תארו לעצמכם שאתם חוזרים ללבנט אחרי 16 חודשים בברלין ועוד בטרם הספקתם להתרשם מפגעי הרכבת הקלה, וונציותה של רעננה או מחירי היוגורט המקומיים וכבר אוחזת פלונית בכפתור ז'קטכם ואומרת שדיר באלאק אם אתם לא באים מחרתיים. ואתם, מפלבלים בעיניכם, שואלים לאן בדיוק; והיא ממהרת להבהיר שמדובר בפגישת מחזור של בוגרי הכפר הירוק שתתרחש אצל דורון בכפר קיש (כאילו שידעתם שיש בכלל מקום כזה) ושאי אפשר היה להשיג אתכם, ובכלל מה זה צריך להיות שאין לכם ווטס-אפ, אתם חיים בשנות השבעים או מה. ואז אתם מגמגמים ואומרים שרק עכשיו בכלל הגעתם ועדיין לא הספקתם... ואולי... וו... בבבבטח תבואו, איזו שאלה. ועוד בטרם הנדתם עפעף מזדרז ומגיע יום שבת זיווני ואתם מצטרפים להסעת קשישים צוהלת שמפליגה הגליל תחתונה.
ובכן, שלא כמוכם, אני לא צריך לתאר לעצמי את כל זה משום שהדברים אכן קרו לי, תוצאתם הונצחה כדת וכעת מוצגים המה קבל עם ועולם.
