על ריבוי רשויות מקומיות, איסוף אשפה ורמי לוי

משרד רואי החשבון של יהודה ברלב ושות', העוסק בביקורת חקירתית, ערך את כנס החורף השנתי שלו. דיברו על שחיתות. חלק נכבד מהזמן הוקדש לשלטון המקומי.
 עו"ד אלי מלכה, היועץ המשפטי של עיריית ירושלים, אמר שתקציבי עיריות עומדים על מאות מיליארדים של שקלים בשנה. זה אומר שמסתובב שם הרבה מאד כסף. לדבריו, המשטרה מאד מוגבלת בכוח אדם שלה ולכן היא מטפלת רק בשחיתות הטהורה, ה'קשה'. אבל, אמר, יש גם שחיתות 'רכה' ומה שיכול למנוע אותה הוא שקיפות. הכול צריך להיות חשוף לעין הציבור. הגבול היחיד שצריך לתחום את היקף השקיפות הוא גבול הגנת הפרטיות.
 הוא סיפר כי כתבי אישום רבים מוגשים נגד פקידים שעוסקים בגבייה. קל להם לעגל פינות. למשל לרשום שטח נכס כקטן מגודלו המקורי.

מלכה סיפר על מלחמת עולם שניטשת על איוש 11 המקומות של ועדת התכנון והבנייה. ועדה שבעצם קובעת את ערך הקרקע. 'זו ועדה מאד בעייתית' אמר, אמנם לאחרונה הוועדה עברה רגולציה אבל ההוראות החדשות לא בהכרח מקוימות. הוא הביא כדוגמה את ההוראה לפיה צריכים להשתתף בה נציגי מדינה האמורים להוות משקל נגד לנציגי הציבור. 'אבל הם לא מגיעים לוועדות,' קבל.
 הוא גילה לשומעים כי אין חוק שיכול למנוע ניגוד עניינים של חבר מועצה. לראשי רשויות עוד יש איזה שהוא קוד אתי, אם כי לא מחייב. לעומת זאת, לחברי מועצה אין קוד אתי.

כדוגמה הביא את חבר המועצה הנודע רמי לוי, שהחוק מאפשר לו להיבחר למועצה. הוא סיפר כי פסל את רמי לוי מלשבת בכל הוועדות כי הוא 'טייקון ברמה של מיליארדים שגם יש לו זרוע נדל"ן'. מלכה היה מעדיף שרמי לוי גם לא יופיע בישיבות המועצה. והוסיף ש'החוק לא מתייחס לאנשים כמוהו וזה בעייתי.'
 הוא סיכם את הרצאתו באמירה כי תמיד תהיה שחיתות, אבל צריך לשמור אותה בעצימות נמוכה, 'אחרת נתפרק כחברה'.

אחר כך היה פנל.
המנחה, רו"ח יניב בוכניק, אמר שבתל-אביב רבתי יש כ-300 ישובים. לעומת זאת, ללונדון, שגדולה פי 20 בשטח ובתושבים, יש לה מערך אחד של ניהול עיר. 'זה יוצר שחיתות וסיאוב,' אמר.

תנ"צ (בדימוס) חיים איפרגן, לשעבר סגן ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל, הסביר שככל שיש יותר מכרזים יש יותר שחיתות, כי יש פחות כוח אדם לפקח עליהם. אלי מלכה אמר שהוא לא רואה איזה שר פנים יעז ליזום חקיקה לאיחוד רשויות שמשמעותה ויתור על אלפי מישרות של ראשי ישובים וחברי מועצה. אשר אסבן, יועץ בטיחות וביטחון, הציע פתרון יצירתי: לאחד פעילות ולהשאיר את הפוליטיקאים על כנם. [יש כמובן שיתופי פעולה כאלו כמו שפד"ן – המכון לטהור שפכים של איגוד ערים דן, אך אלו מועטים יחסית – ש.ש.]

אלי מלכה גילה שחברי וועדות המכרזים של המדינה הם אנשי מקצוע, ואילו בשלטון המקומי הם נבחרי ציבור. אשר אסבן אמר שיש בעיה בניסוח של מכרזים, שבדרך כלל לא כולל מדדים. כדוגמה נתן את מלאכת טאטוא הרחובות. במיכרז נקבע כמה קילומטר עושה רכב הטאטוא. זאת אומרת שרכב טאטוא יכול לנסוע במהירות גבוהה יחסית, אפילו מבלי לטאטא כלל, ועדיין לעמוד בתנאי המיכרז. הוא הוסיף ואמר כי פינוי אשפה הוא תחום בו אפשר לעשות הכי הרבה כסף בלי ידע ויכולות, רק בזכות קשרים.

חיים איפרגן אישר ש'באשפה מסתובבים מיליארדים'. בעולם אפל זה היו חקירות רצח וניסיונות רצח. לדבריו, אין הרבה קבלני אשפה בארץ, זה קרטל. הכסף הגדול נמצא בשינוע ובמטמנות. דוגמה: אם בעירייה אחת יש הסכם לאיסוף ולהטמנה, ובעירייה שכנה יש לאותו קבלן הסכם רק לאיסוף אשפה. הקבלן יאסוף את האשפה בשני הערים ויטמון אותה במטמנה של העירייה עמה יש לו גם הסכם הטמנה. כסף קל.
סיכם איפרגן: ראשי ערים כמו צבי בר (רמת-גן) וישראל סדן (חדרה) לא באו מפשע [שניהם היו בכירים במערכת ביטחון – ש.ש.] אלא אנשים נורמטיביים שנפלו, 'כי זה מדרון חלקלק. השילוב של קבלן, כסף ופיקוח רופף יוצר שחיתות. זה מתחיל מהתרומות שהוא מקבל מהקבלן כשהוא רץ לפריימריס.'

האקונומיסט: שכחו את כל מה שידעתם על תפיסות הניהול העכשוויות.

זה המסר שעולה ממאמר מערכת שפורסם השבוע בשבועון הכלכלי הנחשב "האקונומיסט". המאמר שכותרתו היא: 'תיאוריית הניהול הופכת לצבר של רעיונות מתים', וכותרת המשנה שלו היא: 'מה שמרטין לותר עשה לכנסיה הקתולית צריך לעשות לגורו'ס של העסקים', מקעקע ארבעה עקרונות ניהול מרכזיות שעל פיהן מתנהלת לה כיום כלכלת העולם.

נמנה אותן אחת לאחת:

עקרון ראשון: העסקים כיום תחרותיים מאי פעם.
קשקוש קובע "האקונומיסט". הצצה בנתונים מצביעה על כך שהמגמה העסקית הבולטת ביותר כיום היא לא תחרות אלא קונסולידציה. מאז שנת 2008 יש מגמה נמשכת של מיזוגים ורכישות. הן בולטות בעולם הטכנולוגיה. 'אם בשנת ה-90 עמק הסיליקון היה מגרש המשחקים של חברות סטארט-אפ, הרי כיום הוא נחלתם של קומץ ענקים'.
בקיצור, הכיוון הוא לא יותר תחרות, אלא יותר אוליגולופוליזציה.

עקרון שני: אנו חיים בעידן של יזמות.
זיבולים, כך האקונומיסט. מאז שנות ה-70 יש ירידה במספר העסקים הקטנים שהוקמו. המאמר מציין שתי סיבות. האחת, מערכת המס ש'מענישה' מעסיקים על העסקת עובדים מעל מספר מסוים. השנייה, ואולי היא החשובה יותר, שינוי סדרי העדיפויות של יזמים שכיום מעדיפים את האיזון בין עבודה לחיים הפרטים על פני צמיחה. יזמים רבים למדו על בשרם שהחלום הותיר אותם עם אמצעים מועטים יחסית לעת זיקנה.

עקרון שלישי: עסקים הופכים למהירים יותר.
לא מיניה ולא מקצתה, סבור האקונומיסט. הם דווקא מאטים. את הסיבה המרכזית לתופעה תולה המאמר בקצב האיטי של קבלת ההחלטות בחברות עיסקיות. הן נוטות לבזבז חודשים ואפילו שנים בבדיקת החלטות עם פונקציות מטה שונות כמו מבקר הפנים, היועץ המשפטי, קציני ציות ועוד; לצד התמודדות מתמשכת עם ביורוקרטיות ממשלתיות ההולכות ומתרחבות.
הגיוני, וזו תוספת שלי. משום שאם חברות הופכות לגדולות יותר ומספרן הולך וקטן, מטבע הדברים השפעתן הולכת וגוברת. לכן הציבור ונציגיו תרים כל העת אחר דרכים להגביל את כוחן או למנוע השפעה שלילית אפשרית שלהן.

עקרון רביעי: לא ניתן למנוע את הגלובליזציה, היא תהליך בלתי הפיך.
נו, כאן כבר לא צריך את ה"אקונומיסט" כדי שינמק לנו מדוע זהו עוד רעיון שזמנו אולי עבר. די בכך שחזינו בחודשים האחרונים בברקזיט, בטראמפיזם, בהתחזקות הימין הלאומי/לאומני באירופה ואף בירידה המסתמנת במספר המהגרים, כדי להבין שהגלובליזציה הפיכה, ולו במידה מסוימת.
חברות רב לאומיות הרואות רחוק, מסכם המאמר, מתכוננות לעתיד 'לאומי' יותר. אפשר, הוא מוסיף, שבימים אלו כללי המשחק העסקיים נכתבים מחדש.

חומר למחשבה.  

  

אחריות תאגידית: על אכפתיות, סיכונים פוליטיים והצלחה של נשים - רשמים מכנס 'מעלה'

ביום שבו ניתן גזר דינו של נוחי דנקנר קראתי ב'כלכליסט' על סקר נרחב שערכה הרשת החברתית-עיסקית 'לינקדאין' בקרב ילדי המילניום (בני 18-34), המהווים כיום כשליש מכוח העבודה בעולם. בין השאר נאמר בידיעה כהאי לישנא:
"נהוג לחשוב של'מילניאלס' מאוד חשוב שעבודתם תהיה בעלת משמעות ושחשובה להם אחריות חברתית. מסתבר, שדווקא אכפת להם פחות מערכים אלה מאשר לבני הדורות הקודמים... בהסתמך על נתונים אלה, מעסיקים שרוצים למשוך טאלנטים צעירים צריכים להשקיע פחות באחריות חברתית ויותר בהטבות."
לא מפתיע אפוא שבכנס הבינלאומי שערכה בשבוע שעבר 'מעלה', ארגון גג של למעלה מ-100 חברות ישראליות שפועל למען קידום אחריות תאגידית, הודתה בפניי מנהלת אחריות תאגידית של חברה גדולה כי בשנים האחרונות התחום קצת מדשדש.

הכנס כשלעצמו היה מרשים. הן מבחינת תכניו, הן מבחינת גלריית הדמויות שלקחו בו חלק כמרצים ומציגים, והן בפורמט המיוחד שלו.
השר לעניינים אסטרטגיים, גלעד ארדן כיבד את הנוכחים בהרצאת פתיחה קצרה.
מקסין פסברג, מנכ"ל אינטל ישראל, דיברה על חשיבותה של ההכלה ושבעניין זה יש בישראל התקדמות מסוימת, אבל עדיין אנחנו רחוקים מאד מאיפה שאנו צריכים להיות. פסברג התמקדה במיוחד במקומן של הנשים בהיררכיה הניהולית ואף הציגה שקף המראה איך כמות הנשים פוחתת בהדרגה ככל שעולים במדרג הארגוני, כבר משלב הניהול הזוטר. היא סיפרה על הביקור הראשון שלה ביפן, בחברה גדולה שבמהלכו נזקקה לשירותי נשים. אך אלו כלל לא היו בבניין ההנהלה ולכן נאלצה לנדוד אל שירותי הנשים ששכנו במפעל. מאז, טרחה לציין, חלה ביפן התקדמות מסוימת בנושא. בהקשר זה אמרה מאוחר יותר קארינה ליטבק מ-BSR - ארגון גלובלי שמטרותיו דומות לאלו של מעלה – שנשים מצליחות בתנאי שאין להן ילדים או שיש להן בעל נפלא.

בדיון שערך מנכ"ל מעלה, מומו מהדב, עם ליטבק ועמיתה מ-BSR פדר יורגנסן אמרו השניים, בין השאר, את הדברים הבאים:
- הנהלות בוחנות סיכונים פוליטיים כמו ברקזיט אבל הן נכשלו בחיבור בין הנקודות... בהבנה שסכנות פוליטיות נובעות מאי נחת חברתית.
- ב-70 השנים האחרונות היו שנים של צמיחה פנומנאלית רק שלא כולם נהנו ממנה.
- יש התקדמות חיובית אצל חברות הגז. הן מתחילות להבין שרמת שחיתות גבוהה קשורה לרמת עוני גבוהה.
- שאלה קיומית של עסקים צריכה להיות 'למה אנחנו כאן?' מנהלים צריכים לחשוב לא רק על הצלחת העסק שבניהולם, אלא גם על האקו-סיסטם שבתוכו הוא פועל.

אני כמובן מסכים עם כל מילה, אבל עד שלא יתגמלו מנהלים על הישגים בתחום הזה, והדבר קשה עד מאד למדידה, הם יקדישו חלק קטן ממחשבתם לסוגיות מאד חשובות אלו.
ובנוסף, למרות הפתיח הפסימי אני סבור שאסור להוריד הילוך ולהמשיך לקדם את נושא האחריות התאגידית. היא בסוף תגיע לקידמת הבמה האקזקוטיבית, רק שלמרבה הצער זה כנראה יקרה רק במצבי אין ברירה. לאחר שיתרחשו קטסטרופות שלא יאפשרו להתעלם מהמחיר שהחברה משלמת על התנהגות תאגידית לא נאותה.

מוסרית, דנקנר יצא בזול

בעשור האחרון אני מייחס משקל משמעותי לסוגיית האחריות החברתית ולהתנהגות נאותה של עסקים משום שלתחום זה השפעה לא רק על שגשוגו של העסק ורווחתו, אלא על איכות החיים והסביבה הכלל עולמית. אי היכולת של רוב מנהלי העסקים בעולם להבין, או שמא לרצות באמת להבין, את ההשפעה המהותית של אופן התנהלותם על רווחתו של המין האנושי, כך ממש, היא סיבה מרכזית לרבים מהחוליים הרבים של כלכלות העולם והחברה האנושית שמרכיבה אותן.

נוחי דנקנר, שהשבוע דינו נגזר לשנתיים מאסר על הרצת מניות, ביקש חמלה מבית הדין והביא אסופה מרשימה של עדויות על עשייתו החברתית במהלך שנות שלטונו במשק הישראלי, בעיקר תרומה של כספים. מנגד לא עמדה לחובתו התרומה העצומה שלו לקלקולים במשק הישראלי. לבית המשפט לא הובאו עדויות על הימור חסר אחריות בכספי חוסכים, על שימוש לא נאות בכסף ציבורי, על מתן שלמונים עקיף למנהלים ודירקטורים לרוב, רק כדי שיעשו כרצונו. 
דנקנר אולי תרם מיליונים (רובם מכספי ציבור שהיו בשליטתו) לצרכים חברתיים נקודתיים, אך גרם נזקים שאת השפעתם העקיפה ניתן לאמוד במיליארדים. על כל אלו לא נענש, רק על עבירה ישירה ובוטה על החוק. דנקנר, מושא קנאתם של רבים, חינך דור שלם של צעירים כי כדי להצליח צריך לדרוס (או לקנות) את כל מה שעומד בדרכם. הם רק צריכים להיזהר, כך למדו מניסיונו המר, לא להשתין, מרוב התלהבות, מהמקפצה. להשתין בבריכה זה לגמרי בסדר, אפילו כדאי, ולעזאזל שאר המתרחצים.

ניהול: על שכר בכירים ואחריות של טייקונים

בכנס שנערך בשבוע שעבר אמר מנכ"ל האוצר שי באב"ד כי "הטיעון שבגלל טייקונים יש עוני עושה להם עוול. המטרה של בעל הון זה לעשות כסף..."

באב"ד עושה הנחה גדולה לטייקונים כאשר הוא מגביל אותם רק לחשיבה על איך לעשות כסף. מעל היקף עסקים מסוים איש עסקים משפיע, ירצה או לא ירצה, על החברה הסובבת אותו, על איכות חייהם ועל רווחתם של אנשים רבים. התמקדות בעשיית כסף מתעלת אותו לאימוץ גישה של ראש קטן ואנוכי. בבחינת "אם לא פיקחתם עליי כמו שצריך, אז זו בעיה שלכם. אני פטור". בסוף זה גם חוזר אליהם כבומרנג.

עו"ד פיני רובין אמר בכנס "שבתוך חמש או עשר שנים, קברניטי השוק הפיננסי יהיו לא מי שהיינו רוצים שיהיו. היותר מוכשרים ילכו למגזרים אחרים."

רובין מחמיץ את הפואנטה. המנהלים בחברות הפיננסיות היו לאורך השנים בפיסגת השכר במשק לא משום שהיו מנהלים טובים במיוחד או עמדו באתגרים גדולים במיוחד. ניהול מוסד פיננסי בישראל הוא בדרך כלל ניהול שמרני בתנאים נינוחים יחסית. השכר הגבוה שקיבלו נבע מסיבה אחת בלבד, משום שבבנקים ובחברות הביטוח יש הרבה כסף, כספו של הציבור, כי עיסוקם בכסף. זה הכול. לו שכר מנהלי מוסדות פיננסיים היה נקבע רק על ידי פרמטרים ניהוליים ענייניים שכרם היה נמוך משמעותית. שלא כמו פיני רובין, אני בכלל לא מודאג מזה שטובי המנהלים (אולי) לא ינהלו את הבנקים. די לי בכך שינהלו אותם מנהלים אחראיים וישרים. את המוכשרים ביותר ממילא הייתי שולח לנהל חברות שיתחרו בהצלחה ברחבי העולם.

לסקירה המלאה של הכנס:

http://shukistauber.co.il/?CategoryID=203&ArticleID=993&dbsAuthToken=

מחשבות על התנהגותם של ארגונים – רשמים מכנס

אחריות תאגידית זכתה לעדנה אחרי המשבר הגלובלי של שנת 2008. תאגידים הבינו שהתנהגות עיסקית נאותה היא לא רק עיצוב חזות נחמדה לתאגיד שבמרכזה פילנתרופיה קהילתית, אלא גם כלי לניהול סיכונים - יעידו על כך המנוחים בנק ההשקעות 'ליהמן ברדרס' ופירמת רואי החשבון הגלובלית 'ארתור אנדרסן'. בימים אלו ממש גם ענקיות האינטרנט 'גוגל' ו'פייסבוק' חשות נחת זרוע של רגולטורים הקוצפים נגדם על הימנעות מתשלום מיסים, או על חדירה רבה מדיי לפרטיות המשתמשים. מצד שני, התנהגותם מצביעה על כך שהתובנה לא ממש חלחלה לתוככי התאגידים הגדולים, גם אם הם מייצרים דוחות קיימות מעוצבים למהדרין העומדים בסטנדרטים בינלאומיים.

השבוע השתתפתי ב"כנס השביעי לדיווחי קיימות" שנוהל במקצועיות, תנופה וחן, על ידי ליעד אורתר: ראש 'המכון לאחריות תאגידית' ב'מרכז האקדמי למשפט ולעסקים' ברמת גן.
לאחר דברי הפתיחה עלה אל דוכן הנואמים ראשון הדוברים אייל צופן, ראש מערך ההדרכה ב'בנק לאומי' ומראשוני המנהלים בארץ שהבינו את חשיבות התחום. הוא אמר שלאחריות תאגידית יש ערך עסקי וכיום בעלי תפקידים בבנק מבינים את זה. למשל, את ההשלכות של מתן אשראי לחברות בנייה שאין להן תקני בטיחות. כיום לבנק יש קוד אתי למתן אשראי.  
עוד אמר כי הדוח אינו רק דוח, אלא הוא גם יכול להביא לשינוי. הוא הביא, כדוגמה, שאלון שביעות רצון שהועבר לספקי הבנק ובו שאלות נוקבות על דרך התנהלותו של מערך הרכש, כמו המידה בה הוא מנצל את יתרונו לגודל. כיום, אמר צופן, אנשי הרכש מבינים כי לדרך ההתנהלות שלהם יש השפעה על תדמית הבנק.
הוא דיבר על שותפויות ארגוניות שנוצרו בבנק בעקבות הדוח ועליית המודעות לאחריות תאגידית. לדוגמה: בבנק זיהו 50 לווים שהתקשו להחזיר משכנתאות, חלק ניכר מהם מובטלים. מערך ההדרכה של הבנק יחד עם 'לאומי למשכנתאות' ו'הג'וינט' ארגנו למשתתפים תוכנית הכשרה לקליטה בשוק העבודה. בסופה של דרך 11 מהם חזרו והשתלבו במעגל העבודה.
יפה, תודו. בתודעה שלנו בדרך כלל 'זיהוי' כזה מתחיל עם מכתב מאיים מהמחלקה המשפטית. 

מרצה נוסף בכנס, ד"ר נועם גרסל מחברת הייעוץ 'ECO-OS', אמר כי רק כ-5000 חברות מותג רב לאומיות הפיקו דוחות קיימות. ובארץ מספרם עומד, לדבריו, על כמה עשרות. עצם ההדגשה כי אלו חברות מותג ממחישות את הטיעון שהצגתי לעיל. בדרך כלל ארגונים מקדמים אחריות תאגידית לאו דווקא כי כך ראוי לנהוג, אלא בעיקר כדי לחזק את המותג שלהן, או כדי למנוע פגיעה בו (זכור מקרה הדגל של נייקי וסדנאות היזע של קבלני המשנה שלה בדרום מזרח אסיה). זאת, בין אם דרך העשייה למען... (הגישה הפילנתרופית) או דרך מיתון הביקורת הציבורית (גישת ניהול הסיכונים). ד"ר גרסל הציג את משאת נפשם של אנשי האחריות התאגידית: חדשנות עיסקית ההופכת התנהגות נאותה לחלק מליבת העסקים. למשל ייצור ושיווק של מוצרים ירוקים כמו המכונית החשמלית 'טסלה'.

זו אכן משאת נפש ראויה וחשובה שכבר שנים מביעים אותה (למשל בסקירה שלי את התחום בישראל, משנת 2008 - http://www.shukistauber.co.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/139natb.pdf) אך גם כיום מעטים הם הארגונים שקיימות היא ליבת העשייה שלהם. עשייה של דברים טובים באמת הם עדיין לא עסקים בהיקף מהותי.
'נטפים', חברת ההשקיה הגדולה בעולם, היא אחת מהן וגם מפיקה דוח קיימות. החיים שלה אמורים להיות קלים כי עשייה 'טובה' נטועה בליבת העסקים שלה. היכולת לאפשר גידולים חקלאיים באזורים צחיחים או ליצור חיסכון משמעותי במים (השקיה בטפטוף במקום השקיה בהצפה) שמים אותה לטעמי באותה רמה של 'חדשנות עיסקית' כמו טסלה.
אז למה צריך שם מנהל קיימות תאגידי? הרי האחריות התאגידית מובנית בעצם העשייה שלה. ואכן, נתי ברק, הנושא בתפקיד זה, צריך בעיקר לטפל בשני הרכיבים המסורתיים שהזכרנו עיל, הפילנתרופי ('אחריות חברתית' כלשונו) וה'ניהול סיכוני' ('מימשל נאות' כלשונו). עם 'חדשנות עסקית', הוא כנראה מסודר.

בעיני החלק הפילנתרופי קל יחסית לביצוע. מקצים סכום מסוים לעשייה חברתית ומחליטים למי או למה להקצות אותו. צריך לנהל את זה בתבונה אבל המשימה לא נדמית מסובכת.
החלק המורכב והבעייתי ביישום אמיתי של אחריות התאגידית הוא לדעתי החלתה של התנהגות עיסקית נאותה בארגון. אם תאגיד מייצר מוצרים ירוקים למהדרין וגם תורם רבות לחינוך ולבריאות בעולם השלישי, ומצד שני ההתנהלות השוטפת שלו רצופה פעולות שמידת הערכיות שלהן שנויה במחלוקת, אז לא עשינו כלום ככל שהדברים נוגעים לאחריות תאגידית. ליהמן ברדרס, ארתור אנדרסן, נייקי או סימנס כנראה עשו רבות למען הקהילה. אבל את המכות הקשות והכואבות חטפו בגלל מימשל תאגידי לקוי.

מורכבות ההחלה של מימשל תאגידי נאות הובעה בהשוואה פיקנטית בין השיחות שערך נתי ברק עם מנהלי חברות הבת בארה"ב וברוסיה על החלת כללי השקיפות והדיווח שגיבשה הנהלת נטפים. המנהל האמריקאי אמר לו: "כל מה שאמרת ממילא מבוצע אצלנו על פי חוק". המנהל הרוסי שאל אותו אם הוא רוצה שיסגור את העסק. ברק לא סיפר לשומעים מה ענה לרוסי ומה סוכם ביניהם, אז שאלתי אותו. הוא ענה שלרוסי לא הייתה ברירה והוא נאלץ להסתדר עם זה. כשלחצתי עליו עוד קצת הודה ברק שהוא לא יכול לדעת מה כל אחד עושה בשטח.
בהפסקה שוחחתי עם מנהלת אחריות תאגידית של חברה ישראלית שיש לה סניפים בחו"ל. היא אמרה לי שהסניף ברוסיה לא חתם על אמנת האחריות התאגידית של החברה. אני חושב שזה יפה ומראה קורטוב של הגינות. תארו לעצמכם שהרוסים גם היו חותמים ובכל זאת נוהגים כפי שהם סבורים שעליהם לנהוג כדי לקדם את עסקי החברה.
קשים חייו של מנהל אחריות תאגידית, קשים אך יפים. 

שנה ברוכה ומהנה לכולם; שנת שקיפות, הגינות והכלה.

