הקורא הנאמן לבטח זוכר כיצד התענג כותב שורות אלו בסדר פסח על קניידלכיו של בשלן עלום בשם גילי (ברלין - 60). עתה הגיעה העת לגלות כי מדובר במחציתו המתופפת של הצמד המוזיקלי 'האאוטלנדרס'.
כבר לפני מספר חודשים ביקשתי לצפות בהופעת השניים באחד ממועדוני העיר, אך אובך העישון שקידם אז את פניי בכניסה הבריחני המדרכה (הא דגושה) עוד בטרם המה באוזניי התו הראשון של נגינתם.
* * *
שלהי חודש מאי. גילי ואדיר - החצי השני של הצמד, זה שמזמר ופורט עלי גיטר - עומדים להופיע במועדון ברובע וודינג. ''שכנענו אותם לאסור עישון,' מבשר גילי בגיל, 'כי בקהל תהיה גם אישה בהריון.'
חמוש בהבטחה מבטיחה שכזו אסבאהנתי צפונה. היה כתוב שמתחילים בתשע וחצי.
אז היה כתוב. את זה שברלין היא לא באמת גרמניה כבר גיליתי עוד קודם, מודל העמידה בזמנים בעיר שחוברה לה יחדיו הוא מזרחי בעליל. לא מפתיע בהתחשב בעובדה שכרבע מאוכלוסייתה אינו באמת גרמני. ובנוסף, חלק הארי של החלק הלא ארי באוכלוסיה ממילא מרוכז בשכונות במרכז העיר. הגרמנים הילידים, אלה הדייקנים, נסו אל פרברי השינה.
המתנתי בגבורה. האמת, לא היה קשה. הגיעו ישראלים שלא הכרתי ולהגנו ממושכות. היה מעניין והזמן חלף בנחת עד שהגיעה השעה אחת עשרה ועמה הכרזה שהמופע מתחיל.
הנגינה והשירה ערבו לאוזן, הקהל ביטא את שביעות רצונו, גם אני. הראייה, תופפתי ממושכות על ברכיי בתוספת תנועות גו קלות.
חלפו ארבעים וחמש דקות, אולי חמישים. הצמד הודה לקהל המריע שרצה הדרן. 'אין לנו יותר שירים,' הרכין הצמד ראש. הקהל קיבל בהבנה אוהדת טיעון כה משכנע. נשות האמנים סבבו עם מה שנראה ככובע קש הפוך, ליקטו תרומות ומכרו דיסקים.
בחצות נדדתי יחד עם שני זוגות ממכריי החדשים לעבר תחנת האס-באהן הקרובה, כל אחד נשר בתורו בתחנתו. כשהגעתי הביתה מחוגי השעון הצביעו על קירבה מאיימת לשעה אחת. וידאתי במראת הכניסה שזה אמנם אני שהגיע בשעה כזו ושקעתי בשנת ישרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה