"עולם מטומטם," אומר לי האלטר
אגו שלי.
"מה הפעם?", אני שואל אותו.
הוא: "הרי אם שר התקשורת מסכים עם
כך שהאגרה היא מס רע, אז למה הוא לא מבטל אותו מיידית אלא רק בעוד שנה?"
אני: "כי בינתיים צריך לממן את
רשות השידור, הרי אי אפשר לעשות מהפך תוך יום."
הוא: "בסדר, אני מתאר לעצמי שזה
השיקול, ובכל זאת זו החלטה רעה כי מכפיפים שיקול עקרוני ערכי בפני שיקול פרגמטי."
אני: "אז מה ציפית שייעשו?"
"שיממנו ממקור אחר," כך הוא, "האוצר
הכריז שיש רזרבות. לא יתכן שיגידו לציבור במסיבת עתונאים מתוקשרת שיש מס רע ולא
צודק, ושצריך להמשיך ולשלם אותו במשך שנה שלמה. זה חותר תחת יסודות של מימשל תקין."
"עד כדי כך?" אני מניף גבות.
"אלא מה," משיב הוא, "במדינה
מתוקנת אזרחים צריכים להאמין שלגזרות המימשל יש הצדקה. אפילו ברוסיה מחפשים הצדקות
להחלטות תמוהות כמו הפלישה לחצי האי קרים או מאסרן של נערות הפוסי-ריוט, ופה אצלנו
מודים שמשהו לא תקין וממשיכים לעשות אותו רק כי רוצים לשמור על הרזרבות. הלו!, הרי
בדיוק בשביל מצבים כאלו יש רזרבות.
(*"לפום צערא אגרא" – ארמית:
לפי הצער, השכר)
שוקי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה