על ריבוי רשויות מקומיות, איסוף אשפה ורמי לוי

משרד רואי החשבון של יהודה ברלב ושות', העוסק בביקורת חקירתית, ערך את כנס החורף השנתי שלו. דיברו על שחיתות. חלק נכבד מהזמן הוקדש לשלטון המקומי.
 עו"ד אלי מלכה, היועץ המשפטי של עיריית ירושלים, אמר שתקציבי עיריות עומדים על מאות מיליארדים של שקלים בשנה. זה אומר שמסתובב שם הרבה מאד כסף. לדבריו, המשטרה מאד מוגבלת בכוח אדם שלה ולכן היא מטפלת רק בשחיתות הטהורה, ה'קשה'. אבל, אמר, יש גם שחיתות 'רכה' ומה שיכול למנוע אותה הוא שקיפות. הכול צריך להיות חשוף לעין הציבור. הגבול היחיד שצריך לתחום את היקף השקיפות הוא גבול הגנת הפרטיות.
 הוא סיפר כי כתבי אישום רבים מוגשים נגד פקידים שעוסקים בגבייה. קל להם לעגל פינות. למשל לרשום שטח נכס כקטן מגודלו המקורי.

מלכה סיפר על מלחמת עולם שניטשת על איוש 11 המקומות של ועדת התכנון והבנייה. ועדה שבעצם קובעת את ערך הקרקע. 'זו ועדה מאד בעייתית' אמר, אמנם לאחרונה הוועדה עברה רגולציה אבל ההוראות החדשות לא בהכרח מקוימות. הוא הביא כדוגמה את ההוראה לפיה צריכים להשתתף בה נציגי מדינה האמורים להוות משקל נגד לנציגי הציבור. 'אבל הם לא מגיעים לוועדות,' קבל.
 הוא גילה לשומעים כי אין חוק שיכול למנוע ניגוד עניינים של חבר מועצה. לראשי רשויות עוד יש איזה שהוא קוד אתי, אם כי לא מחייב. לעומת זאת, לחברי מועצה אין קוד אתי.

כדוגמה הביא את חבר המועצה הנודע רמי לוי, שהחוק מאפשר לו להיבחר למועצה. הוא סיפר כי פסל את רמי לוי מלשבת בכל הוועדות כי הוא 'טייקון ברמה של מיליארדים שגם יש לו זרוע נדל"ן'. מלכה היה מעדיף שרמי לוי גם לא יופיע בישיבות המועצה. והוסיף ש'החוק לא מתייחס לאנשים כמוהו וזה בעייתי.'
 הוא סיכם את הרצאתו באמירה כי תמיד תהיה שחיתות, אבל צריך לשמור אותה בעצימות נמוכה, 'אחרת נתפרק כחברה'.

אחר כך היה פנל.
המנחה, רו"ח יניב בוכניק, אמר שבתל-אביב רבתי יש כ-300 ישובים. לעומת זאת, ללונדון, שגדולה פי 20 בשטח ובתושבים, יש לה מערך אחד של ניהול עיר. 'זה יוצר שחיתות וסיאוב,' אמר.

תנ"צ (בדימוס) חיים איפרגן, לשעבר סגן ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל, הסביר שככל שיש יותר מכרזים יש יותר שחיתות, כי יש פחות כוח אדם לפקח עליהם. אלי מלכה אמר שהוא לא רואה איזה שר פנים יעז ליזום חקיקה לאיחוד רשויות שמשמעותה ויתור על אלפי מישרות של ראשי ישובים וחברי מועצה. אשר אסבן, יועץ בטיחות וביטחון, הציע פתרון יצירתי: לאחד פעילות ולהשאיר את הפוליטיקאים על כנם. [יש כמובן שיתופי פעולה כאלו כמו שפד"ן – המכון לטהור שפכים של איגוד ערים דן, אך אלו מועטים יחסית – ש.ש.]

אלי מלכה גילה שחברי וועדות המכרזים של המדינה הם אנשי מקצוע, ואילו בשלטון המקומי הם נבחרי ציבור. אשר אסבן אמר שיש בעיה בניסוח של מכרזים, שבדרך כלל לא כולל מדדים. כדוגמה נתן את מלאכת טאטוא הרחובות. במיכרז נקבע כמה קילומטר עושה רכב הטאטוא. זאת אומרת שרכב טאטוא יכול לנסוע במהירות גבוהה יחסית, אפילו מבלי לטאטא כלל, ועדיין לעמוד בתנאי המיכרז. הוא הוסיף ואמר כי פינוי אשפה הוא תחום בו אפשר לעשות הכי הרבה כסף בלי ידע ויכולות, רק בזכות קשרים.

