בתחילת החודש פורסם כי עובדי עמותת "אנוש"
ניסו להתארגן, ללא הצלחה. המארגנים קבלו על כך שנשיאת העמותה, אשת התקשורת צופית
גרנט, לא תמכה במאבקם. זאת, למרות שהיא מובילה את הקמפיין הטלוויזיוני להתארגנות
עובדים מטעם ההסתדרות.
אמרה צופית גרנט לעובדים כי אינה מתערבת
במאבקם משום שהיא מתנדבת בעמותה כדי לעזור לפגועי נפש, ואינה מתערבת בעניינים פנים
ארגוניים. גם ההסתדרות הגיבה במילים דומות, ותשקוט הארץ.
ואני דווקא סבור שלא ניתן לעשות הפרדה
כזו. צופית גרנט צורפה לעמותה כדי ליצור זהות בין אישיותה לבין העמותה. ההפרדה בין
פעילות העמותה לאופן ניהולה היא הפרדה מלאכותית שנועדה למנוע מבוכה מההסתדרות
ומגרנט. ומה אם מחר יתגלה כי הנהלת העמותה עברה על החוק? הרי לפי אותו הגיון מוזר
גם אז צופית גרנט תוכל לטעון כי אינם עסוקה בעניינים פנים ארגוניים.
אי אפשר להפריד בין דרך התנהלותה של
העמותה לפעילותה. לא ניתן להצדיק פגיעה בעובדים בתואנה שהפוגע עושה מעשה קודש של
טיפול בנפגעי נפש. זה לא עובד ככה.
ואם תשאלו מאיפה הבאתי את ה"פגיעה
בעובדים"? הרי בסך הכול עובדים רצו להתארגן ואין הוכחה שהצליחו רק בגלל
התנכלות של הנהלה. על כך אשיב שעובדים המבקשים להתארגן מאותתים שלא טוב להם, שהם
לא מרוצים; ואם לא טוב להם והם לא מרוצים, זו אחריות של ההנהלה. עובדים שטוב להם,
צופית יקירה, לא מבקשים להתארגן.
זה מה אני חושב.
שוקי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה