יום רביעי, 6 בדצמבר 2017

*על קשישים, בדואים וכנס מעלה*

בשבוע שעבר נערך כנס מעלה הבינלאומי שגם השנה היה מרשים הן מבחינת תכניו והן מבחינת יצירתיות ההפקה. ביום השני יצאו חלק ממשתתפיו לסיורים ברחבי הארץ כדי לחוות דפוסים של "חדשנות חברתית".
אני יצאתי לסיור הרחוק ביותר, במרחבי הנגב. סיור שהתגלה כקטן ביותר מבחינת מספר משתתפים. הגיוני. למה שבן-אדם סביר ייסע לבאר-שבע אם יש דברים מעניינים גם בתל-אביב? אבל אני לא הייתי הרבה זמן בבאר-שבע והתגעגעתי לקצת נגב, אז הדרמתי.
קבוצה קטנה. נרשמו שמונה והגיעו ארבעה. אבל המארגנים החליטו לעשות כבוד לפריפריה ולא ביטלו את הסיור. יפה מצדם.
הקבוצה, כמה קטנה ככה אקלקטית. יועצת משפטית של סימנס ישראל, מנהלת אחריות תאגידית של אימפריית השום של קיבוץ דורות, עיתונאית מרדיו בולגריה (עולה חדשה-ישנה החיה בארץ) ואנוכי, נציג המגזר הגברי (את הסיור ניהלה ביד רמה נציגת המארגנים מטעם תב"ת של הג'וינט).
את הביקור התחלנו במרכז העיר, במשרדי התוכנית "מעגל החיים" המעניקה שירותי תעסוקה לאוכלוסיות מגוונות הנזקקות לסיוע בשוק התעסוקה הדינמי.
משם נסענו לאזור תעשיית ההייטק של העיר, לביקור במעבדה לחדשנות טכנולוגית בזקנה. נעשים בה פיתוחים שנועדו לשפר את איכות חייהם של אוכלוסיית המגזר השלישי. בין השאר צפינו בהמחשה של פעילות תלת מימד, ואין כתמונה המצורפת כדי להעיד שנגנבנו.
משם נסענו לחורה. כן, חורה. יענו, בדואים.
ביקרנו במתחם של "סאדלטק", שעל פי יוזמיו "הינו מיזם טכנולוגי ראשון מסוגו בחברה הערבית בישראל אשר הוקם לטובת בני החברה הבדואית בנגב". פגשנו שם יזמי הייטק ערבים ויהודים. שוחחנו בוידאו-קונפרנס גם עם עמיתיהם בדימונה ובערד. יש בועת הייטק בחורה.
אחר הצהריים שבנו למרכז ההומה. מיניבוסנו הזדחל בפקקים עד לנקודת הפיזור.
היה שווה.



יום שישי, 1 בדצמבר 2017

*כמה מילים על אינטלקטואלים אמיתיים ועל פסאודו-אינטלקטואלים*

מעורבותו הישירה של העורך הראשי של עיתון "הארץ" אלוף בן הביאה לכך שתגובתי על הסקירה המוטה של ספרי "ישראלים בברלין" פורסמה היום במהדורה המודפסת של מוסף הספרים של "הארץ". 
מעבר לעניין האישי שהיה לי בכך חשוב לי להדגיש כי תגובה זו גם מהווה מחאה על פרסומים של כותבים פסאודו-אינטלקטואליים שעיקר כוחם ביכולת ניסוח ופלפול. בעיני, אינטלקטואל אמיתי הוא לא רק בעל ידע ויכולת התבוננות, אלא גם אדם בעל יושרה; כזה היודע לכבד דעות של אחרים, ספקן ולא נחרץ; כזה הזוכר שהאנושות אינה רק מושג מופשט אלא שהיא גם מורכבת מאנשים, מבני אדם.

  

יום שני, 27 בנובמבר 2017

*סוף הסיפור - התגובה פורסמה בעיתון "הארץ"*

https://www.haaretz.co.il/literature/letters-to-editor/.premium-1.4632501 
מוסף הספרים של הארץ פרסם היום במהדורתו המקוונת את התגובה שלי בדבר חוסר היושרה שאפפה את סקירת ספרי ישראלים בברלין (ביום ששי תתפרסם התגובה גם במהדורה המודפסת).
הרי היא לפניכם בקישור המצורף:

ולמי שאינם מנויים על עיתון הארץ, הטקסט המלא:


כותרת: גם הוא ברלינאי

כותרת משנה: שוקי שטאובר מגיב על הביקורת על
ספרו "ישראלים בברלין". לטענתו,
המבקר עפרי אילני הוציא דברים
מהקשרם והפגין העדר יושרה בכך
שהסתיר את היותו חלק מהקהילה
שעומדת במרכז המחקר

הביקורת שפירסם עפרי אילני על ספרי "ישראלים בברלין"
)"מדינת אשכנז", "ספרים", 13.10 ( לא היתה ביטוי של
עיתונות הוגנת. חלק ניכר ממנה הושתת על הוצאת דברים
מהקשרם ועל העדר יושרה בסיסית.
נתחיל בבעיית היושרה. אילני היה חלק מהקהילה הישראלית
בברלין בתקופה שבה נערך המחקר שלי ואחת הדמויות הפעילות
בה. חלק מהפעילויות הפוליטיות והתרבותיות שהיה שותף להן
הוזכרו בספר, ובכלל זה שמו שלו. בנוסף, הוא נחשב בקרב הקהילה
הישראלית בברלין כחלק מקבוצה המוגדרת כאנשי שמאל קיצוני
בשל התנגדותם לקיומה של מדינת ישראל כמדינה ציונית. קבוצה
זו זכתה לחשיפה משמעותית הן בספר והן בפוסטים שכתבתי עליהם
בפייסבוק. לדוגמה, פוסט, המופיע גם בספר, על השתתפות חלק
מחברי הקבוצה בהפגנה שנערכה במסגרת כנס אהדה ליהודים בח־
סות ממשלת גרמניה, שיצא נגד ביטויי אנטישמיות שצצו במדינה
בעקבות מבצע "צוק איתן" ב– 2014 . הפוסט שכותרתו "מה הסיפור
שלהם?" לווה בתמונה [ראו למטה] המציגה את אילני נושא שלט שעליו נכתב:
"אזהרה: ציונות אינה אלטרנטיבה בטוחה לאנטישמיות".
אילני ממקד את עיקר ביקורתו דווקא בתיאור קבוצת האוכלו־
סייה שאליה השתייך. הוא טוען שהבעיה בספרי מתחילה כשאני
"מגיע לשמאלנים הרדיקלים, שהם קבוצה משמעותית בברלין.
לאנשים אלה, ש'שוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינת
היהודים', הוא מתייחס כיצורים משונים הדורשים תשאול". אילני
כותב זאת בלי להזכיר את היותו חלק מקבוצת אוכלוסייה זו וכך
אינו עומד במבחן הגילוי הנאות.
ולגופה של הביקורת: אילני מביא כמה ציטוטים מהספר המצבי־
עים על "חפיפניקיות ישראלית". הוא כמובן אינו מציין שהציטוטים
נלקחו מפוסטים שכתבתי על חוויותי בברלין, פוסטים שכלל לא היו
חלק מהמחקר ושנוסחו בדרך כלל בסגנון הומוריסטי. הם הובלטו
בספר כפוסטים בלבד. לדוגמה, כשאילני מציין כי תירגמתי טקסט
מסוים באמצעות גוגל טרנסלייט כהמחשה לאותה "חפיפניקיות",
הוא אינו טורח לציין כי מדובר בארבע מלים בגרמנית שנועדו לש־
רת פוסט שכתבתי, ללא שום קשר לתהליך המחקרי. זו דוגמה מו־
בהקת להוצאה זדונית של דברים מהקשרם, וישנן דוגמאות נוספות.
מביקורתו של אילני משתמע כי החלטתי להסתובב קצת
בברלין, לערוך כמה ראיונות עם ישראלים החיים שם ועל סמך
זה לכתוב ספר המתיימר לנתח את התופעה. הוא לא טרח לציין
שהספר הושתת על מחקר שנערך במסגרת מוסד שמואל נאמן
לחקר מדיניות לאומית של הטכניון ולווה אקדמית על ידי שני
פרופסורים מומחים בתחומים שבהם עוסק הספר: הגירה ופני
החברה הישראלית. גם עובדת היותי חוקר אורח באוניברסיטת
הומבולדט נעדרה מהביקורת. עובדות אלה הוזכרו במבוא לספרי.
המבקר החרד לקוראיו מן הסתם לא רצה לקלוע אותם למצב של
דיסוננס קוגניטיבי.
בנוסף, הביקורת אינה כתובה כסקירה מקצועית, עניינית וחסרת
פניות, אלא נוטה לבקר את הכותב יותר מאשר את הכתוב. ביטויים
כמו "יכולתו של שטאובר להבחין בניואנסים מוגבלת מאוד, והוא
מטפל במורכבויות בעדינות של מתאגרף" או "'ישראלים בברלין'
מראה כי למחברו אין כלים מתאימים לאפיין ולתאר את התופעה 
שבה עסק", שבשניהם לא מוסברת הכוונה, מחזקים את ניחוח 
חוסר היושרה שאופף את הסקירה כולה.



יום ראשון, 19 בנובמבר 2017

ספר חדש: המאבק על הוועד

המאבק על הוועד מתאר בהרחבה את המניעים שגרמו בעשור האחרון לעובדים רבים לצאת למאבק מול מעסיקיהם כדי להתארגן במסגרת איגודים מקצועיים ולהקים ועדי עובדים במקומות עבודתם. הספר מציג את התהליכים שחוו הצדדים ממגוון היבטים: תהליכי רוחב משקיים, התמודדויות משפטיות, שימוש באמצעי התקשורת וברשתות חברתיות, הפגנות רחוב ועוד.
המאבק על הוועד מתאר את חוויותיהם של ראשי ועדים, מנכ"לים, מנהלי משאבי אנוש, עיתונאים, עורכי דין, שופטים ואחרים שהיו שותפים לתופעה חריגה ומרתקת זו, שהתרחשה במשק הישראלי בשנים 2007-2016; וכמו כן מפורטים בספר הלקחים שלמדו.


"יצאתי בטריקת דלת. לפני היציאה מנהל התחום תפס אותי בדלת ואמר לי באוזן, "תקשיבי, עוד שלושה חודשים יעבור הבלגן ואחזיר לך את המשכורת כמו שהיתה". אמרתי לו, "מה עם האחרים?" אמר לי, "מה אכפת לך מהאחרים". התשובה שלו סובבה לי איזה בורג".

"הנהלות חטפו הלם. זה משבר מאוד גדול בתוך הארגון. ממצב שבו הנהלה עושה ככל העולה על רוחה ומה שהיא רוצה עם המשאב האנושי, לפתע פתאום שחקן נוסף עם עוצמה וכוח מתיישב ליד שולחן ההנהלה... זה זעזוע קשה ביותר, קשה לדמיין את הגודל שלו".

המאבק על הוועד הוא ספרו ה-15 של שוקי שטאובר. ספרו הקודם, ישראלים בברלין – קהילה בהתהוות, יצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים



יום חמישי, 19 באוקטובר 2017

* ועיתונות הוגנת, מה יהא עליה? *


העיתונות בכלל, לבטח בישראל בשל קוטנה היחסי, נמצאת תחת מתקפה מתמדת. לא רק קשיים כלכליים מהותיים מאיימים עליה, היא סופגת חבטות רבות ממנהיגים בעלי השפעה כמו טראמפ ונתניהו. בסביבת פעילות קשוחה כזו עליה לשמור שבעתיים על חוט השידרה המקצועי והאתי שלה, אחרת תשחק בקלות יתירה לידי המבקרים אותה.
בשבוע שעבר זכיתי ליהנות מתוצריה של עיתונות לא הוגנת ודווקא מעיתון שחרת על דגלו עקרונות של יושרה, אתיקה ואומץ עיתונאי - הארץ. אקדים ואומר שלהערכתי מערכת העיתון לא באמת ידעה בזמן אמת כי הכתבה שפורסמה נגועה בהפרה חמורה של עקרונות הגילוי הנאות והיושרה העיתונאית.
את מוסף הספרים של הארץ פתחה בסוף השבוע שעבר סקירה מקיפה של ספרי 'ישראלים בברלין'. הסוקר, עפרי אילני, צבע אותה בצבעים ביקורתיים תוך שהוא חוטא לשני עקרונות היסוד. האחד, בשום מקום לא ציין כי היה חלק מהאוכלוסייה הנסקרת בספר וכי הוא עצמו מוזכר בספר, כמו גם פעולות פוליטיות ותרבותיות שהיה שותף לארגונן. לדוגמה, פוסט שפרסמתי בזמן שהותי בברלין, שצורפה לו תמונה בה נראה אילני לוקח חלק פעיל בהפגנה אנטי-ציונית. פוסט זה גם מופיע בספר. עקרון היסוד השני שהפר אילני היה יושרה עיתונאית. רוב הדוגמאות שהביא כדי לחזק את התיזה הביקורתית שלו הן כאלו שהוצאו לחלוטין מהקשרן או שהן עוסקות בכותב ולא בכתוב.
ביום ראשון שלחתי תגובה מפורטת לליסה פרץ, עורכת מוסף ספרים, הממחישה ומנמקת את האמור לעיל. ביום שלישי כתבה לי שתחזור אליי בימים הקרובים.
אני מעריך שלתגובה שלי תינתן חשיפה כל שהיא במוסף ספרים, ההפרה הבוטה של עקרונות עיתונאיים בסיסיים מן הסתם לא תאפשר למערכת להתעלם ממה שכתבתי. עורכי העיתון מן הסתם מבינים כי עיתון שמפרסם כתבות כאלו יורה לעצמו ברגל וטוב יעשו אם יתנערו מהן מהר ככל האפשר. עם זאת, פרסומה של תגובה כזו עשויה להתעכב ולכן, משום שלזמן החולף יש חשיבות, אני נותן כעת פומבי ראשון להתרחשות זו.
אכן יש לי עניין אישי בפרשה, אבל משום שיש בה גם עניין ציבורי חבריי וקוראיי מוזמנים לשתף.


יום ראשון, 15 בינואר 2017

המנהלים הרסו לי את הכיף – הרהור על מכבי תל אביב כדורסל


ביום ששי נפל דבר. במקום לצפות במשחק הכדורסל של מכבי תל אביב מול ריאל מדריד החלטתי לצפות בסרט 'משחקי חיקוי'. למה לי לסבול? בנדיקט קמברבאץ' הפליא לשחק את אלן טיורינג. אחרי הסרט זפזפתי אוטומטית לערוץ הספורט וגיליתי שהמשחק עומד כשש דקות לפני סיומו והתוצאה להפתעתי הייתה צמודה. אמרתי בליבי 'הבה נצפה, שמא נופתע'.
כצפוי די מהר החלו השטויות. איבודי כדור מגוחכים, מסירה רק כמוצא אחרון וניסיונות נואשים להציל את המולדת. סגרתי את הטלוויזיה כדקה וחצי לפני סיום המשחק. גם לא עניינה אותי יותר התוצאה הסופית. הלכתי לקרוא ספר, המינגווי.

חבורת הדיאדוכים הנפוטיסטית שהשתלטה על מכבי תל אביב הלכה והרסה בשיטתיות את קבוצת הפאר של הספורט הישראלי. פדרמן ורקאנטי משתעשעים יחד עם בניהם בצעצוע היקר שרכשו תוך שהם מנגנים על עצביהם המתוחים כמיתר של קהל האוהדים. אפשר לקבל חום רק מלהסתכל על רשימת השחקנים שעברו במכבי תל אביב בלי להשאיר חותם מיוחד ולראות אותם מככבים בקבוצות הפאר של אירופה ובנ.ב.א.

גם ההרכב הנוכחי של מכבי היה הבטחה גדולה. אבל לא די בכישרון, צריך גם להחדיר מוטיבציה ולתאם בין שחקנים כדי ליצור תלכיד משובח. בקיצור, צריך לנהל. אז מאשימים את המאמנים האומללים ושולחים אותם בשיטתיות לכל הרוחות. שום מאמן לא יכול להצליח בתנאים כאלה. כשפדרמן ורקנאטי, ושמעון מזרחי לקינוח (זה שמכר להם את הבכורה בנזיד גדול של עדשים), יושבים לו על האוזן. הלחץ גדול מדיי. 
מעתה אסתפק בלברון וקרי.


יום רביעי, 21 בדצמבר 2016

על ריבוי רשויות מקומיות, איסוף אשפה ורמי לוי


משרד רואי החשבון של יהודה ברלב ושות', העוסק בביקורת חקירתית, ערך את כנס החורף השנתי שלו. דיברו על שחיתות. חלק נכבד מהזמן הוקדש לשלטון המקומי.
 עו"ד אלי מלכה, היועץ המשפטי של עיריית ירושלים, אמר שתקציבי עיריות עומדים על מאות מיליארדים של שקלים בשנה. זה אומר שמסתובב שם הרבה מאד כסף. לדבריו, המשטרה מאד מוגבלת בכוח אדם שלה ולכן היא מטפלת רק בשחיתות הטהורה, ה'קשה'. אבל, אמר, יש גם שחיתות 'רכה' ומה שיכול למנוע אותה הוא שקיפות. הכול צריך להיות חשוף לעין הציבור. הגבול היחיד שצריך לתחום את היקף השקיפות הוא גבול הגנת הפרטיות.
 הוא סיפר כי כתבי אישום רבים מוגשים נגד פקידים שעוסקים בגבייה. קל להם לעגל פינות. למשל לרשום שטח נכס כקטן מגודלו המקורי.
מלכה סיפר על מלחמת עולם שניטשת על איוש 11 המקומות של ועדת התכנון והבנייה. ועדה שבעצם קובעת את ערך הקרקע. 'זו ועדה מאד בעייתית' אמר, אמנם לאחרונה הוועדה עברה רגולציה אבל ההוראות החדשות לא בהכרח מקוימות. הוא הביא כדוגמה את ההוראה לפיה צריכים להשתתף בה נציגי מדינה האמורים להוות משקל נגד לנציגי הציבור. 'אבל הם לא מגיעים לוועדות,' קבל.
 הוא גילה לשומעים כי אין חוק שיכול למנוע ניגוד עניינים של חבר מועצה. לראשי רשויות עוד יש איזה שהוא קוד אתי, אם כי לא מחייב. לעומת זאת, לחברי מועצה אין קוד אתי.
כדוגמה הביא את חבר המועצה הנודע רמי לוי, שהחוק מאפשר לו להיבחר למועצה. הוא סיפר כי פסל את רמי לוי מלשבת בכל הוועדות כי הוא 'טייקון ברמה של מיליארדים שגם יש לו זרוע נדל"ן'. מלכה היה מעדיף שרמי לוי גם לא יופיע בישיבות המועצה. והוסיף ש'החוק לא מתייחס לאנשים כמוהו וזה בעייתי.'
 הוא סיכם את הרצאתו באמירה כי תמיד תהיה שחיתות, אבל צריך לשמור אותה בעצימות נמוכה, 'אחרת נתפרק כחברה'.
אחר כך היה פנל.
המנחה, רו"ח יניב בוכניק, אמר שבתל-אביב רבתי יש כ-300 ישובים. לעומת זאת, ללונדון, שגדולה פי 20 בשטח ובתושבים, יש לה מערך אחד של ניהול עיר. 'זה יוצר שחיתות וסיאוב,' אמר.
תנ"צ (בדימוס) חיים איפרגן, לשעבר סגן ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל, הסביר שככל שיש יותר מכרזים יש יותר שחיתות, כי יש פחות כוח אדם לפקח עליהם. אלי מלכה אמר שהוא לא רואה איזה שר פנים יעז ליזום חקיקה לאיחוד רשויות שמשמעותה ויתור על אלפי מישרות של ראשי ישובים וחברי מועצה. אשר אסבן, יועץ בטיחות וביטחון, הציע פתרון יצירתי: לאחד פעילות ולהשאיר את הפוליטיקאים על כנם. [יש כמובן שיתופי פעולה כאלו כמו שפד"ן – המכון לטהור שפכים של איגוד ערים דן, אך אלו מועטים יחסית – ש.ש.]
אלי מלכה גילה שחברי וועדות המכרזים של המדינה הם אנשי מקצוע, ואילו בשלטון המקומי הם נבחרי ציבור. אשר אסבן אמר שיש בעיה בניסוח של מכרזים, שבדרך כלל לא כולל מדדים. כדוגמה נתן את מלאכת טאטוא הרחובות. במיכרז נקבע כמה קילומטר עושה רכב הטאטוא. זאת אומרת שרכב טאטוא יכול לנסוע במהירות גבוהה יחסית, אפילו מבלי לטאטא כלל, ועדיין לעמוד בתנאי המיכרז. הוא הוסיף ואמר כי פינוי אשפה הוא תחום בו אפשר לעשות הכי הרבה כסף בלי ידע ויכולות, רק בזכות קשרים.
חיים איפרגן אישר ש'באשפה מסתובבים מיליארדים'. בעולם אפל זה היו חקירות רצח וניסיונות רצח. לדבריו, אין הרבה קבלני אשפה בארץ, זה קרטל. הכסף הגדול נמצא בשינוע ובמטמנות. דוגמה: אם בעירייה אחת יש הסכם לאיסוף ולהטמנה, ובעירייה שכנה יש לאותו קבלן הסכם רק לאיסוף אשפה. הקבלן יאסוף את האשפה בשני הערים ויטמון אותה במטמנה של העירייה עמה יש לו גם הסכם הטמנה. כסף קל.
סיכם איפרגן: ראשי ערים כמו צבי בר (רמת-גן) וישראל סדן (חדרה) לא באו מפשע [שניהם היו בכירים במערכת ביטחון – ש.ש.] אלא אנשים נורמטיביים שנפלו, 'כי זה מדרון חלקלק. השילוב של קבלן, כסף ופיקוח רופף יוצר שחיתות. זה מתחיל מהתרומות שהוא מקבל מהקבלן כשהוא רץ לפריימריס.'

יום שבת, 17 בדצמבר 2016

האקונומיסט: שכחו את כל מה שידעתם על תפיסות הניהול העכשוויות.

זה המסר שעולה ממאמר מערכת שפורסם השבוע בשבועון הכלכלי הנחשב "האקונומיסט". המאמר שכותרתו היא: 'תיאוריית הניהול הופכת לצבר של רעיונות מתים', וכותרת המשנה שלו היא: 'מה שמרטין לותר עשה לכנסיה הקתולית צריך לעשות לגורו'ס של העסקים', מקעקע ארבעה עקרונות ניהול מרכזיות שעל פיהן מתנהלת לה כיום כלכלת העולם.
נמנה אותן אחת לאחת:

עקרון ראשון: העסקים כיום תחרותיים מאי פעם.
קשקוש קובע "האקונומיסט". הצצה בנתונים מצביעה
על כך שהמגמה העסקית הבולטת ביותר כיום היא לא תחרות אלא קונסולידציה. מאז שנת 2008 יש מגמה נמשכת של מיזוגים ורכישות. הן בולטות בעולם הטכנולוגיה. 'אם בשנת ה-90 עמק הסיליקון היה מגרש המשחקים של חברות סטארט-אפ, הרי כיום הוא נחלתם של קומץ ענקים'.
בקיצור, הכיוון הוא לא יותר תחרות, אלא יותר אוליגולופוליזציה.

עקרון שני: אנו חיים בעידן של יזמות.
זיבולים, כך האקונומיסט. מאז שנות ה-70 יש ירידה במספר העסקים הקטנים שהוקמו. המאמר מציין שתי סיבות. האחת, מערכת המס ש'מענישה' מעסיקים על העסקת עובדים מעל מספר מסוים. השנייה, ואולי היא החשובה יותר, שינוי סדרי העדיפויות של יזמים שכיום מעדיפים את האיזון בין עבודה לחיים הפרטים על פני צמיחה. יזמים רבים למדו על בשרם שהחלום הותיר אותם עם אמצעים מועטים יחסית לעת זיקנה.

עקרון שלישי: עסקים הופכים למהירים יותר.
לא מיניה ולא מקצתה, סבור האקונומיסט. הם דווקא מאטים. את הסיבה המרכזית לתופעה תולה המאמר בקצב האיטי של קבלת ההחלטות בחברות עיסקיות. הן נוטות לבזבז חודשים ואפילו שנים בבדיקת החלטות עם פונקציות מטה שונות כמו מבקר הפנים, היועץ המשפטי, קציני ציות ועוד; לצד התמודדות מתמשכת עם ביורוקרטיות ממשלתיות ההולכות ומתרחבות.
הגיוני, וזו תוספת שלי. משום שאם חברות הופכות לגדולות יותר ומספרן הולך וקטן, מטבע הדברים השפעתן הולכת וגוברת. לכן הציבור ונציגיו תרים כל העת אחר דרכים להגביל את כוחן או למנוע השפעה שלילית אפשרית שלהן.

עקרון רביעי: לא ניתן למנוע את הגלובליזציה, היא תהליך בלתי הפיך.
נו, כאן כבר לא צריך את ה"אקונומיסט" כדי שינמק לנו מדוע זהו עוד רעיון שזמנו אולי עבר. די בכך שחזינו בחודשים האחרונים בברקזיט, בטראמפיזם, בהתחזקות הימין הלאומי/לאומני באירופה ואף בירידה המסתמנת במספר המהגרים, כדי להבין שהגלובליזציה הפיכה, ולו במידה מסוימת.
חברות רב לאומיות הרואות רחוק, מסכם המאמר, מתכוננות לעתיד 'לאומי' יותר. אפשר, הוא מוסיף, שבימים אלו כללי המשחק העסקיים נכתבים מחדש.

חומר למחשבה.  
  

יום רביעי, 14 בדצמבר 2016

אחריות תאגידית: על אכפתיות, סיכונים פוליטיים והצלחה של נשים - רשמים מכנס 'מעלה'


ביום שבו ניתן גזר דינו של נוחי דנקנר קראתי ב'כלכליסט' על סקר נרחב שערכה הרשת החברתית-עיסקית 'לינקדאין' בקרב ילדי המילניום (בני 18-34), המהווים כיום כשליש מכוח העבודה בעולם. בין השאר נאמר בידיעה כהאי לישנא:
"
נהוג לחשוב של'מילניאלס' מאוד חשוב שעבודתם תהיה בעלת משמעות ושחשובה להם אחריות חברתית. מסתבר, שדווקא אכפת להם פחות מערכים אלה מאשר לבני הדורות הקודמים... בהסתמך על נתונים אלה, מעסיקים שרוצים למשוך טאלנטים צעירים צריכים להשקיע פחות באחריות חברתית ויותר בהטבות."
לא מפתיע אפוא שבכנס הבינלאומי שערכה בשבוע שעבר 'מעלה', ארגון גג של למעלה מ-100 חברות ישראליות שפועל למען קידום אחריות תאגידית, הודתה בפניי מנהלת אחריות תאגידית של חברה גדולה כי בשנים האחרונות התחום קצת מדשדש.

הכנס כשלעצמו היה מרשים. הן מבחינת תכניו, הן מבחינת גלריית הדמויות שלקחו בו חלק כמרצים ומציגים, והן בפורמט המיוחד שלו.
השר לעניינים אסטרטגיים, גלעד ארדן כיבד את הנוכחים בהרצאת פתיחה קצרה.
מקסין פסברג
, מנכ"ל אינטל ישראל, דיברה על חשיבותה של ההכלה ושבעניין זה יש בישראל התקדמות מסוימת, אבל עדיין אנחנו רחוקים מאד מאיפה שאנו צריכים להיות. פסברג התמקדה במיוחד במקומן של הנשים בהיררכיה הניהולית ואף הציגה שקף המראה איך כמות הנשים פוחתת בהדרגה ככל שעולים במדרג הארגוני, כבר משלב הניהול הזוטר. היא סיפרה על הביקור הראשון שלה ביפן, בחברה גדולה שבמהלכו נזקקה לשירותי נשים. אך אלו כלל לא היו בבניין ההנהלה ולכן נאלצה לנדוד אל שירותי הנשים ששכנו במפעל. מאז, טרחה לציין, חלה ביפן התקדמות מסוימת בנושא. בהקשר זה אמרה מאוחר יותר קארינה ליטבק מ-
BSR - ארגון גלובלי שמטרותיו דומות לאלו של מעלה – שנשים מצליחות בתנאי שאין להן ילדים או שיש להן בעל נפלא.

בדיון שערך מנכ"ל מעלה, מומו מהדב, עם ליטבק ועמיתה מ-
BSR פדר יורגנסן אמרו השניים, בין השאר, את הדברים הבאים:
- הנהלות בוחנות סיכונים פוליטיים כמו ברקזיט אבל הן נכשלו בחיבור בין הנקודות... בהבנה שסכנות פוליטיות נובעות מאי נחת חברתית.
- ב-70 השנים האחרונות היו שנים של צמיחה פנומנאלית רק שלא כולם נהנו ממנה.
- יש התקדמות חיובית אצל חברות הגז. הן מתחילות להבין שרמת שחיתות גבוהה קשורה לרמת עוני גבוהה.
- שאלה קיומית של עסקים צריכה להיות 'למה אנחנו כאן?' מנהלים צריכים לחשוב לא רק על הצלחת העסק שבניהולם, אלא גם על האקו-סיסטם שבתוכו הוא פועל.

אני כמובן מסכים עם כל מילה, אבל עד שלא יתגמלו מנהלים על הישגים בתחום הזה, והדבר קשה עד מאד למדידה, הם יקדישו חלק קטן ממחשבתם לסוגיות מאד חשובות אלו.
ובנוסף, למרות הפתיח הפסימי אני סבור שאסור להוריד הילוך ולהמשיך לקדם את נושא האחריות התאגידית. היא בסוף תגיע לקידמת הבמה האקזקוטיבית, רק שלמרבה הצער זה כנראה יקרה רק במצבי אין ברירה. לאחר שיתרחשו קטסטרופות שלא יאפשרו להתעלם מהמחיר שהחברה משלמת על התנהגות תאגידית לא נאותה.

יום שני, 5 בדצמבר 2016

מוסרית, דנקנר יצא בזול

בעשור האחרון אני מייחס משקל משמעותי לסוגיית האחריות החברתית ולהתנהגות נאותה של עסקים משום שלתחום זה השפעה לא רק על שגשוגו של העסק ורווחתו, אלא על איכות החיים והסביבה הכלל עולמית. אי היכולת של רוב מנהלי העסקים בעולם להבין, או שמא לרצות באמת להבין, את ההשפעה המהותית של אופן התנהלותם על רווחתו של המין האנושי, כך ממש, היא סיבה מרכזית לרבים מהחוליים הרבים של כלכלות העולם והחברה האנושית שמרכיבה אותן.
נוחי דנקנר, שהשבוע דינו נגזר לשנתיים מאסר על הרצת מניות, ביקש חמלה מבית הדין והביא אסופה מרשימה של עדויות על עשייתו החברתית במהלך שנות שלטונו במשק הישראלי, בעיקר תרומה של כספים. מנגד לא עמדה לחובתו התרומה העצומה שלו לקלקולים במשק הישראלי. לבית המשפט לא הובאו עדויות על הימור חסר אחריות בכספי חוסכים, על שימוש לא נאות בכסף ציבורי, על מתן שלמונים עקיף למנהלים ודירקטורים לרוב, רק כדי שיעשו כרצונו
דנקנר אולי תרם מיליונים (רובם מכספי ציבור שהיו בשליטתו) לצרכים חברתיים נקודתיים, אך גרם נזקים שאת השפעתם העקיפה ניתן לאמוד במיליארדים. על כל אלו לא נענש, רק על עבירה ישירה ובוטה על החוק. דנקנר, מושא קנאתם של רבים, חינך דור שלם של צעירים כי כדי להצליח צריך לדרוס (או לקנות) את כל מה שעומד בדרכם. הם רק צריכים להיזהר, כך למדו מניסיונו המר, לא להשתין, מרוב התלהבות, מהמקפצה. להשתין בבריכה זה לגמרי בסדר, אפילו כדאי, ולעזאזל שאר המתרחצים.

יום שישי, 2 בדצמבר 2016

ניהול: על שכר בכירים ואחריות של טייקונים


בכנס שנערך בשבוע שעבר אמר מנכ"ל האוצר שי באב"ד כי "הטיעון שבגלל טייקונים יש עוני עושה להם עוול. המטרה של בעל הון זה לעשות כסף..."
באב"ד עושה הנחה גדולה לטייקונים כאשר הוא מגביל אותם רק לחשיבה על איך לעשות כסף. מעל היקף עסקים מסוים איש עסקים משפיע, ירצה או לא ירצה, על החברה הסובבת אותו, על איכות חייהם ועל רווחתם של אנשים רבים. התמקדות בעשיית כסף מתעלת אותו לאימוץ גישה של ראש קטן ואנוכי. בבחינת "אם לא פיקחתם עליי כמו שצריך, אז זו בעיה שלכם. אני פטור". בסוף זה גם חוזר אליהם כבומרנג.
עו"ד פיני רובין אמר בכנס "שבתוך חמש או עשר שנים, קברניטי השוק הפיננסי יהיו לא מי שהיינו רוצים שיהיו. היותר מוכשרים ילכו למגזרים אחרים."
רובין מחמיץ את הפואנטה. המנהלים בחברות הפיננסיות היו לאורך השנים בפיסגת השכר במשק לא משום שהיו מנהלים טובים במיוחד או עמדו באתגרים גדולים במיוחד. ניהול מוסד פיננסי בישראל הוא בדרך כלל ניהול שמרני בתנאים נינוחים יחסית. השכר הגבוה שקיבלו נבע מסיבה אחת בלבד, משום שבבנקים ובחברות הביטוח יש הרבה כסף, כספו של הציבור, כי עיסוקם בכסף. זה הכול. לו שכר מנהלי מוסדות פיננסיים היה נקבע רק על ידי פרמטרים ניהוליים ענייניים שכרם היה נמוך משמעותית. שלא כמו פיני רובין, אני בכלל לא מודאג מזה שטובי המנהלים (אולי) לא ינהלו את הבנקים. די לי בכך שינהלו אותם מנהלים אחראיים וישרים. את המוכשרים ביותר ממילא הייתי שולח לנהל חברות שיתחרו בהצלחה ברחבי העולם.
לסקירה המלאה של הכנס:

יום חמישי, 29 בספטמבר 2016

מחשבות על התנהגותם של ארגונים – רשמים מכנס


אחריות תאגידית זכתה לעדנה אחרי המשבר הגלובלי של שנת 2008. תאגידים הבינו שהתנהגות עיסקית נאותה היא לא רק עיצוב חזות נחמדה לתאגיד שבמרכזה פילנתרופיה קהילתית, אלא גם כלי לניהול סיכונים - יעידו על כך המנוחים בנק ההשקעות 'ליהמן ברדרס' ופירמת רואי החשבון הגלובלית 'ארתור אנדרסן'. בימים אלו ממש גם ענקיות האינטרנט 'גוגל' ו'פייסבוק' חשות נחת זרוע של רגולטורים הקוצפים נגדם על הימנעות מתשלום מיסים, או על חדירה רבה מדיי לפרטיות המשתמשים. מצד שני, התנהגותם מצביעה על כך שהתובנה לא ממש חלחלה לתוככי התאגידים הגדולים, גם אם הם מייצרים דוחות קיימות מעוצבים למהדרין העומדים בסטנדרטים בינלאומיים.

השבוע השתתפתי ב"כנס השביעי לדיווחי קיימות" שנוהל במקצועיות, תנופה וחן, על ידי ליעד אורתר: ראש 'המכון לאחריות תאגידית' ב'מרכז האקדמי למשפט ולעסקים' ברמת גן.
לאחר דברי הפתיחה עלה אל דוכן הנואמים ראשון הדוברים אייל צופן, ראש מערך ההדרכה ב'בנק לאומי' ומראשוני המנהלים בארץ שהבינו את חשיבות התחום. הוא אמר שלאחריות תאגידית יש ערך עסקי וכיום בעלי תפקידים בבנק מבינים את זה. למשל, את ההשלכות של מתן אשראי לחברות בנייה שאין להן תקני בטיחות. כיום לבנק יש קוד אתי למתן אשראי.  
עוד אמר כי הדוח אינו רק דוח, אלא הוא גם יכול להביא לשינוי. הוא הביא, כדוגמה, שאלון שביעות רצון שהועבר לספקי הבנק ובו שאלות נוקבות על דרך התנהלותו של מערך הרכש, כמו המידה בה הוא מנצל את יתרונו לגודל. כיום, אמר צופן, אנשי הרכש מבינים כי לדרך ההתנהלות שלהם יש השפעה על תדמית הבנק.
הוא דיבר על שותפויות ארגוניות שנוצרו בבנק בעקבות הדוח ועליית המודעות לאחריות תאגידית. לדוגמה: בבנק זיהו 50 לווים שהתקשו להחזיר משכנתאות, חלק ניכר מהם מובטלים. מערך ההדרכה של הבנק יחד עם 'לאומי למשכנתאות' ו'הג'וינט' ארגנו למשתתפים תוכנית הכשרה לקליטה בשוק העבודה. בסופה של דרך 11 מהם חזרו והשתלבו במעגל העבודה.
יפה, תודו. בתודעה שלנו בדרך כלל 'זיהוי' כזה מתחיל עם מכתב מאיים מהמחלקה המשפטית. 
מרצה נוסף בכנס, ד"ר נועם גרסל מחברת הייעוץ 'ECO-OS', אמר כי רק כ-5000 חברות מותג רב לאומיות הפיקו דוחות קיימות. ובארץ מספרם עומד, לדבריו, על כמה עשרות. עצם ההדגשה כי אלו חברות מותג ממחישות את הטיעון שהצגתי לעיל. בדרך כלל ארגונים מקדמים אחריות תאגידית לאו דווקא כי כך ראוי לנהוג, אלא בעיקר כדי לחזק את המותג שלהן, או כדי למנוע פגיעה בו (זכור מקרה הדגל של נייקי וסדנאות היזע של קבלני המשנה שלה בדרום מזרח אסיה). זאת, בין אם דרך העשייה למען... (הגישה הפילנתרופית) או דרך מיתון הביקורת הציבורית (גישת ניהול הסיכונים). ד"ר גרסל הציג את משאת נפשם של אנשי האחריות התאגידית: חדשנות עיסקית ההופכת התנהגות נאותה לחלק מליבת העסקים. למשל ייצור ושיווק של מוצרים ירוקים כמו המכונית החשמלית 'טסלה'.

זו אכן משאת נפש ראויה וחשובה שכבר שנים מביעים אותה (למשל בסקירה שלי את התחום בישראל, משנת 2008 - http://www.shukistauber.co.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/139natb.pdf
) אך גם כיום מעטים הם הארגונים שקיימות היא ליבת העשייה שלהם. עשייה של דברים טובים באמת הם עדיין לא עסקים בהיקף מהותי.
'נטפים', חברת ההשקיה הגדולה בעולם, היא אחת מהן וגם מפיקה דוח קיימות. החיים שלה אמורים להיות קלים כי עשייה 'טובה' נטועה בליבת העסקים שלה. היכולת לאפשר גידולים חקלאיים באזורים צחיחים או ליצור חיסכון משמעותי במים (השקיה בטפטוף במקום השקיה בהצפה) שמים אותה לטעמי באותה רמה של 'חדשנות עיסקית' כמו טסלה.
אז למה צריך שם מנהל קיימות תאגידי? הרי האחריות התאגידית מובנית בעצם העשייה שלה. ואכן, נתי ברק, הנושא בתפקיד זה, צריך בעיקר לטפל בשני הרכיבים המסורתיים שהזכרנו עיל, הפילנתרופי ('אחריות חברתית' כלשונו) וה'ניהול סיכוני' ('מימשל נאות' כלשונו). עם 'חדשנות עסקית', הוא כנראה מסודר.

בעיני החלק הפילנתרופי קל יחסית לביצוע. מקצים סכום מסוים לעשייה חברתית ומחליטים למי או למה להקצות אותו. צריך לנהל את זה בתבונה אבל המשימה לא נדמית מסובכת.
החלק המורכב והבעייתי ביישום אמיתי של אחריות התאגידית הוא לדעתי החלתה של התנהגות עיסקית נאותה בארגון. אם תאגיד מייצר מוצרים ירוקים למהדרין וגם תורם רבות לחינוך ולבריאות בעולם השלישי, ומצד שני ההתנהלות השוטפת שלו רצופה פעולות שמידת הערכיות שלהן שנויה במחלוקת, אז לא עשינו כלום ככל שהדברים נוגעים לאחריות תאגידית. ליהמן ברדרס, ארתור אנדרסן, נייקי או סימנס כנראה עשו רבות למען הקהילה. אבל את המכות הקשות והכואבות חטפו בגלל מימשל תאגידי לקוי.

מורכבות ההחלה של מימשל תאגידי נאות הובעה בהשוואה פיקנטית בין השיחות שערך נתי ברק עם מנהלי חברות הבת בארה"ב וברוסיה על החלת כללי השקיפות והדיווח שגיבשה הנהלת נטפים. המנהל האמריקאי אמר לו: "כל מה שאמרת ממילא מבוצע אצלנו על פי חוק". המנהל הרוסי שאל אותו אם הוא רוצה שיסגור את העסק. ברק לא סיפר לשומעים מה ענה לרוסי ומה סוכם ביניהם, אז שאלתי אותו. הוא ענה שלרוסי לא הייתה ברירה והוא נאלץ להסתדר עם זה. כשלחצתי עליו עוד קצת הודה ברק שהוא לא יכול לדעת מה כל אחד עושה בשטח.
בהפסקה שוחחתי עם מנהלת אחריות תאגידית של חברה ישראלית שיש לה סניפים בחו"ל. היא אמרה לי שהסניף ברוסיה לא חתם על אמנת האחריות התאגידית של החברה. אני חושב שזה יפה ומראה קורטוב של הגינות. תארו לעצמכם שהרוסים גם היו חותמים ובכל זאת נוהגים כפי שהם סבורים שעליהם לנהוג כדי לקדם את עסקי החברה.
קשים חייו של מנהל אחריות תאגידית, קשים אך יפים. 
שנה ברוכה ומהנה לכולם; שנת שקיפות, הגינות והכלה.
שוקי
29/9/2016
רוה"ש תשע"ז