חיים איפרגן אישר ש'באשפה מסתובבים מיליארדים'. בעולם אפל זה היו חקירות רצח וניסיונות רצח. לדבריו, אין הרבה קבלני אשפה בארץ, זה קרטל. הכסף הגדול נמצא בשינוע ובמטמנות. דוגמה: אם בעירייה אחת יש הסכם לאיסוף ולהטמנה, ובעירייה שכנה יש לאותו קבלן הסכם רק לאיסוף אשפה. הקבלן יאסוף את האשפה בשני הערים ויטמון אותה במטמנה של העירייה עמה יש לו גם הסכם הטמנה. כסף קל.
סיכם איפרגן: ראשי ערים כמו צבי בר (רמת-גן) וישראל סדן (חדרה) לא באו מפשע [שניהם היו בכירים במערכת ביטחון – ש.ש.] אלא אנשים נורמטיביים שנפלו, 'כי זה מדרון חלקלק. השילוב של קבלן, כסף ופיקוח רופף יוצר שחיתות. זה מתחיל מהתרומות שהוא מקבל מהקבלן כשהוא רץ לפריימריס.'

האקונומיסט: שכחו את כל מה שידעתם על תפיסות הניהול העכשוויות.

זה המסר שעולה ממאמר מערכת שפורסם השבוע בשבועון הכלכלי הנחשב "האקונומיסט". המאמר שכותרתו היא: 'תיאוריית הניהול הופכת לצבר של רעיונות מתים', וכותרת המשנה שלו היא: 'מה שמרטין לותר עשה לכנסיה הקתולית צריך לעשות לגורו'ס של העסקים', מקעקע ארבעה עקרונות ניהול מרכזיות שעל פיהן מתנהלת לה כיום כלכלת העולם.

נמנה אותן אחת לאחת:

עקרון ראשון: העסקים כיום תחרותיים מאי פעם.
קשקוש קובע "האקונומיסט". הצצה בנתונים מצביעה על כך שהמגמה העסקית הבולטת ביותר כיום היא לא תחרות אלא קונסולידציה. מאז שנת 2008 יש מגמה נמשכת של מיזוגים ורכישות. הן בולטות בעולם הטכנולוגיה. 'אם בשנת ה-90 עמק הסיליקון היה מגרש המשחקים של חברות סטארט-אפ, הרי כיום הוא נחלתם של קומץ ענקים'.
בקיצור, הכיוון הוא לא יותר תחרות, אלא יותר אוליגולופוליזציה.

עקרון שני: אנו חיים בעידן של יזמות.
זיבולים, כך האקונומיסט. מאז שנות ה-70 יש ירידה במספר העסקים הקטנים שהוקמו. המאמר מציין שתי סיבות. האחת, מערכת המס ש'מענישה' מעסיקים על העסקת עובדים מעל מספר מסוים. השנייה, ואולי היא החשובה יותר, שינוי סדרי העדיפויות של יזמים שכיום מעדיפים את האיזון בין עבודה לחיים הפרטים על פני צמיחה. יזמים רבים למדו על בשרם שהחלום הותיר אותם עם אמצעים מועטים יחסית לעת זיקנה.

עקרון שלישי: עסקים הופכים למהירים יותר.
לא מיניה ולא מקצתה, סבור האקונומיסט. הם דווקא מאטים. את הסיבה המרכזית לתופעה תולה המאמר בקצב האיטי של קבלת ההחלטות בחברות עיסקיות. הן נוטות לבזבז חודשים ואפילו שנים בבדיקת החלטות עם פונקציות מטה שונות כמו מבקר הפנים, היועץ המשפטי, קציני ציות ועוד; לצד התמודדות מתמשכת עם ביורוקרטיות ממשלתיות ההולכות ומתרחבות.
הגיוני, וזו תוספת שלי. משום שאם חברות הופכות לגדולות יותר ומספרן הולך וקטן, מטבע הדברים השפעתן הולכת וגוברת. לכן הציבור ונציגיו תרים כל העת אחר דרכים להגביל את כוחן או למנוע השפעה שלילית אפשרית שלהן.

עקרון רביעי: לא ניתן למנוע את הגלובליזציה, היא תהליך בלתי הפיך.
נו, כאן כבר לא צריך את ה"אקונומיסט" כדי שינמק לנו מדוע זהו עוד רעיון שזמנו אולי עבר. די בכך שחזינו בחודשים האחרונים בברקזיט, בטראמפיזם, בהתחזקות הימין הלאומי/לאומני באירופה ואף בירידה המסתמנת במספר המהגרים, כדי להבין שהגלובליזציה הפיכה, ולו במידה מסוימת.
חברות רב לאומיות הרואות רחוק, מסכם המאמר, מתכוננות לעתיד 'לאומי' יותר. אפשר, הוא מוסיף, שבימים אלו כללי המשחק העסקיים נכתבים מחדש.

חומר למחשבה.  

  

אחריות תאגידית: על אכפתיות, סיכונים פוליטיים והצלחה של נשים - רשמים מכנס 'מעלה'

ביום שבו ניתן גזר דינו של נוחי דנקנר קראתי ב'כלכליסט' על סקר נרחב שערכה הרשת החברתית-עיסקית 'לינקדאין' בקרב ילדי המילניום (בני 18-34), המהווים כיום כשליש מכוח העבודה בעולם. בין השאר נאמר בידיעה כהאי לישנא:
"נהוג לחשוב של'מילניאלס' מאוד חשוב שעבודתם תהיה בעלת משמעות ושחשובה להם אחריות חברתית. מסתבר, שדווקא אכפת להם פחות מערכים אלה מאשר לבני הדורות הקודמים... בהסתמך על נתונים אלה, מעסיקים שרוצים למשוך טאלנטים צעירים צריכים להשקיע פחות באחריות חברתית ויותר בהטבות."
לא מפתיע אפוא שבכנס הבינלאומי שערכה בשבוע שעבר 'מעלה', ארגון גג של למעלה מ-100 חברות ישראליות שפועל למען קידום אחריות תאגידית, הודתה בפניי מנהלת אחריות תאגידית של חברה גדולה כי בשנים האחרונות התחום קצת מדשדש.

הכנס כשלעצמו היה מרשים. הן מבחינת תכניו, הן מבחינת גלריית הדמויות שלקחו בו חלק כמרצים ומציגים, והן בפורמט המיוחד שלו.
השר לעניינים אסטרטגיים, גלעד ארדן כיבד את הנוכחים בהרצאת פתיחה קצרה.
מקסין פסברג, מנכ"ל אינטל ישראל, דיברה על חשיבותה של ההכלה ושבעניין זה יש בישראל התקדמות מסוימת, אבל עדיין אנחנו רחוקים מאד מאיפה שאנו צריכים להיות. פסברג התמקדה במיוחד במקומן של הנשים בהיררכיה הניהולית ואף הציגה שקף המראה איך כמות הנשים פוחתת בהדרגה ככל שעולים במדרג הארגוני, כבר משלב הניהול הזוטר. היא סיפרה על הביקור הראשון שלה ביפן, בחברה גדולה שבמהלכו נזקקה לשירותי נשים. אך אלו כלל לא היו בבניין ההנהלה ולכן נאלצה לנדוד אל שירותי הנשים ששכנו במפעל. מאז, טרחה לציין, חלה ביפן התקדמות מסוימת בנושא. בהקשר זה אמרה מאוחר יותר קארינה ליטבק מ-BSR - ארגון גלובלי שמטרותיו דומות לאלו של מעלה – שנשים מצליחות בתנאי שאין להן ילדים או שיש להן בעל נפלא.

בדיון שערך מנכ"ל מעלה, מומו מהדב, עם ליטבק ועמיתה מ-BSR פדר יורגנסן אמרו השניים, בין השאר, את הדברים הבאים:
- הנהלות בוחנות סיכונים פוליטיים כמו ברקזיט אבל הן נכשלו בחיבור בין הנקודות... בהבנה שסכנות פוליטיות נובעות מאי נחת חברתית.
- ב-70 השנים האחרונות היו שנים של צמיחה פנומנאלית רק שלא כולם נהנו ממנה.
- יש התקדמות חיובית אצל חברות הגז. הן מתחילות להבין שרמת שחיתות גבוהה קשורה לרמת עוני גבוהה.
- שאלה קיומית של עסקים צריכה להיות 'למה אנחנו כאן?' מנהלים צריכים לחשוב לא רק על הצלחת העסק שבניהולם, אלא גם על האקו-סיסטם שבתוכו הוא פועל.

אני כמובן מסכים עם כל מילה, אבל עד שלא יתגמלו מנהלים על הישגים בתחום הזה, והדבר קשה עד מאד למדידה, הם יקדישו חלק קטן ממחשבתם לסוגיות מאד חשובות אלו.
ובנוסף, למרות הפתיח הפסימי אני סבור שאסור להוריד הילוך ולהמשיך לקדם את נושא האחריות התאגידית. היא בסוף תגיע לקידמת הבמה האקזקוטיבית, רק שלמרבה הצער זה כנראה יקרה רק במצבי אין ברירה. לאחר שיתרחשו קטסטרופות שלא יאפשרו להתעלם מהמחיר שהחברה משלמת על התנהגות תאגידית לא נאותה.

