יום שלישי, 26 ביוני 2018

* כנס העשור של נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה *


אתמול שינסתי מותן והדרמתי עד לבאר שבע כדי לקחת חלק בכנס העשור של נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה. הנציבה החדשה (יחסית, שנתיים בתפקיד), עו"ד מרים כבהא, הפגינה אומץ והחליטה לקיים את הכנס לראשונה מחוץ לתל אביב ואפילו לא בבית מלון, כבעבר, אלא באוניברסיטת בן-גוריון. היה חשוב לה לעשות מערוף לאזור הדרום, מעין גיוון גיאוגרפי. בכך לקחה סיכון, מדעת, שתאבד לפחות ממחצית המשתתפים הפוטנציאליים. כך אמנם היה, אבל בכל זאת הגיעו כ-150, רובם בעלי עניין, כמוני. לי גם היה סנטימנט אישי כי בעבר כתבנו את הפרק המשפטי בספרי "דרושים", אודות איסור אפליה בקבלה לעבודה, (הם את התשתית המשפטית, אני את המסגרת והעיצוב הסופי).
בכנס נשאו דברים אנשי אקדמיה, אנשי ממשל, מנהלים בכירים וראשי רשויות.
קצת טעימות:
משר העבודה חיים כץ נבצר להגיע. ד"ר אביגדור קפלן, מנכ"ל המשרד, ברך גם במקומו.
פרופ' דן בן דוד מאוניברסיטת תל-אביב אמר שאי השוויון בישראל הולך וגדל, מתוך המדינות המפותחות הוא שני רק לארה"ב. הסיבה העיקרית לפערים היא רמת ההשכלה. למשל, לאורך השנים נטען כי יש שתי אוכלוסיות בתת-תעסוקה, גברים חרדים ונשים ערביות. אבל כשנכנסים לרזולוציה גבוהה יותר בתוך קבוצות אוכלוסיה, מגלים, לדוגמה, שכ-80% מהנשים הערביות המשכילות מועסקות ורק 12% מהנשים הערביות עם השכלה נמוכה. פער עצום.
אחר כך היה פאנל מנכ"לים (בתמונה). איציק צאיג, מנכ"ל אסם, אמר שגיוון תעסוקתי זה לא רק עשייה חברתית אלא צורך עיסקי. ארגון שמחפש כשרונות ומגביל עצמו לאיתורם רק במגזר אחד מצמצם את האפשרויות.
שלי לנצמן, מנכ"לית מייקרוסופט, אמרה שאם מנהלים משיבים בשלילה למועמד לעבודה ממוצא ערבי, המענה השלילי צריך גם את אישורה, כדי שהיא תבין למה אמרו לו "לא".
עימאד תלחמי, מנכ"ל באבקום סנטרס אמר שלא די להעסיק ערבים, אלא חשוב שהם ישתלבו בכל הדרגים של הארגון.
שאול מרידור, ראש אגף התקציבים, אמר שההייטק הישראלי הומוגני מדיי. גברים לא חרדים מהווים כ-38% משוק התעסוקה בישראל אך כ-75% משוק התעסוקה בהייטק. הוא הודה שגם באגף התקציבים אין מספיק גיוון. מתוך 60 עובדים יש רק ערבי אחד וחרדי אחד. גם נשים יש הרבה פחות מחצי. הוא הציב יעד, "שאפתני" לדבריו, שתוך שבע שנים מחצית מעובדי האגף יהיו נשים.
עמית אוברקוביץ, סמנכ"ל משאבי אנוש של חברת החשמל, אמר שגיוון תעסוקתי הוא יעד אסטרטגי אצלם. אכן, שינוי מהותי בחברה שהייתה סמל לנפוטיזם. מעניין איך ימומש החזון.
בסוף היה פנל של ראשי רשויות, רובם מהדרום. הם היו אמורים לדבר על גיוון תעסוקתי אבל דיברו בעיקר על מה שבא להם. בכל זאת, מתקרבים לבחירות. משהו בסגנון של "לא זו השאלה" וכאלה... בתור קינוח גם זה היה בסדר.




* מלטה על המפה *


יו"ר לישכת המסחר ישראל – מלטה, שמוליק בן טובים (בתמונה), "התכבד להזמינני לאירוע חגיגי להשקת לשכת המסחר החדשה ישראל-מלטה" שמוליק מזמין אז הולכים. גם הייתי סקרן לדעת איזה עסקים אנחנו עושים עם מלטה.
פרופ' אהרן גבע מאוניברסיטת חיפה סיפר לשומעים שבמלטה יש כ-420 אלף תושבים ושהיא משתרעת על שטח של 316 קמ"ר, משהו כמו תל-אביב רבתי כפול שתיים. כבלשן הרחיב אודות השפה המלטזית שמשלבת מילים באיטלקית ובערבית.
אחריו דיברו חברים בלישכת המסחר משתי הארצות שסיפרו עד כמה מלטה נוחה לעסקים ושהצמיחה בה היא הגבוהה באיחוד האירופי.
הסתבר שיש אפילו שגרירים: שגרירה מלטזית אצלנו ושגריר ישראלי במלטה. גם גילו לנו שכעת אייר-מלטה תטוס ממלטה ישירות לתל אביב חמש פעמים בשבוע.
בסוף עלו המכובדים. שר החוץ המלטזי, שגם אחראי לקידום המסחר, ברך על יחסי המסחר ההולכים ומתפתחים עם ישראל. אחריו עלה השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי שאמר שהוא מקנא בעמיתו המלטזי ומקווה שבעתיד גם לו ייצא למלא את המישרה החשובה של שר החוץ. הנגבי הודה למלטזים על זה שאצלם לא הייתה אנטישמיות ונתנו ליהודים לחיות אצלם בשקט, וגם על זה שלא עשו עלינו חרמות וכל מיני בי.די. אסים. כשדיבר, חגיגי ומעונב, לא יכולתי שלא להיזכר בצחי המתולתל מזיע וזועק מרה על גג האנדרטה בימית.
 


יום שלישי, 29 במאי 2018

* קווים לדמותו של ההייטק בישראל: גברים חילוניים המועסקים בחברות ICT באזור תל אביב - רשמים מהכנס לפיתוח הון אנושי בהנדסה *



זו השנה השלישית בה מתקיים במכללת אפקה הכנס השנתי לפיתוח הון אנושי לאומי בהנדסה, והפעם גלריית המשתתפים שדיברו בו הייתה מרשימה מתמיד. שר החינוך נפתלי בנט ברך בסרט ווידאו, מנהל החינוך וההכשרות של ה-OECD נשא אף הוא דברים מרחוק. נכחו בכנס גם נשיא הטכניון שלווה בשורה של פרופסורים מהמוסד המכובד. נשאו דברים גם יו"ר ות"ת מל"ג, מנכ"ל הרשות לחדשנות, מי שהיה יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, ועוד רבים וטובים.
כמו בכנסים הקודמים גם השנה עמד נשיא אפקה, פרופ' עמי מויאל, על חשיבות הכישורים הרכים אצל המהנדס.
יו"ר ות"ת, פרופ' יפה זילברשץ, סיפרה שכ-25,000 תלמידי שנה א' במקצועות ההייטק נחלקים כמעט שווה בשווה בין האוניברסיטאות (בכללן אוניברסיטת אריאל והאוניברסיטה הפתוחה) לבין המכללות. כאשר הגידול בשנים האחרונות במכללות (43%) עולה בהרבה על זה שבאוניברסיטאות (14%).
מנכ"ל הרשות לחדשנות, אהרון אהרון, אמר שמקצועות ההייטק מהווים כ-8.3% משוק התעסוקה, כ-270,000 עובדים. מספר זו אינו משתנה בשנים האחרונות וזה אינו דבר טוב. הוא תלה את הסטגנציה גם בתת-ייצוג של אוכלוסיות שאינם גברים יהודים חילונים. ערבים – 2%, נשים – 24% וחרדים – פחות מאחוז.

אהרון גם ציין כי ההייטק בישראל מונוליתי מדיי, לא רק בגלל האחידות הדמוגרפית אלא גם משום היותו ממוקם בתל אביב וסביבותיה. כמו כן רוב הפעילות בו מרוכזת בענפי ה-
ICT (טכנולוגיות מידע ותקשורת). חשוב, אמר, לעודד פעילות בפריפריה וגם בענפי הייטק אחרים כמו מדעי החיים.
נשיא הטכניון, פרופ' פרץ לביא, הודה כי האקדמיה מעצם טיבה איטית ושמרנית ולכן יש קושי רב בשינוי של תכניות לימודים. הוא התייחס בעיקר לנושא שחוזר ונדון רבות בשנים האחרונות (וגם הוזכר לעיל, בפתיח לסקירה) שעיקרו הצורך בהקניית מיומנויות רכות לבעלי השכלה טכנולוגית.
גם נציג ה-
OECD הודה כי מערכות החינוך וההכשרה אינן עומדות בקצב השינויים הטכנולוגיים והתרבותיים.

יום שני, 28 במאי 2018

* תודה על נכונותכם לקבל והלוואי שלא נזיק לכם: רשמים מכנס העשור של מידות *



ביום רביעי האחרון התקיים כנס העשור של מידות, עמותה המסייעת לעמותות להתנהל טוב יותר.
בכנס הוענק "אות האפקטיביות" על ידי השופטת לשעבר הילה גרסטל ועל ידי הנדבנית שולה מוזס.  בדברי הברכה שלה אמרה שולה מוזס כי לא המקבל הוא זה שצריך להגיד תודה אלא הנותן. לא להודות למזלו הטוב על כך שיש לו פנאי, בריאות טובה וכסף; אלא להודות למקבל על שהוא מאפשר לו לתת.
מן הסתם התכוונה לכך שהנתינה מעניקה משמעות וערך לחייו של הנותן, וכדי שהיא תתקיים צריך גם להיות מי שמוכן לקבלה וליהנות ממנה...
(בתמונה נראות השתיים מעניקות את אות האפקטיביות לנציגי עמותת אנוש: עמוס סלע, יו"ר ההנהלה וד"ר הלה הדס, המנכ"לית)
ד"ר סיגל שלח, המנכ"לית הנכנסת של ג'וינט ישראל, דיברה על נזקים שפעילות חברתית יכולה לגרום שלא מדעת. היא הביאה מספר דוגמאות. אחת מהן היה ניסוי שנערך בארה"ב ונועד לבחון דרכים להפחתת הריונות לא רצויים אצל צעירות. לבנות בקבוצת הניסוי נתנו בין השאר לטפל בבובות דמויות תינוקות כדי שיחושו עד כמה רבה ההשקעה ורב המאמץ הכרוך בגידול ילדים. להפתעת החוקרים דווקא בקרב קבוצה זו עלה אחוז ההריונות (בהשוואה לקבוצת הביקורת).
מן הסתם החוש האימהי גבר אצל הנערות הצעירות על אי הרצון להתאמץ. וכך יצא, אפוא, שהניסוי עצמו שביקש לברך (על פי הגדרת מטרות הניסוי) נמצא מקלל.
לכן, אמרה שלח, אחד משני מטרות העל של הג'וינט, לצד יצירת "אימפקט", הוא "לא להזיק".  




יום שני, 23 באפריל 2018

* על כנס המסעדנות החמישי, על הפסיקה בדבר הטיפים למלצרים... וגם על ספר שכמעט כתבתי *

בעבר תכננתי לכתוב ספר על הקמה וניהול מסעדות. נושא מרתק בעיני. התחלתי לראיין יזמים בולטים בענף כמו האחים ירזין, רימון בן יקיר, אהרוני, עירית שנקר וחיים כהן ועוד... אבל המיזם לא הבשיל, כתבתי ספרים אחרים. אבל הרעיון ממשיך לנקר במוחי ובשלו הלכתי אתמול לכנס המסעדנות שמארגנת, זו השנה החמישית, חברת מידע כנסים. 
חלקו הראשון של הכנס הוקדש לנושא החם של הענף: פסק הדין שניתן לאחרונה בעניין הטיפים למלצרים. עיקרו: הטיפים שייכים למעסיק ומהווים חלק משכר העובדים.
ניכר היה כי נציגי המסעדנים אינם מחבבים את פסק הדין ומוצאים כי חסרונותיו עולים בהרבה על יתרונותיו. מנכ"ל איגוד המסעדות שי ברמן רמז כי כך רצה הנשיא הפורש של בית הדין לעבודה (השופט פליטמן – ש.ש.) להטביע חותמו על המערכת. ברמן העריך כי שכר המלצרים יפחת בעקבות הפסיקה בלפחות 30% ושיפגעו דווקא מלצרים ששכרם נמוך יחסית. הוא גם הביע חשש כי לקוחות פחות ירצו להשאיר טיפים ביודעם כי הם נכנסים לכיסו של המעסיק ולא של המלצר. לכן עם הזמן יגדל הסיכוי שמסעדות יאלצו לוותר על הטיפ ולכלול את דמי השירות בחשבון. "זה לא טוב לנו ולא טוב למלצרים," אמר.
משום שהשופט נתן למסעדנים ארכה להתארגנות עד לתחילת 2019 הציג ברמן את שלוש החלופות העומדות בפני האיגוד. האחת, לפעול למען חקיקה בנושא. השנייה, לעתור לבג"צ והשלישית, לחתום על הסכם קיבוצי (ענפי – ש.ש.) ששר העבודה יכול להרחיב את תחולתו על כלל הענף.
הרו"ח המוחצן תיקו פרנקו כינה את יום מתן פסק הדין: "יום הנכבה של המלצרים". הוא טען כי אקטיביסטים תאבי פרסום הובילו את המאבק על גבם של המלצרים מבלי שיבינו לעומק את משמעות הפסיקה. כך מלצר צעיר בשיא אונו יקבל הרבה פחות כסף עבור עבודתו ובתמורה יזכה לתנאי פרישה נוחים יותר בעוד 50 שנה. פרנקו העריך שהיקף הטיפים השנתי עומד על כשני מיליארד ₪. לדבריו, סכום זה יתווסף למחזור העסקים וישפיע עליהם. למשל, תשלומי מע"מ (שיופחתו כמובן מהמלצרים), או תגמולים יותר גבוהים למי שמקבלים אותם מהמסעדנים לפי מחזור עסקים; כמו תשלומי זכיינים לרשתות או מסעדנים שמשלמים שכ"ד לפי מחזור.
ולבסוף, דברים שכתבתי בעניין זה, מנקודת ראותו של הלקוח, לפני מספר שנים בוואלה עסקים: https://finance.walla.co.il/item/1651009

יום שלישי, 12 בדצמבר 2017

השקת הספר "ישראלים בברלין"

ביום 25/12/2017 בשעה 15:00 יתקיים אירוע השקה של הספר "ישראלים בברלין" בשיתוף המכון להגירה ושילוב חברתי והמחלקה למינהל עסקים של המרכז האקדמי רופין. הציבור מוזמן!
להרשמה: negstm@ruppin.ac.il

יום רביעי, 6 בדצמבר 2017

*על קשישים, בדואים וכנס מעלה*

בשבוע שעבר נערך כנס מעלה הבינלאומי שגם השנה היה מרשים הן מבחינת תכניו והן מבחינת יצירתיות ההפקה. ביום השני יצאו חלק ממשתתפיו לסיורים ברחבי הארץ כדי לחוות דפוסים של "חדשנות חברתית".
אני יצאתי לסיור הרחוק ביותר, במרחבי הנגב. סיור שהתגלה כקטן ביותר מבחינת מספר משתתפים. הגיוני. למה שבן-אדם סביר ייסע לבאר-שבע אם יש דברים מעניינים גם בתל-אביב? אבל אני לא הייתי הרבה זמן בבאר-שבע והתגעגעתי לקצת נגב, אז הדרמתי.
קבוצה קטנה. נרשמו שמונה והגיעו ארבעה. אבל המארגנים החליטו לעשות כבוד לפריפריה ולא ביטלו את הסיור. יפה מצדם.
הקבוצה, כמה קטנה ככה אקלקטית. יועצת משפטית של סימנס ישראל, מנהלת אחריות תאגידית של אימפריית השום של קיבוץ דורות, עיתונאית מרדיו בולגריה (עולה חדשה-ישנה החיה בארץ) ואנוכי, נציג המגזר הגברי (את הסיור ניהלה ביד רמה נציגת המארגנים מטעם תב"ת של הג'וינט).
את הביקור התחלנו במרכז העיר, במשרדי התוכנית "מעגל החיים" המעניקה שירותי תעסוקה לאוכלוסיות מגוונות הנזקקות לסיוע בשוק התעסוקה הדינמי.
משם נסענו לאזור תעשיית ההייטק של העיר, לביקור במעבדה לחדשנות טכנולוגית בזקנה. נעשים בה פיתוחים שנועדו לשפר את איכות חייהם של אוכלוסיית המגזר השלישי. בין השאר צפינו בהמחשה של פעילות תלת מימד, ואין כתמונה המצורפת כדי להעיד שנגנבנו.
משם נסענו לחורה. כן, חורה. יענו, בדואים.
ביקרנו במתחם של "סאדלטק", שעל פי יוזמיו "הינו מיזם טכנולוגי ראשון מסוגו בחברה הערבית בישראל אשר הוקם לטובת בני החברה הבדואית בנגב". פגשנו שם יזמי הייטק ערבים ויהודים. שוחחנו בוידאו-קונפרנס גם עם עמיתיהם בדימונה ובערד. יש בועת הייטק בחורה.
אחר הצהריים שבנו למרכז ההומה. מיניבוסנו הזדחל בפקקים עד לנקודת הפיזור.
היה שווה.



יום שישי, 1 בדצמבר 2017

*כמה מילים על אינטלקטואלים אמיתיים ועל פסאודו-אינטלקטואלים*

מעורבותו הישירה של העורך הראשי של עיתון "הארץ" אלוף בן הביאה לכך שתגובתי על הסקירה המוטה של ספרי "ישראלים בברלין" פורסמה היום במהדורה המודפסת של מוסף הספרים של "הארץ". 
מעבר לעניין האישי שהיה לי בכך חשוב לי להדגיש כי תגובה זו גם מהווה מחאה על פרסומים של כותבים פסאודו-אינטלקטואליים שעיקר כוחם ביכולת ניסוח ופלפול. בעיני, אינטלקטואל אמיתי הוא לא רק בעל ידע ויכולת התבוננות, אלא גם אדם בעל יושרה; כזה היודע לכבד דעות של אחרים, ספקן ולא נחרץ; כזה הזוכר שהאנושות אינה רק מושג מופשט אלא שהיא גם מורכבת מאנשים, מבני אדם.

  

יום שני, 27 בנובמבר 2017

*סוף הסיפור - התגובה פורסמה בעיתון "הארץ"*

https://www.haaretz.co.il/literature/letters-to-editor/.premium-1.4632501 
מוסף הספרים של הארץ פרסם היום במהדורתו המקוונת את התגובה שלי בדבר חוסר היושרה שאפפה את סקירת ספרי ישראלים בברלין (ביום ששי תתפרסם התגובה גם במהדורה המודפסת).
הרי היא לפניכם בקישור המצורף:

ולמי שאינם מנויים על עיתון הארץ, הטקסט המלא:


כותרת: גם הוא ברלינאי

כותרת משנה: שוקי שטאובר מגיב על הביקורת על
ספרו "ישראלים בברלין". לטענתו,
המבקר עפרי אילני הוציא דברים
מהקשרם והפגין העדר יושרה בכך
שהסתיר את היותו חלק מהקהילה
שעומדת במרכז המחקר

הביקורת שפירסם עפרי אילני על ספרי "ישראלים בברלין"
)"מדינת אשכנז", "ספרים", 13.10 ( לא היתה ביטוי של
עיתונות הוגנת. חלק ניכר ממנה הושתת על הוצאת דברים
מהקשרם ועל העדר יושרה בסיסית.
נתחיל בבעיית היושרה. אילני היה חלק מהקהילה הישראלית
בברלין בתקופה שבה נערך המחקר שלי ואחת הדמויות הפעילות
בה. חלק מהפעילויות הפוליטיות והתרבותיות שהיה שותף להן
הוזכרו בספר, ובכלל זה שמו שלו. בנוסף, הוא נחשב בקרב הקהילה
הישראלית בברלין כחלק מקבוצה המוגדרת כאנשי שמאל קיצוני
בשל התנגדותם לקיומה של מדינת ישראל כמדינה ציונית. קבוצה
זו זכתה לחשיפה משמעותית הן בספר והן בפוסטים שכתבתי עליהם
בפייסבוק. לדוגמה, פוסט, המופיע גם בספר, על השתתפות חלק
מחברי הקבוצה בהפגנה שנערכה במסגרת כנס אהדה ליהודים בח־
סות ממשלת גרמניה, שיצא נגד ביטויי אנטישמיות שצצו במדינה
בעקבות מבצע "צוק איתן" ב– 2014 . הפוסט שכותרתו "מה הסיפור
שלהם?" לווה בתמונה [ראו למטה] המציגה את אילני נושא שלט שעליו נכתב:
"אזהרה: ציונות אינה אלטרנטיבה בטוחה לאנטישמיות".
אילני ממקד את עיקר ביקורתו דווקא בתיאור קבוצת האוכלו־
סייה שאליה השתייך. הוא טוען שהבעיה בספרי מתחילה כשאני
"מגיע לשמאלנים הרדיקלים, שהם קבוצה משמעותית בברלין.
לאנשים אלה, ש'שוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינת
היהודים', הוא מתייחס כיצורים משונים הדורשים תשאול". אילני
כותב זאת בלי להזכיר את היותו חלק מקבוצת אוכלוסייה זו וכך
אינו עומד במבחן הגילוי הנאות.
ולגופה של הביקורת: אילני מביא כמה ציטוטים מהספר המצבי־
עים על "חפיפניקיות ישראלית". הוא כמובן אינו מציין שהציטוטים
נלקחו מפוסטים שכתבתי על חוויותי בברלין, פוסטים שכלל לא היו
חלק מהמחקר ושנוסחו בדרך כלל בסגנון הומוריסטי. הם הובלטו
בספר כפוסטים בלבד. לדוגמה, כשאילני מציין כי תירגמתי טקסט
מסוים באמצעות גוגל טרנסלייט כהמחשה לאותה "חפיפניקיות",
הוא אינו טורח לציין כי מדובר בארבע מלים בגרמנית שנועדו לש־
רת פוסט שכתבתי, ללא שום קשר לתהליך המחקרי. זו דוגמה מו־
בהקת להוצאה זדונית של דברים מהקשרם, וישנן דוגמאות נוספות.
מביקורתו של אילני משתמע כי החלטתי להסתובב קצת
בברלין, לערוך כמה ראיונות עם ישראלים החיים שם ועל סמך
זה לכתוב ספר המתיימר לנתח את התופעה. הוא לא טרח לציין
שהספר הושתת על מחקר שנערך במסגרת מוסד שמואל נאמן
לחקר מדיניות לאומית של הטכניון ולווה אקדמית על ידי שני
פרופסורים מומחים בתחומים שבהם עוסק הספר: הגירה ופני
החברה הישראלית. גם עובדת היותי חוקר אורח באוניברסיטת
הומבולדט נעדרה מהביקורת. עובדות אלה הוזכרו במבוא לספרי.
המבקר החרד לקוראיו מן הסתם לא רצה לקלוע אותם למצב של
דיסוננס קוגניטיבי.
בנוסף, הביקורת אינה כתובה כסקירה מקצועית, עניינית וחסרת
פניות, אלא נוטה לבקר את הכותב יותר מאשר את הכתוב. ביטויים
כמו "יכולתו של שטאובר להבחין בניואנסים מוגבלת מאוד, והוא
מטפל במורכבויות בעדינות של מתאגרף" או "'ישראלים בברלין'
מראה כי למחברו אין כלים מתאימים לאפיין ולתאר את התופעה 
שבה עסק", שבשניהם לא מוסברת הכוונה, מחזקים את ניחוח 
חוסר היושרה שאופף את הסקירה כולה.



יום ראשון, 19 בנובמבר 2017

ספר חדש: המאבק על הוועד

המאבק על הוועד מתאר בהרחבה את המניעים שגרמו בעשור האחרון לעובדים רבים לצאת למאבק מול מעסיקיהם כדי להתארגן במסגרת איגודים מקצועיים ולהקים ועדי עובדים במקומות עבודתם. הספר מציג את התהליכים שחוו הצדדים ממגוון היבטים: תהליכי רוחב משקיים, התמודדויות משפטיות, שימוש באמצעי התקשורת וברשתות חברתיות, הפגנות רחוב ועוד.
המאבק על הוועד מתאר את חוויותיהם של ראשי ועדים, מנכ"לים, מנהלי משאבי אנוש, עיתונאים, עורכי דין, שופטים ואחרים שהיו שותפים לתופעה חריגה ומרתקת זו, שהתרחשה במשק הישראלי בשנים 2007-2016; וכמו כן מפורטים בספר הלקחים שלמדו.


"יצאתי בטריקת דלת. לפני היציאה מנהל התחום תפס אותי בדלת ואמר לי באוזן, "תקשיבי, עוד שלושה חודשים יעבור הבלגן ואחזיר לך את המשכורת כמו שהיתה". אמרתי לו, "מה עם האחרים?" אמר לי, "מה אכפת לך מהאחרים". התשובה שלו סובבה לי איזה בורג".

"הנהלות חטפו הלם. זה משבר מאוד גדול בתוך הארגון. ממצב שבו הנהלה עושה ככל העולה על רוחה ומה שהיא רוצה עם המשאב האנושי, לפתע פתאום שחקן נוסף עם עוצמה וכוח מתיישב ליד שולחן ההנהלה... זה זעזוע קשה ביותר, קשה לדמיין את הגודל שלו".

המאבק על הוועד הוא ספרו ה-15 של שוקי שטאובר. ספרו הקודם, ישראלים בברלין – קהילה בהתהוות, יצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים



יום חמישי, 19 באוקטובר 2017

* ועיתונות הוגנת, מה יהא עליה? *


העיתונות בכלל, לבטח בישראל בשל קוטנה היחסי, נמצאת תחת מתקפה מתמדת. לא רק קשיים כלכליים מהותיים מאיימים עליה, היא סופגת חבטות רבות ממנהיגים בעלי השפעה כמו טראמפ ונתניהו. בסביבת פעילות קשוחה כזו עליה לשמור שבעתיים על חוט השידרה המקצועי והאתי שלה, אחרת תשחק בקלות יתירה לידי המבקרים אותה.
בשבוע שעבר זכיתי ליהנות מתוצריה של עיתונות לא הוגנת ודווקא מעיתון שחרת על דגלו עקרונות של יושרה, אתיקה ואומץ עיתונאי - הארץ. אקדים ואומר שלהערכתי מערכת העיתון לא באמת ידעה בזמן אמת כי הכתבה שפורסמה נגועה בהפרה חמורה של עקרונות הגילוי הנאות והיושרה העיתונאית.
את מוסף הספרים של הארץ פתחה בסוף השבוע שעבר סקירה מקיפה של ספרי 'ישראלים בברלין'. הסוקר, עפרי אילני, צבע אותה בצבעים ביקורתיים תוך שהוא חוטא לשני עקרונות היסוד. האחד, בשום מקום לא ציין כי היה חלק מהאוכלוסייה הנסקרת בספר וכי הוא עצמו מוזכר בספר, כמו גם פעולות פוליטיות ותרבותיות שהיה שותף לארגונן. לדוגמה, פוסט שפרסמתי בזמן שהותי בברלין, שצורפה לו תמונה בה נראה אילני לוקח חלק פעיל בהפגנה אנטי-ציונית. פוסט זה גם מופיע בספר. עקרון היסוד השני שהפר אילני היה יושרה עיתונאית. רוב הדוגמאות שהביא כדי לחזק את התיזה הביקורתית שלו הן כאלו שהוצאו לחלוטין מהקשרן או שהן עוסקות בכותב ולא בכתוב.
ביום ראשון שלחתי תגובה מפורטת לליסה פרץ, עורכת מוסף ספרים, הממחישה ומנמקת את האמור לעיל. ביום שלישי כתבה לי שתחזור אליי בימים הקרובים.
אני מעריך שלתגובה שלי תינתן חשיפה כל שהיא במוסף ספרים, ההפרה הבוטה של עקרונות עיתונאיים בסיסיים מן הסתם לא תאפשר למערכת להתעלם ממה שכתבתי. עורכי העיתון מן הסתם מבינים כי עיתון שמפרסם כתבות כאלו יורה לעצמו ברגל וטוב יעשו אם יתנערו מהן מהר ככל האפשר. עם זאת, פרסומה של תגובה כזו עשויה להתעכב ולכן, משום שלזמן החולף יש חשיבות, אני נותן כעת פומבי ראשון להתרחשות זו.
אכן יש לי עניין אישי בפרשה, אבל משום שיש בה גם עניין ציבורי חבריי וקוראיי מוזמנים לשתף.


