזרות המימשל יש הצדקה. אפילו ברוסיה מחפשים הצדקות להחלטות תמוהות כמו הפלישה לחצי האי קרים או מאסרן של נערות הפוסי-ריוט, ופה אצלנו מודים שמשהו לא תקין וממשיכים לעשות אותו רק כי רוצים לשמור על הרזרבות. הלו!, הרי בדיוק בשביל מצבים כאלו יש רזרבות.

    (*"לפום צערא אגרא" – ארמית: לפי הצער, השכר)

    שוקי


    יום ראשון, 9 בפברואר 2014

    על מור יוסף ויאיר לפיד...



    בית חולים הדסה בפשיטת רגל.
    מנכ"ל הדסה במשך תשע שנים - שלמה מור יוסף.
    שלמה מור יוסף מוכר ככישלון ניהולי והולך הביתה עם פנסיה של 74 אלף ₪ לחודש.
    שלמה מור יוסף מתמנה למנכ"ל הביטוח הלאומי.
    הבוס שלו: שר הרווחה ממפלגת "יש עתיד".
    מה יש לשר האוצר להגיד בעניין?
    שוקי

    יום ראשון, 2 בפברואר 2014

    למה מנהלים מתעמרים בעובדיהם?

    ובאלו ארגונים התופעה רווחת במיוחד?
    לא בטוח שהשרים יעל גרמן ושי פירון יאהבו את התשובה.
    שיחה עם הפסיכולוג התעסוקתי והארגוני איתן מאירי על ספרו "המגפה השקטה במקומות העבודה"

    שוקי

    יום חמישי, 30 בינואר 2014

    על שלמה אליהו, עובדי מגדל ושתיקת הרגולטור...


    אני מלא הערכה לדרך שעשה שלמה אליהו מנער שליח בחברת מגדל ועד שהפך לבעל השליטה בחברה. אלו חומרים המרכיבים אגדות חיות.
    אבל הכוח שצבר כנראה עיוור את עיניו. כבר שנים רבות אינו פועל קשה יום אלא איש עסקים עשיר ורב עוצמה; וכזה שכבודו כנראה חשוב לו יותר מכל דבר אחר.
    בהתארגנות העובדים במגדל הוא כנראה רואה פגיעה אישית ומתנהג בהתאם.

    אם אפילו עו"ד נחום פיינברג, מייצג מעסיקים הבולט ביותר בישראל, התפטר מייצוגה של מגדל בפרשת זו, אז כנראה שבאמת אליהו עבר כל גבול.

    למיטב הערכתי, בשלב זה כבר צריכה להתערב בפרשה הממונה על שוק ההון, הביטוח והחיסכון. הסכסוך בין העובדים לחברה נכנס עוד מעט לחודשו הרביעי. זו פרשה מהותית שמתחילה להשפיע על יציבות החברה.
    בשלב הראשון הפגיעה היא בעיקר במוניטין, אחר כך זה ממשיך לביזנס ועשוי להגיע גם ליציבות העיסקית. ויציבות עיסקית של חברת ביטוח היא לא רק עניינם של בעלי החברה.

    משרד האוצר צריך לקרוא את אליהו לסדר, בעלים של חברת ביטוח לא יכול לעשות בחברה כבתוך שלו.

    שוקי

    יום שני, 27 בינואר 2014

    יום חמישי, 23 בינואר 2014

    "...ונודה לטכנאים..."



    יכול להיות שטכנאי הגז של חברת סופרגז התרשל בתפקידו - אבל למה התרשל בתפקידו?
    אם בגלל אישיותו - אז איפה האחריות של מי שגייס אותו לעבודה?
    אם בגלל נוהלי עבודה לקויים ועומס עבודה – מי קבע את הנהלים ואת סדר העבודה?
    אם בגלל חוסר חשק ומוטיבציה – אז איפה הממונים עליו שהביאו אותו מצב הזה?

    בקיצור, איפה הנהלת סופרגז? למה בעתונות רק מובאת בלשון לקונית "תגובת הנהלת סופרגז"? לאנשים שם אין שמות? אין לחברה מנכ"ל שדמות לו ותואר?
    ואיפה הנהלת קבוצת עזריאלי שהיא הבעלים של סופרגז? לה אין איזו מילה של נוחם להגיד על המשפחה שנספתה? איזו מילה לקרוביהם?
    רק הטכנאי אשם?

    אין מוסר, אין אתיקה – העיקר להרחיק עדות.

    זה מה אני חושב.
    שוקי

    יום שלישי, 14 בינואר 2014

    על צופית גרנט, עמותת "אנוש" והתארגנות עובדים




    בתחילת החודש פורסם כי עובדי עמותת "אנוש" ניסו להתארגן, ללא הצלחה. המארגנים קבלו על כך שנשיאת העמותה, אשת התקשורת צופית גרנט, לא תמכה במאבקם. זאת, למרות שהיא מובילה את הקמפיין הטלוויזיוני להתארגנות עובדים מטעם ההסתדרות.
    אמרה צופית גרנט לעובדים כי אינה מתערבת במאבקם משום שהיא מתנדבת בעמותה כדי לעזור לפגועי נפש, ואינה מתערבת בעניינים פנים ארגוניים. גם ההסתדרות הגיבה במילים דומות, ותשקוט הארץ.

    ואני דווקא סבור שלא ניתן לעשות הפרדה כזו. צופית גרנט צורפה לעמותה כדי ליצור זהות בין אישיותה לבין העמותה. ההפרדה בין פעילות העמותה לאופן ניהולה היא הפרדה מלאכותית שנועדה למנוע מבוכה מההסתדרות ומגרנט. ומה אם מחר יתגלה כי הנהלת העמותה עברה על החוק? הרי לפי אותו הגיון מוזר גם אז צופית גרנט תוכל לטעון כי אינם עסוקה בעניינים פנים ארגוניים.

    אי אפשר להפריד בין דרך התנהלותה של העמותה לפעילותה. לא ניתן להצדיק פגיעה בעובדים בתואנה שהפוגע עושה מעשה קודש של טיפול בנפגעי נפש. זה לא עובד ככה.

    ואם תשאלו מאיפה הבאתי את ה"פגיעה בעובדים"? הרי בסך הכול עובדים רצו להתארגן ואין הוכחה שהצליחו רק בגלל התנכלות של הנהלה. על כך אשיב שעובדים המבקשים להתארגן מאותתים שלא טוב להם, שהם לא מרוצים; ואם לא טוב להם והם לא מרוצים, זו אחריות של ההנהלה. עובדים שטוב להם, צופית יקירה, לא מבקשים להתארגן.

    זה מה אני חושב.

    שוקי