מוסרית, דנקנר יצא בזול

בעשור האחרון אני מייחס משקל משמעותי לסוגיית האחריות החברתית ולהתנהגות נאותה של עסקים משום שלתחום זה השפעה לא רק על שגשוגו של העסק ורווחתו, אלא על איכות החיים והסביבה הכלל עולמית. אי היכולת של רוב מנהלי העסקים בעולם להבין, או שמא לרצות באמת להבין, את ההשפעה המהותית של אופן התנהלותם על רווחתו של המין האנושי, כך ממש, היא סיבה מרכזית לרבים מהחוליים הרבים של כלכלות העולם והחברה האנושית שמרכיבה אותן.

נוחי דנקנר, שהשבוע דינו נגזר לשנתיים מאסר על הרצת מניות, ביקש חמלה מבית הדין והביא אסופה מרשימה של עדויות על עשייתו החברתית במהלך שנות שלטונו במשק הישראלי, בעיקר תרומה של כספים. מנגד לא עמדה לחובתו התרומה העצומה שלו לקלקולים במשק הישראלי. לבית המשפט לא הובאו עדויות על הימור חסר אחריות בכספי חוסכים, על שימוש לא נאות בכסף ציבורי, על מתן שלמונים עקיף למנהלים ודירקטורים לרוב, רק כדי שיעשו כרצונו. 
דנקנר אולי תרם מיליונים (רובם מכספי ציבור שהיו בשליטתו) לצרכים חברתיים נקודתיים, אך גרם נזקים שאת השפעתם העקיפה ניתן לאמוד במיליארדים. על כל אלו לא נענש, רק על עבירה ישירה ובוטה על החוק. דנקנר, מושא קנאתם של רבים, חינך דור שלם של צעירים כי כדי להצליח צריך לדרוס (או לקנות) את כל מה שעומד בדרכם. הם רק צריכים להיזהר, כך למדו מניסיונו המר, לא להשתין, מרוב התלהבות, מהמקפצה. להשתין בבריכה זה לגמרי בסדר, אפילו כדאי, ולעזאזל שאר המתרחצים.

ניהול: על שכר בכירים ואחריות של טייקונים

בכנס שנערך בשבוע שעבר אמר מנכ"ל האוצר שי באב"ד כי "הטיעון שבגלל טייקונים יש עוני עושה להם עוול. המטרה של בעל הון זה לעשות כסף..."

באב"ד עושה הנחה גדולה לטייקונים כאשר הוא מגביל אותם רק לחשיבה על איך לעשות כסף. מעל היקף עסקים מסוים איש עסקים משפיע, ירצה או לא ירצה, על החברה הסובבת אותו, על איכות חייהם ועל רווחתם של אנשים רבים. התמקדות בעשיית כסף מתעלת אותו לאימוץ גישה של ראש קטן ואנוכי. בבחינת "אם לא פיקחתם עליי כמו שצריך, אז זו בעיה שלכם. אני פטור". בסוף זה גם חוזר אליהם כבומרנג.

עו"ד פיני רובין אמר בכנס "שבתוך חמש או עשר שנים, קברניטי השוק הפיננסי יהיו לא מי שהיינו רוצים שיהיו. היותר מוכשרים ילכו למגזרים אחרים."

רובין מחמיץ את הפואנטה. המנהלים בחברות הפיננסיות היו לאורך השנים בפיסגת השכר במשק לא משום שהיו מנהלים טובים במיוחד או עמדו באתגרים גדולים במיוחד. ניהול מוסד פיננסי בישראל הוא בדרך כלל ניהול שמרני בתנאים נינוחים יחסית. השכר הגבוה שקיבלו נבע מסיבה אחת בלבד, משום שבבנקים ובחברות הביטוח יש הרבה כסף, כספו של הציבור, כי עיסוקם בכסף. זה הכול. לו שכר מנהלי מוסדות פיננסיים היה נקבע רק על ידי פרמטרים ניהוליים ענייניים שכרם היה נמוך משמעותית. שלא כמו פיני רובין, אני בכלל לא מודאג מזה שטובי המנהלים (אולי) לא ינהלו את הבנקים. די לי בכך שינהלו אותם מנהלים אחראיים וישרים. את המוכשרים ביותר ממילא הייתי שולח לנהל חברות שיתחרו בהצלחה ברחבי העולם.

לסקירה המלאה של הכנס:

http://shukistauber.co.il/?CategoryID=203&ArticleID=993&dbsAuthToken=