יום ראשון, 15 בינואר 2017

המנהלים הרסו לי את הכיף – הרהור על מכבי תל אביב כדורסל


ביום ששי נפל דבר. במקום לצפות במשחק הכדורסל של מכבי תל אביב מול ריאל מדריד החלטתי לצפות בסרט 'משחקי חיקוי'. למה לי לסבול? בנדיקט קמברבאץ' הפליא לשחק את אלן טיורינג. אחרי הסרט זפזפתי אוטומטית לערוץ הספורט וגיליתי שהמשחק עומד כשש דקות לפני סיומו והתוצאה להפתעתי הייתה צמודה. אמרתי בליבי 'הבה נצפה, שמא נופתע'.
כצפוי די מהר החלו השטויות. איבודי כדור מגוחכים, מסירה רק כמוצא אחרון וניסיונות נואשים להציל את המולדת. סגרתי את הטלוויזיה כדקה וחצי לפני סיום המשחק. גם לא עניינה אותי יותר התוצאה הסופית. הלכתי לקרוא ספר, המינגווי.

חבורת הדיאדוכים הנפוטיסטית שהשתלטה על מכבי תל אביב הלכה והרסה בשיטתיות את קבוצת הפאר של הספורט הישראלי. פדרמן ורקאנטי משתעשעים יחד עם בניהם בצעצוע היקר שרכשו תוך שהם מנגנים על עצביהם המתוחים כמיתר של קהל האוהדים. אפשר לקבל חום רק מלהסתכל על רשימת השחקנים שעברו במכבי תל אביב בלי להשאיר חותם מיוחד ולראות אותם מככבים בקבוצות הפאר של אירופה ובנ.ב.א.

גם ההרכב הנוכחי של מכבי היה הבטחה גדולה. אבל לא די בכישרון, צריך גם להחדיר מוטיבציה ולתאם בין שחקנים כדי ליצור תלכיד משובח. בקיצור, צריך לנהל. אז מאשימים את המאמנים האומללים ושולחים אותם בשיטתיות לכל הרוחות. שום מאמן לא יכול להצליח בתנאים כאלה. כשפדרמן ורקנאטי, ושמעון מזרחי לקינוח (זה שמכר להם את הבכורה בנזיד גדול של עדשים), יושבים לו על האוזן. הלחץ גדול מדיי. 
מעתה אסתפק בלברון וקרי.


