בתחילת השבוע לקחתי חלק בכנס השנתי השישי של "מנהיגות ישראלית בתפוצות" - התארגנות של ישראלים החיים בחו"ל ועוסקים בפעילות ציבורית בקהילות הישראלים המקומיות שלהם. זהו ארגון חדש יחסית שעצם קיומו נובע מההתפוגגות המתמשכת של מושג ה"ירידה" ככינוי של גנאי. כיום ישראלים תושבי ישראל רואים כלגיטימית את העובדה שישראלים חיים בחו"ל.
גם הממסד הצטרף למגמה. הראייה, יו"ר הסוכנות בוז'י הרצוג הגיע כדי לברך. הוא אמר למשתתפים שהסוכנות החליטה להעניק תשומת לב לא רק לקהילות יהודיות בחו"ל, אלא גם לישראלים השוהים שם ואפילו לקהילות חרדיות.
תקציבים בסוכנות הוסטו לקידום מטרה זו. סמנכ"ל הסוכנות יהודה סיטון הוסיף ואמר כי אם בעבר מטרת הסוכנות הייתה לשמור על קשר עם יהדות התפוצות ולהשתדל ככל האפשר להביא לעלייה לישראל, הרי כיום האסטרטגיה השתנתה. הוא הביא כדוגמה את מדיניות הממשלה בהודו, שלא רק שאינה רוצה שההודים בתפוצות יחזרו למולדתם, אלא מעדיפה שיישארו בארצות מוצאם וישמשו כשגרירים של מדינתם הגדולה.
הסוכנות כמובן אינה הולכת כל כך רחוק, יש גבול עד כמה אפשר לעוות את הרעיון הציוני, אבל היא נוקטת גישה פרגמטית: הסוכנות בהחלט רוצה שישראלים יחזרו לישראל, אבל אם הם מעדיפים להישאר בחו"ל, אז לפחות שישמשו כשגריריה הטובים של ישראל בארצות מגוריהם.
יזמי "מנהיגות ישראלית בתפוצות" ממלאים משימה זו בחפץ לב. לא במקרה הכנס נערך באשקלון - אות להזדהות עם יישובי חבל עוטף עזה. יומו השני של הכנס כלל סיורים בעיר שדרות וביקור בקיבוץ בארי, שאירח בנדיבות את המשתתפים.
כל זה טוב ויפה, אבל מה אני חיפשתי שם?
אז קודם כל כתבתי ספר על ישראלים החיים בניכר ("ישראלים בברלין - קהילה בהתהוות", ידיעות ספרים, 2017). שתיים, אני מתכוון להמשיך לחקור ולכתוב על ההגירה מישראל. שלוש, הרציתי על הספר הנ"ל בשנה שעברה, בכנס החמישי שנערך בפריז. ומזה יוצא גם ארבע: פגשתי שם אחלה אנשים שחלקם נהיו חברים שלי.
מכאן, שכנראה אשתתף גם בכנס הבא. עוד לא ידוע איפה הוא יהיה (הסידור הוא כזה שפעם יש כנס בארץ ולאחריו כנס בתפוצה, וחוזר חלילה).
[יהיו עוד פוסטים בנושא]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה