יום שלישי, 21 ביולי 2015

(ברלין - 73) * יאללה הפועל *


זה התחיל ככה שחומי שאל אותי בטלפון אם אני רוצה ללכת הערב לכדורגל. הפועל תל אביב (הוא אוהד שלה משהיה קטן) משחקת כאן משחק ידידות מול קבוצה ברלינאית מהליגה השנייה, פ.צ. אוניון שמה. אמרתי בסדר. נפגשנו בתחנת אוסטקרויץ ונסענו יחד לאצטדיון הקבוצה המארחת אי שם בקופניק (רובע מזרח ברלינאי). בדרך הוא הסביר לי כי הפועל הנוכחית היא קבוצה שנבנתה מחדש, נמצאת בתהליכי גיבוש והשחקנים עוד לא ממש מכירים האחד את השני. 
הם עוד לא הפסידו והוא כבר מארגן לי הסבר.
אנחנו מגיעים לאזור הקופות והשערים. תורים ארוכים משתרכים לשני כיוונים, האחד לקופות השני לשערי הכניסה. עוגמה קלה אופפת אותנו לרגע. אני נזכר שאני ישראלי ומתעשת. אומר לחומי 'בוא איתי', ניגש איתו לסדרנית בשער ומציג אל מול עיניה כרטיס עיתונאי ישן שיש לי בארנק לצרכים כאלה. חומי חמוש במצלמה רבת רושם, מן הסתם הניחה שהוא הצלם. היא קוראת למישהו שמאשר את כניסתנו.
אם כבר אז כבר. הולכים לשער המרכזי בו המיוחסים יושבים על כסאות מרופדים ולא על טריבונות בטון כמו סתם איזה אוהד. גם שם סדרנית רוצה לראות כרטיסים. תעודת עיתונאי, מילת הקסם 'ישראל' ואנחנו בפנים. פניו הזורחות של חומי מגדירות מחדש את המושג 'אושר'. אפילו השפם נראה מבריק יותר. 'זה לא הכסף שנחסך', הוא ממהר להבהיר, 'אני שונא תורים'. האמת, גם אני.
התיישבנו. וידאתי אצלו שאני צריך לאהוד את אלו שבאדום ולא את אלו שבשחור והמשחק התחיל. דווקא התרשמתי שהפועל תל אביב כן קבוצה מגובשת. למשל, במהלך המשחק השחקנים פרגנו מאד לשוער שלהם. הם לא רצו שירגיש בודד וכל הזמן מסרו לו את הכדור.
ראיתי לאן הרוח נושבת, אפילו חומי הודה שהם קבוצה יותר טובה. שאלתי אותו אם אני חייב לאהוד את אלו באדום. הוא אמר שאני לא מוכרח, מה גם שיש עליי חולצה שחורה.
נגמר שתיים אפס לטובת המארחים. כדי להעצים את ההשפלה הכרוז הכריז 'פ.צ אוניון' והקהל השיב ב'צווי' (שתיים), ואחר כך הכריז 'הפועל תל-אביב' והקהל הגיב ב'נול' (שזה אפס, על משמעותו הכפולה).
הוונט ג'ואיש פיפל ספרד אינף?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה