https://www.haaretz.co.il/literature/letters-to-editor/.premium-1.4632501
מוסף הספרים של הארץ פרסם היום במהדורתו המקוונת את התגובה שלי בדבר חוסר היושרה שאפפה את סקירת ספרי ישראלים בברלין (ביום ששי תתפרסם התגובה גם במהדורה המודפסת).
הרי היא לפניכם בקישור המצורף:
ולמי שאינם מנויים על עיתון הארץ, הטקסט המלא:
מוסף הספרים של הארץ פרסם היום במהדורתו המקוונת את התגובה שלי בדבר חוסר היושרה שאפפה את סקירת ספרי ישראלים בברלין (ביום ששי תתפרסם התגובה גם במהדורה המודפסת).
הרי היא לפניכם בקישור המצורף:
ולמי שאינם מנויים על עיתון הארץ, הטקסט המלא:
כותרת: גם הוא ברלינאי
כותרת משנה: שוקי שטאובר מגיב על
הביקורת על
ספרו "ישראלים בברלין".
לטענתו,
המבקר עפרי אילני הוציא דברים
מהקשרם והפגין העדר יושרה בכך
שהסתיר את היותו חלק מהקהילה
שעומדת במרכז המחקר
הביקורת שפירסם עפרי אילני על ספרי
"ישראלים בברלין"
)"מדינת אשכנז",
"ספרים", 13.10 ( לא היתה ביטוי של
עיתונות הוגנת. חלק ניכר ממנה הושתת על
הוצאת דברים
מהקשרם ועל העדר יושרה בסיסית.
נתחיל בבעיית היושרה. אילני היה חלק
מהקהילה הישראלית
בברלין בתקופה שבה נערך המחקר שלי ואחת
הדמויות הפעילות
בה. חלק מהפעילויות הפוליטיות
והתרבותיות שהיה שותף להן
הוזכרו בספר, ובכלל זה שמו שלו. בנוסף,
הוא נחשב בקרב הקהילה
הישראלית בברלין כחלק מקבוצה המוגדרת
כאנשי שמאל קיצוני
בשל התנגדותם לקיומה של מדינת ישראל
כמדינה ציונית. קבוצה
זו זכתה לחשיפה משמעותית הן בספר והן
בפוסטים שכתבתי עליהם
בפייסבוק. לדוגמה, פוסט, המופיע גם
בספר, על השתתפות חלק
מחברי הקבוצה בהפגנה שנערכה במסגרת כנס
אהדה ליהודים בח־
סות ממשלת גרמניה, שיצא נגד ביטויי
אנטישמיות שצצו במדינה
בעקבות מבצע "צוק איתן" ב–
2014 . הפוסט שכותרתו "מה הסיפור
שלהם?" לווה בתמונה [ראו למטה] המציגה את
אילני נושא שלט שעליו נכתב:
"אזהרה: ציונות אינה אלטרנטיבה
בטוחה לאנטישמיות".
אילני ממקד את עיקר ביקורתו דווקא
בתיאור קבוצת האוכלו־
סייה שאליה השתייך. הוא טוען שהבעיה
בספרי מתחילה כשאני
"מגיע לשמאלנים הרדיקלים, שהם
קבוצה משמעותית בברלין.
לאנשים אלה, ש'שוללים את קיומה של
מדינת ישראל כמדינת
היהודים', הוא מתייחס כיצורים משונים
הדורשים תשאול". אילני
כותב זאת בלי להזכיר את היותו חלק
מקבוצת אוכלוסייה זו וכך
אינו עומד במבחן הגילוי הנאות.
ולגופה של הביקורת: אילני מביא כמה
ציטוטים מהספר המצבי־
עים על "חפיפניקיות
ישראלית". הוא כמובן אינו מציין שהציטוטים
נלקחו מפוסטים שכתבתי על חוויותי
בברלין, פוסטים שכלל לא היו
חלק מהמחקר ושנוסחו בדרך כלל בסגנון
הומוריסטי. הם הובלטו
בספר כפוסטים בלבד. לדוגמה, כשאילני
מציין כי תירגמתי טקסט
מסוים באמצעות גוגל טרנסלייט כהמחשה
לאותה "חפיפניקיות",
הוא אינו טורח לציין כי מדובר בארבע
מלים בגרמנית שנועדו לש־
רת פוסט שכתבתי, ללא שום קשר לתהליך
המחקרי. זו דוגמה מו־
בהקת להוצאה זדונית של דברים מהקשרם,
וישנן דוגמאות נוספות.
מביקורתו של אילני משתמע כי החלטתי
להסתובב קצת
בברלין, לערוך כמה ראיונות עם ישראלים
החיים שם ועל סמך
זה לכתוב ספר המתיימר לנתח את התופעה.
הוא לא טרח לציין
שהספר הושתת על מחקר שנערך במסגרת מוסד
שמואל נאמן
לחקר מדיניות לאומית של הטכניון ולווה
אקדמית על ידי שני
פרופסורים מומחים בתחומים שבהם עוסק
הספר: הגירה ופני
החברה הישראלית. גם עובדת היותי חוקר
אורח באוניברסיטת
הומבולדט נעדרה מהביקורת. עובדות אלה
הוזכרו במבוא לספרי.
המבקר החרד לקוראיו מן הסתם לא רצה
לקלוע אותם למצב של
דיסוננס קוגניטיבי.
בנוסף, הביקורת אינה כתובה כסקירה
מקצועית, עניינית וחסרת
פניות, אלא נוטה לבקר את הכותב יותר
מאשר את הכתוב. ביטויים
כמו "יכולתו של שטאובר להבחין
בניואנסים מוגבלת מאוד, והוא
מטפל במורכבויות בעדינות של
מתאגרף" או "'ישראלים בברלין'
מראה כי למחברו אין כלים מתאימים
לאפיין ולתאר את התופעה
חוסר היושרה שאופף את הסקירה כולה.
חוסר היושרה שאופף את הסקירה כולה.
