המנהלים הרסו לי את הכיף – הרהור על מכבי תל אביב כדורסל

ביום ששי נפל דבר. במקום לצפות במשחק הכדורסל של מכבי תל אביב מול ריאל מדריד החלטתי לצפות בסרט 'משחקי חיקוי'. למה לי לסבול? בנדיקט קמברבאץ' הפליא לשחק את אלן טיורינג. אחרי הסרט זפזפתי אוטומטית לערוץ הספורט וגיליתי שהמשחק עומד כשש דקות לפני סיומו והתוצאה להפתעתי הייתה צמודה. אמרתי בליבי 'הבה נצפה, שמא נופתע'.

כצפוי די מהר החלו השטויות. איבודי כדור מגוחכים, מסירה רק כמוצא אחרון וניסיונות נואשים להציל את המולדת. סגרתי את הטלוויזיה כדקה וחצי לפני סיום המשחק. גם לא עניינה אותי יותר התוצאה הסופית. הלכתי לקרוא ספר, המינגווי.

חבורת הדיאדוכים הנפוטיסטית שהשתלטה על מכבי תל אביב הלכה והרסה בשיטתיות את קבוצת הפאר של הספורט הישראלי. פדרמן ורקאנטי משתעשעים יחד עם בניהם בצעצוע היקר שרכשו תוך שהם מנגנים על עצביהם המתוחים כמיתר של קהל האוהדים. אפשר לקבל חום רק מלהסתכל על רשימת השחקנים שעברו במכבי תל אביב בלי להשאיר חותם מיוחד ולראות אותם מככבים בקבוצות הפאר של אירופה ובנ.ב.א.

גם ההרכב הנוכחי של מכבי היה הבטחה גדולה. אבל לא די בכישרון, צריך גם להחדיר מוטיבציה ולתאם בין שחקנים כדי ליצור תלכיד משובח. בקיצור, צריך לנהל. אז מאשימים את המאמנים האומללים ושולחים אותם בשיטתיות לכל הרוחות. שום מאמן לא יכול להצליח בתנאים כאלה. כשפדרמן ורקנאטי, ושמעון מזרחי לקינוח (זה שמכר להם את הבכורה בנזיד גדול של עדשים), יושבים לו על האוזן. הלחץ גדול מדיי. 
מעתה אסתפק בלברון וקרי.