יום רביעי, 21 בדצמבר 2016

על ריבוי רשויות מקומיות, איסוף אשפה ורמי לוי


משרד רואי החשבון של יהודה ברלב ושות', העוסק בביקורת חקירתית, ערך את כנס החורף השנתי שלו. דיברו על שחיתות. חלק נכבד מהזמן הוקדש לשלטון המקומי.
 עו"ד אלי מלכה, היועץ המשפטי של עיריית ירושלים, אמר שתקציבי עיריות עומדים על מאות מיליארדים של שקלים בשנה. זה אומר שמסתובב שם הרבה מאד כסף. לדבריו, המשטרה מאד מוגבלת בכוח אדם שלה ולכן היא מטפלת רק בשחיתות הטהורה, ה'קשה'. אבל, אמר, יש גם שחיתות 'רכה' ומה שיכול למנוע אותה הוא שקיפות. הכול צריך להיות חשוף לעין הציבור. הגבול היחיד שצריך לתחום את היקף השקיפות הוא גבול הגנת הפרטיות.
 הוא סיפר כי כתבי אישום רבים מוגשים נגד פקידים שעוסקים בגבייה. קל להם לעגל פינות. למשל לרשום שטח נכס כקטן מגודלו המקורי.
מלכה סיפר על מלחמת עולם שניטשת על איוש 11 המקומות של ועדת התכנון והבנייה. ועדה שבעצם קובעת את ערך הקרקע. 'זו ועדה מאד בעייתית' אמר, אמנם לאחרונה הוועדה עברה רגולציה אבל ההוראות החדשות לא בהכרח מקוימות. הוא הביא כדוגמה את ההוראה לפיה צריכים להשתתף בה נציגי מדינה האמורים להוות משקל נגד לנציגי הציבור. 'אבל הם לא מגיעים לוועדות,' קבל.
 הוא גילה לשומעים כי אין חוק שיכול למנוע ניגוד עניינים של חבר מועצה. לראשי רשויות עוד יש איזה שהוא קוד אתי, אם כי לא מחייב. לעומת זאת, לחברי מועצה אין קוד אתי.
כדוגמה הביא את חבר המועצה הנודע רמי לוי, שהחוק מאפשר לו להיבחר למועצה. הוא סיפר כי פסל את רמי לוי מלשבת בכל הוועדות כי הוא 'טייקון ברמה של מיליארדים שגם יש לו זרוע נדל"ן'. מלכה היה מעדיף שרמי לוי גם לא יופיע בישיבות המועצה. והוסיף ש'החוק לא מתייחס לאנשים כמוהו וזה בעייתי.'
 הוא סיכם את הרצאתו באמירה כי תמיד תהיה שחיתות, אבל צריך לשמור אותה בעצימות נמוכה, 'אחרת נתפרק כחברה'.
אחר כך היה פנל.
המנחה, רו"ח יניב בוכניק, אמר שבתל-אביב רבתי יש כ-300 ישובים. לעומת זאת, ללונדון, שגדולה פי 20 בשטח ובתושבים, יש לה מערך אחד של ניהול עיר. 'זה יוצר שחיתות וסיאוב,' אמר.
תנ"צ (בדימוס) חיים איפרגן, לשעבר סגן ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל, הסביר שככל שיש יותר מכרזים יש יותר שחיתות, כי יש פחות כוח אדם לפקח עליהם. אלי מלכה אמר שהוא לא רואה איזה שר פנים יעז ליזום חקיקה לאיחוד רשויות שמשמעותה ויתור על אלפי מישרות של ראשי ישובים וחברי מועצה. אשר אסבן, יועץ בטיחות וביטחון, הציע פתרון יצירתי: לאחד פעילות ולהשאיר את הפוליטיקאים על כנם. [יש כמובן שיתופי פעולה כאלו כמו שפד"ן – המכון לטהור שפכים של איגוד ערים דן, אך אלו מועטים יחסית – ש.ש.]
אלי מלכה גילה שחברי וועדות המכרזים של המדינה הם אנשי מקצוע, ואילו בשלטון המקומי הם נבחרי ציבור. אשר אסבן אמר שיש בעיה בניסוח של מכרזים, שבדרך כלל לא כולל מדדים. כדוגמה נתן את מלאכת טאטוא הרחובות. במיכרז נקבע כמה קילומטר עושה רכב הטאטוא. זאת אומרת שרכב טאטוא יכול לנסוע במהירות גבוהה יחסית, אפילו מבלי לטאטא כלל, ועדיין לעמוד בתנאי המיכרז. הוא הוסיף ואמר כי פינוי אשפה הוא תחום בו אפשר לעשות הכי הרבה כסף בלי ידע ויכולות, רק בזכות קשרים.
חיים איפרגן אישר ש'באשפה מסתובבים מיליארדים'. בעולם אפל זה היו חקירות רצח וניסיונות רצח. לדבריו, אין הרבה קבלני אשפה בארץ, זה קרטל. הכסף הגדול נמצא בשינוע ובמטמנות. דוגמה: אם בעירייה אחת יש הסכם לאיסוף ולהטמנה, ובעירייה שכנה יש לאותו קבלן הסכם רק לאיסוף אשפה. הקבלן יאסוף את האשפה בשני הערים ויטמון אותה במטמנה של העירייה עמה יש לו גם הסכם הטמנה. כסף קל.
סיכם איפרגן: ראשי ערים כמו צבי בר (רמת-גן) וישראל סדן (חדרה) לא באו מפשע [שניהם היו בכירים במערכת ביטחון – ש.ש.] אלא אנשים נורמטיביים שנפלו, 'כי זה מדרון חלקלק. השילוב של קבלן, כסף ופיקוח רופף יוצר שחיתות. זה מתחיל מהתרומות שהוא מקבל מהקבלן כשהוא רץ לפריימריס.'

יום שבת, 17 בדצמבר 2016

האקונומיסט: שכחו את כל מה שידעתם על תפיסות הניהול העכשוויות.

זה המסר שעולה ממאמר מערכת שפורסם השבוע בשבועון הכלכלי הנחשב "האקונומיסט". המאמר שכותרתו היא: 'תיאוריית הניהול הופכת לצבר של רעיונות מתים', וכותרת המשנה שלו היא: 'מה שמרטין לותר עשה לכנסיה הקתולית צריך לעשות לגורו'ס של העסקים', מקעקע ארבעה עקרונות ניהול מרכזיות שעל פיהן מתנהלת לה כיום כלכלת העולם.
נמנה אותן אחת לאחת:

עקרון ראשון: העסקים כיום תחרותיים מאי פעם.
קשקוש קובע "האקונומיסט". הצצה בנתונים מצביעה
על כך שהמגמה העסקית הבולטת ביותר כיום היא לא תחרות אלא קונסולידציה. מאז שנת 2008 יש מגמה נמשכת של מיזוגים ורכישות. הן בולטות בעולם הטכנולוגיה. 'אם בשנת ה-90 עמק הסיליקון היה מגרש המשחקים של חברות סטארט-אפ, הרי כיום הוא נחלתם של קומץ ענקים'.
בקיצור, הכיוון הוא לא יותר תחרות, אלא יותר אוליגולופוליזציה.

עקרון שני: אנו חיים בעידן של יזמות.
זיבולים, כך האקונומיסט. מאז שנות ה-70 יש ירידה במספר העסקים הקטנים שהוקמו. המאמר מציין שתי סיבות. האחת, מערכת המס ש'מענישה' מעסיקים על העסקת עובדים מעל מספר מסוים. השנייה, ואולי היא החשובה יותר, שינוי סדרי העדיפויות של יזמים שכיום מעדיפים את האיזון בין עבודה לחיים הפרטים על פני צמיחה. יזמים רבים למדו על בשרם שהחלום הותיר אותם עם אמצעים מועטים יחסית לעת זיקנה.

עקרון שלישי: עסקים הופכים למהירים יותר.
לא מיניה ולא מקצתה, סבור האקונומיסט. הם דווקא מאטים. את הסיבה המרכזית לתופעה תולה המאמר בקצב האיטי של קבלת ההחלטות בחברות עיסקיות. הן נוטות לבזבז חודשים ואפילו שנים בבדיקת החלטות עם פונקציות מטה שונות כמו מבקר הפנים, היועץ המשפטי, קציני ציות ועוד; לצד התמודדות מתמשכת עם ביורוקרטיות ממשלתיות ההולכות ומתרחבות.
הגיוני, וזו תוספת שלי. משום שאם חברות הופכות לגדולות יותר ומספרן הולך וקטן, מטבע הדברים השפעתן הולכת וגוברת. לכן הציבור ונציגיו תרים כל העת אחר דרכים להגביל את כוחן או למנוע השפעה שלילית אפשרית שלהן.

