השקת הספר "ישראלים בברלין"

ביום 25/12/2017 בשעה 15:00 יתקיים אירוע השקה של הספר "ישראלים בברלין" בשיתוף המכון להגירה ושילוב חברתי והמחלקה למינהל עסקים של המרכז האקדמי רופין. הציבור מוזמן!
להרשמה: negstm@ruppin.ac.il

*על קשישים, בדואים וכנס מעלה*

בשבוע שעבר נערך כנס מעלה הבינלאומי שגם השנה היה מרשים הן מבחינת תכניו והן מבחינת יצירתיות ההפקה. ביום השני יצאו חלק ממשתתפיו לסיורים ברחבי הארץ כדי לחוות דפוסים של "חדשנות חברתית".

אני יצאתי לסיור הרחוק ביותר, במרחבי הנגב. סיור שהתגלה כקטן ביותר מבחינת מספר משתתפים. הגיוני. למה שבן-אדם סביר ייסע לבאר-שבע אם יש דברים מעניינים גם בתל-אביב? אבל אני לא הייתי הרבה זמן בבאר-שבע והתגעגעתי לקצת נגב, אז הדרמתי.
קבוצה קטנה. נרשמו שמונה והגיעו ארבעה. אבל המארגנים החליטו לעשות כבוד לפריפריה ולא ביטלו את הסיור. יפה מצדם.
הקבוצה, כמה קטנה ככה אקלקטית. יועצת משפטית של סימנס ישראל, מנהלת אחריות תאגידית של אימפריית השום של קיבוץ דורות, עיתונאית מרדיו בולגריה (עולה חדשה-ישנה החיה בארץ) ואנוכי, נציג המגזר הגברי (את הסיור ניהלה ביד רמה נציגת המארגנים מטעם תב"ת של הג'וינט).
את הביקור התחלנו במרכז העיר, במשרדי התוכנית "מעגל החיים" המעניקה שירותי תעסוקה לאוכלוסיות מגוונות הנזקקות לסיוע בשוק התעסוקה הדינמי.
משם נסענו לאזור תעשיית ההייטק של העיר, לביקור במעבדה לחדשנות טכנולוגית בזקנה. נעשים בה פיתוחים שנועדו לשפר את איכות חייהם של אוכלוסיית המגזר השלישי. בין השאר צפינו בהמחשה של פעילות תלת מימד, ואין כתמונה המצורפת כדי להעיד שנגנבנו.
משם נסענו לחורה. כן, חורה. יענו, בדואים. ביקרנו במתחם של "סאדלטק", שעל פי יוזמיו "הינו מיזם טכנולוגי ראשון מסוגו בחברה הערבית בישראל אשר הוקם לטובת בני החברה הבדואית בנגב". פגשנו שם יזמי הייטק ערבים ויהודים. שוחחנו בוידאו-קונפרנס גם עם עמיתיהם בדימונה ובערד. יש בועת הייטק בחורה.
אחר הצהריים שבנו למרכז ההומה. מיניבוסנו הזדחל בפקקים עד לנקודת הפיזור.
היה שווה.

*כמה מילים על אינטלקטואלים אמיתיים ועל פסאודו-אינטלקטואלים*

מעורבותו הישירה של העורך הראשי של עיתון "הארץ" אלוף בן הביאה לכך שתגובתי על הסקירה המוטה של ספרי "ישראלים בברלין" פורסמה היום במהדורה המודפסת של מוסף הספרים של "הארץ". 

מעבר לעניין האישי שהיה לי בכך חשוב לי להדגיש כי תגובה זו גם מהווה מחאה על פרסומים של כותבים פסאודו-אינטלקטואליים שעיקר כוחם ביכולת ניסוח ופלפול. בעיני, אינטלקטואל אמיתי הוא לא רק בעל ידע ויכולת התבוננות, אלא גם אדם בעל יושרה; כזה היודע לכבד דעות של אחרים, ספקן ולא נחרץ; כזה הזוכר שהאנושות אינה רק מושג מופשט אלא שהיא גם מורכבת מאנשים, מבני אדם.

  

*סוף הסיפור - התגובה פורסמה בעיתון "הארץ"*

https://www.haaretz.co.il/literature/letters-to-editor/.premium-1.4632501 
מוסף הספרים של הארץ פרסם היום במהדורתו המקוונת את התגובה שלי בדבר חוסר היושרה שאפפה את סקירת ספרי ישראלים בברלין (ביום ששי תתפרסם התגובה גם במהדורה המודפסת).
הרי היא לפניכם בקישור המצורף:

ולמי שאינם מנויים על עיתון הארץ, הטקסט המלא:

כותרת: גם הוא ברלינאי

כותרת משנה: שוקי שטאובר מגיב על הביקורת על

ספרו "ישראלים בברלין". לטענתו,

המבקר עפרי אילני הוציא דברים

מהקשרם והפגין העדר יושרה בכך

שהסתיר את היותו חלק מהקהילה

שעומדת במרכז המחקר

הביקורת שפירסם עפרי אילני על ספרי "ישראלים בברלין"

)"מדינת אשכנז", "ספרים", 13.10 ( לא היתה ביטוי של

עיתונות הוגנת. חלק ניכר ממנה הושתת על הוצאת דברים

מהקשרם ועל העדר יושרה בסיסית.

נתחיל בבעיית היושרה. אילני היה חלק מהקהילה הישראלית

בברלין בתקופה שבה נערך המחקר שלי ואחת הדמויות הפעילות

בה. חלק מהפעילויות הפוליטיות והתרבותיות שהיה שותף להן

הוזכרו בספר, ובכלל זה שמו שלו. בנוסף, הוא נחשב בקרב הקהילה

הישראלית בברלין כחלק מקבוצה המוגדרת כאנשי שמאל קיצוני

בשל התנגדותם לקיומה של מדינת ישראל כמדינה ציונית. קבוצה

זו זכתה לחשיפה משמעותית הן בספר והן בפוסטים שכתבתי עליהם

בפייסבוק. לדוגמה, פוסט, המופיע גם בספר, על השתתפות חלק

מחברי הקבוצה בהפגנה שנערכה במסגרת כנס אהדה ליהודים בח־

סות ממשלת גרמניה, שיצא נגד ביטויי אנטישמיות שצצו במדינה

בעקבות מבצע "צוק איתן" ב– 2014 . הפוסט שכותרתו "מה הסיפור

שלהם?" לווה בתמונה [ראו למטה] המציגה את אילני נושא שלט שעליו נכתב:

"אזהרה: ציונות אינה אלטרנטיבה בטוחה לאנטישמיות".

אילני ממקד את עיקר ביקורתו דווקא בתיאור קבוצת האוכלו־

סייה שאליה השתייך. הוא טוען שהבעיה בספרי מתחילה כשאני

"מגיע לשמאלנים הרדיקלים, שהם קבוצה משמעותית בברלין.

לאנשים אלה, ש'שוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינת

היהודים', הוא מתייחס כיצורים משונים הדורשים תשאול". אילני

כותב זאת בלי להזכיר את היותו חלק מקבוצת אוכלוסייה זו וכך

אינו עומד במבחן הגילוי הנאות.

ולגופה של הביקורת: אילני מביא כמה ציטוטים מהספר המצבי־

עים על "חפיפניקיות ישראלית". הוא כמובן אינו מציין שהציטוטים

נלקחו מפוסטים שכתבתי על חוויותי בברלין, פוסטים שכלל לא היו

חלק מהמחקר ושנוסחו בדרך כלל בסגנון הומוריסטי. הם הובלטו

בספר כפוסטים בלבד. לדוגמה, כשאילני מציין כי תירגמתי טקסט

מסוים באמצעות גוגל טרנסלייט כהמחשה לאותה "חפיפניקיות",

הוא אינו טורח לציין כי מדובר בארבע מלים בגרמנית שנועדו לש־

רת פוסט שכתבתי, ללא שום קשר לתהליך המחקרי. זו דוגמה מו־

בהקת להוצאה זדונית של דברים מהקשרם, וישנן דוגמאות נוספות.

מביקורתו של אילני משתמע כי החלטתי להסתובב קצת

בברלין, לערוך כמה ראיונות עם ישראלים החיים שם ועל סמך

זה לכתוב ספר המתיימר לנתח את התופעה. הוא לא טרח לציין

שהספר הושתת על מחקר שנערך במסגרת מוסד שמואל נאמן

לחקר מדיניות לאומית של הטכניון ולווה אקדמית על ידי שני

פרופסורים מומחים בתחומים שבהם עוסק הספר: הגירה ופני

החברה הישראלית. גם עובדת היותי חוקר אורח באוניברסיטת

הומבולדט נעדרה מהביקורת. עובדות אלה הוזכרו במבוא לספרי.

המבקר החרד לקוראיו מן הסתם לא רצה לקלוע אותם למצב של

דיסוננס קוגניטיבי.

בנוסף, הביקורת אינה כתובה כסקירה מקצועית, עניינית וחסרת

פניות, אלא נוטה לבקר את הכותב יותר מאשר את הכתוב. ביטויים

כמו "יכולתו של שטאובר להבחין בניואנסים מוגבלת מאוד, והוא

מטפל במורכבויות בעדינות של מתאגרף" או "'ישראלים בברלין'

מראה כי למחברו אין כלים מתאימים לאפיין ולתאר את התופעה 
שבה עסק", שבשניהם לא מוסברת הכוונה, מחזקים את ניחוח 
חוסר היושרה שאופף את הסקירה כולה.

ספר חדש: המאבק על הוועד

המאבק על הוועד מתאר בהרחבה את המניעים שגרמו בעשור האחרון לעובדים רבים לצאת למאבק מול מעסיקיהם כדי להתארגן במסגרת איגודים מקצועיים ולהקים ועדי עובדים במקומות עבודתם. הספר מציג את התהליכים שחוו הצדדים ממגוון היבטים: תהליכי רוחב משקיים, התמודדויות משפטיות, שימוש באמצעי התקשורת וברשתות חברתיות, הפגנות רחוב ועוד.
המאבק על הוועד מתאר את חוויותיהם של ראשי ועדים, מנכ"לים, מנהלי משאבי אנוש, עיתונאים, עורכי דין, שופטים ואחרים שהיו שותפים לתופעה חריגה ומרתקת זו, שהתרחשה במשק הישראלי בשנים 2007-2016; וכמו כן מפורטים בספר הלקחים שלמדו.

"יצאתי בטריקת דלת. לפני היציאה מנהל התחום תפס אותי בדלת ואמר לי באוזן, "תקשיבי, עוד שלושה חודשים יעבור הבלגן ואחזיר לך את המשכורת כמו שהיתה". אמרתי לו, "מה עם האחרים?" אמר לי, "מה אכפת לך מהאחרים". התשובה שלו סובבה לי איזה בורג".

"הנהלות חטפו הלם. זה משבר מאוד גדול בתוך הארגון. ממצב שבו הנהלה עושה ככל העולה על רוחה ומה שהיא רוצה עם המשאב האנושי, לפתע פתאום שחקן נוסף עם עוצמה וכוח מתיישב ליד שולחן ההנהלה... זה זעזוע קשה ביותר, קשה לדמיין את הגודל שלו".

המאבק על הוועד הוא ספרו ה-15 של שוקי שטאובר. ספרו הקודם, ישראלים בברלין – קהילה בהתהוות, יצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים. 

* ועיתונות הוגנת, מה יהא עליה? *

העיתונות בכלל, לבטח בישראל בשל קוטנה היחסי, נמצאת תחת מתקפה מתמדת. לא רק קשיים כלכליים מהותיים מאיימים עליה, היא סופגת חבטות רבות ממנהיגים בעלי השפעה כמו טראמפ ונתניהו. בסביבת פעילות קשוחה כזו עליה לשמור שבעתיים על חוט השידרה המקצועי והאתי שלה, אחרת תשחק בקלות יתירה לידי המבקרים אותה.
בשבוע שעבר זכיתי ליהנות מתוצריה של עיתונות לא הוגנת ודווקא מעיתון שחרת על דגלו עקרונות של יושרה, אתיקה ואומץ עיתונאי - הארץ. אקדים ואומר שלהערכתי מערכת העיתון לא באמת ידעה בזמן אמת כי הכתבה שפורסמה נגועה בהפרה חמורה של עקרונות הגילוי הנאות והיושרה העיתונאית.
את מוסף הספרים של הארץ פתחה בסוף השבוע שעבר סקירה מקיפה של ספרי 'ישראלים בברלין'. הסוקר, עפרי אילני, צבע אותה בצבעים ביקורתיים תוך שהוא חוטא לשני עקרונות היסוד. האחד, בשום מקום לא ציין כי היה חלק מהאוכלוסייה הנסקרת בספר וכי הוא עצמו מוזכר בספר, כמו גם פעולות פוליטיות ותרבותיות שהיה שותף לארגונן. לדוגמה, פוסט שפרסמתי בזמן שהותי בברלין, שצורפה לו תמונה בה נראה אילני לוקח חלק פעיל בהפגנה אנטי-ציונית. פוסט זה גם מופיע בספר. עקרון היסוד השני שהפר אילני היה יושרה עיתונאית. רוב הדוגמאות שהביא כדי לחזק את התיזה הביקורתית שלו הן כאלו שהוצאו לחלוטין מהקשרן או שהן עוסקות בכותב ולא בכתוב.
ביום ראשון שלחתי תגובה מפורטת לליסה פרץ, עורכת מוסף ספרים, הממחישה ומנמקת את האמור לעיל. ביום שלישי כתבה לי שתחזור אליי בימים הקרובים.
אני מעריך שלתגובה שלי תינתן חשיפה כל שהיא במוסף ספרים, ההפרה הבוטה של עקרונות עיתונאיים בסיסיים מן הסתם לא תאפשר למערכת להתעלם ממה שכתבתי. עורכי העיתון מן הסתם מבינים כי עיתון שמפרסם כתבות כאלו יורה לעצמו ברגל וטוב יעשו אם יתנערו מהן מהר ככל האפשר. עם זאת, פרסומה של תגובה כזו עשויה להתעכב ולכן, משום שלזמן החולף יש חשיבות, אני נותן כעת פומבי ראשון להתרחשות זו.
אכן יש לי עניין אישי בפרשה, אבל משום שיש בה גם עניין ציבורי חבריי וקוראיי מוזמנים לשתף.

המנהלים הרסו לי את הכיף – הרהור על מכבי תל אביב כדורסל

ביום ששי נפל דבר. במקום לצפות במשחק הכדורסל של מכבי תל אביב מול ריאל מדריד החלטתי לצפות בסרט 'משחקי חיקוי'. למה לי לסבול? בנדיקט קמברבאץ' הפליא לשחק את אלן טיורינג. אחרי הסרט זפזפתי אוטומטית לערוץ הספורט וגיליתי שהמשחק עומד כשש דקות לפני סיומו והתוצאה להפתעתי הייתה צמודה. אמרתי בליבי 'הבה נצפה, שמא נופתע'.

כצפוי די מהר החלו השטויות. איבודי כדור מגוחכים, מסירה רק כמוצא אחרון וניסיונות נואשים להציל את המולדת. סגרתי את הטלוויזיה כדקה וחצי לפני סיום המשחק. גם לא עניינה אותי יותר התוצאה הסופית. הלכתי לקרוא ספר, המינגווי.

חבורת הדיאדוכים הנפוטיסטית שהשתלטה על מכבי תל אביב הלכה והרסה בשיטתיות את קבוצת הפאר של הספורט הישראלי. פדרמן ורקאנטי משתעשעים יחד עם בניהם בצעצוע היקר שרכשו תוך שהם מנגנים על עצביהם המתוחים כמיתר של קהל האוהדים. אפשר לקבל חום רק מלהסתכל על רשימת השחקנים שעברו במכבי תל אביב בלי להשאיר חותם מיוחד ולראות אותם מככבים בקבוצות הפאר של אירופה ובנ.ב.א.

גם ההרכב הנוכחי של מכבי היה הבטחה גדולה. אבל לא די בכישרון, צריך גם להחדיר מוטיבציה ולתאם בין שחקנים כדי ליצור תלכיד משובח. בקיצור, צריך לנהל. אז מאשימים את המאמנים האומללים ושולחים אותם בשיטתיות לכל הרוחות. שום מאמן לא יכול להצליח בתנאים כאלה. כשפדרמן ורקנאטי, ושמעון מזרחי לקינוח (זה שמכר להם את הבכורה בנזיד גדול של עדשים), יושבים לו על האוזן. הלחץ גדול מדיי. 
מעתה אסתפק בלברון וקרי.