עקרון רביעי: לא ניתן למנוע את הגלובליזציה, היא תהליך בלתי הפיך.
נו, כאן כבר לא צריך את ה"אקונומיסט" כדי שינמק לנו מדוע זהו עוד רעיון שזמנו אולי עבר. די בכך שחזינו בחודשים האחרונים בברקזיט, בטראמפיזם, בהתחזקות הימין הלאומי/לאומני באירופה ואף בירידה המסתמנת במספר המהגרים, כדי להבין שהגלובליזציה הפיכה, ולו במידה מסוימת.
חברות רב לאומיות הרואות רחוק, מסכם המאמר, מתכוננות לעתיד 'לאומי' יותר. אפשר, הוא מוסיף, שבימים אלו כללי המשחק העסקיים נכתבים מחדש.

חומר למחשבה.  
  

יום רביעי, 14 בדצמבר 2016

אחריות תאגידית: על אכפתיות, סיכונים פוליטיים והצלחה של נשים - רשמים מכנס 'מעלה'


ביום שבו ניתן גזר דינו של נוחי דנקנר קראתי ב'כלכליסט' על סקר נרחב שערכה הרשת החברתית-עיסקית 'לינקדאין' בקרב ילדי המילניום (בני 18-34), המהווים כיום כשליש מכוח העבודה בעולם. בין השאר נאמר בידיעה כהאי לישנא:
"
נהוג לחשוב של'מילניאלס' מאוד חשוב שעבודתם תהיה בעלת משמעות ושחשובה להם אחריות חברתית. מסתבר, שדווקא אכפת להם פחות מערכים אלה מאשר לבני הדורות הקודמים... בהסתמך על נתונים אלה, מעסיקים שרוצים למשוך טאלנטים צעירים צריכים להשקיע פחות באחריות חברתית ויותר בהטבות."
לא מפתיע אפוא שבכנס הבינלאומי שערכה בשבוע שעבר 'מעלה', ארגון גג של למעלה מ-100 חברות ישראליות שפועל למען קידום אחריות תאגידית, הודתה בפניי מנהלת אחריות תאגידית של חברה גדולה כי בשנים האחרונות התחום קצת מדשדש.

הכנס כשלעצמו היה מרשים. הן מבחינת תכניו, הן מבחינת גלריית הדמויות שלקחו בו חלק כמרצים ומציגים, והן בפורמט המיוחד שלו.
השר לעניינים אסטרטגיים, גלעד ארדן כיבד את הנוכחים בהרצאת פתיחה קצרה.
מקסין פסברג
, מנכ"ל אינטל ישראל, דיברה על חשיבותה של ההכלה ושבעניין זה יש בישראל התקדמות מסוימת, אבל עדיין אנחנו רחוקים מאד מאיפה שאנו צריכים להיות. פסברג התמקדה במיוחד במקומן של הנשים בהיררכיה הניהולית ואף הציגה שקף המראה איך כמות הנשים פוחתת בהדרגה ככל שעולים במדרג הארגוני, כבר משלב הניהול הזוטר. היא סיפרה על הביקור הראשון שלה ביפן, בחברה גדולה שבמהלכו נזקקה לשירותי נשים. אך אלו כלל לא היו בבניין ההנהלה ולכן נאלצה לנדוד אל שירותי הנשים ששכנו במפעל. מאז, טרחה לציין, חלה ביפן התקדמות מסוימת בנושא. בהקשר זה אמרה מאוחר יותר קארינה ליטבק מ-
BSR - ארגון גלובלי שמטרותיו דומות לאלו של מעלה – שנשים מצליחות בתנאי שאין להן ילדים או שיש להן בעל נפלא.

בדיון שערך מנכ"ל מעלה, מומו מהדב, עם ליטבק ועמיתה מ-
BSR פדר יורגנסן אמרו השניים, בין השאר, את הדברים הבאים:
- הנהלות בוחנות סיכונים פוליטיים כמו ברקזיט אבל הן נכשלו בחיבור בין הנקודות... בהבנה שסכנות פוליטיות נובעות מאי נחת חברתית.
- ב-70 השנים האחרונות היו שנים של צמיחה פנומנאלית רק שלא כולם נהנו ממנה.
- יש התקדמות חיובית אצל חברות הגז. הן מתחילות להבין שרמת שחיתות גבוהה קשורה לרמת עוני גבוהה.
- שאלה קיומית של עסקים צריכה להיות 'למה אנחנו כאן?' מנהלים צריכים לחשוב לא רק על הצלחת העסק שבניהולם, אלא גם על האקו-סיסטם שבתוכו הוא פועל.

אני כמובן מסכים עם כל מילה, אבל עד שלא יתגמלו מנהלים על הישגים בתחום הזה, והדבר קשה עד מאד למדידה, הם יקדישו חלק קטן ממחשבתם לסוגיות מאד חשובות אלו.
ובנוסף, למרות הפתיח הפסימי אני סבור שאסור להוריד הילוך ולהמשיך לקדם את נושא האחריות התאגידית. היא בסוף תגיע לקידמת הבמה האקזקוטיבית, רק שלמרבה הצער זה כנראה יקרה רק במצבי אין ברירה. לאחר שיתרחשו קטסטרופות שלא יאפשרו להתעלם מהמחיר שהחברה משלמת על התנהגות תאגידית לא נאותה.