שוקי

29/9/2016

רוה"ש תשע"ז 

פיתוח משאבים בעמותות, הדור הבא - סקירה של (דיון ב)כנס

http://shukistauber.co.il/?CategoryID=202&ArticleID=991&dbsAuthToken=

The changing face of migration: Future challenges for societies – סקירה של כנס בינלאומי

http://www.shukistauber.co.il/?CategoryID=430&ArticleID=988

הון אנושי בהנדסה - סקירה של כנס

http://www.shukistauber.co.il/?CategoryID=110&ArticleID=987

המירוץ לקריירה בשוק משתנה - סקירה של כנס

http://www.shukistauber.co.il/?CategoryID=147&ArticleID=986

מאמר דעה בדה מרקר

מחקר ישראלים בברלין

ברלין כמשל: ישראל לא צריכה 
לפחד מהגירה לחו"ל

* זה לא הכסף, אלא היוקרה והמעמד החברתי *

בפוסט קודם הבטחתי לגלות למה איגוד הבנקים באמת מתנגד לחוק הגבלת שכר הבכירים במוסדות פיננסים. אחד המנהלים הנוגעים בדבר, שכרו השנתי נמדד במיליונים, מנהל של חברת ביטוח לא קטנה אמר לי כהאי לישנא: 
"אין לי בעיה להרוויח חצי מהסכום שאני מקבל, זה לא הכסף אלא המעמד. ברגע שהתחילו לפרסם את שכר הבכירים אני לא יכול להרשות לעצמי שלא להיות ממוצב ברף העליון של מקבלי השכר, מה שממקם אותי ברף העליון של המנהלים בישראל."
אז אפשר שאולי זו הנקודה. לא תאוות בצע אלא מעמד. אם השכר יוגבל רק לבכירים במוסדות פיננסיים הם ירדו ברשימות שיאני השכר למיקום נמוך לעומת בכירים בענפים אחרים מה שכרוך בעיניהם בפגיעה ביוקרתם ובמעמדם הציבורי.
משמעות הדבר היא שאם היו מחילים את החוק על כלל ענפי המשק ההתנגדות אולי הייתה רפה יותר.
חומר למחשבה.

ומה עם המוטיבציה של העובדים?

אתמול שלח עו"ד דוד חודק מכתב בתפוצה נרחבת שביקש לעכב את ביצוע החוק להגבלת שכר הבכירים במוסדות פיננסים. המכתב, כך פורסם, נכתב בשמו של איגוד הבנקים. צפיתי בחודק שחרטט על שוק חופשי ועל המוטיבציה של המנכ"ל בתוכנית לונדון וקירשנבאום. הוא לא שכנע, לא את לונדון ולא אותי.
אחת הסיבות העיקריות להתארגנויות העובדים החדשות כמו בחברות הסלולר והביטוח הייתה הזעם שהתעורר אצל העובדים בשל פערי שכר הדמיוניים. אז שחודק לא יספר לנו  ששכר מיליונים תורם לחברה בכך שהוא מעורר את המוטיבציה של המנכ"ל להשתדל יותר. הוא יודע שזה קשקוש. פערי שכר מוגזמים בעיקר מקטינים את המוטיבציה של העובדים.
(בפוסט הבא אגלה למה באמת איגוד הבנקים מתנגד לחוק. רמז: זה לא הכסף)

מצגת מההרצאה: הבלוג ככלי של תצפית משתתפת – המקרה של קהילת הישראלים בברלין (לינק בתחתית התמונה)

http://goo.gl/GES6Cu

על אי-שוויון, סולידריות ועוצמת וועדים

ביקשו ממני להנחות פאנל על העבודה המאורגנת בישראל במסגרת כנס של ועדים. הסכמתי. שמתי ז'קט והגעתי לביתן 10 בגני התערוכה. לפני עלתה שלי יחימוביץ שחזרה על עמדותיה המוכרות ועל זה שוועדי עובדים חשובים למשק. היא ביקשה מהקהל שיהיו אתה בקשר. אחריה עלה ירון זליכה שבעיקר חזר על דברים שאמר ב"מגש הכסף" והוסיף מילים על הייצוג שלו את ועד העובדים של עובדי מגה. באופן תמוה חזר ואמר "אנחנו" ו"אנחנו" כאילו שהוא עובד מגה. הוא גם חזר והדגיש שהוא יועץ לעוד וועדים במשק כדי שגם הסתומים שבקהל יבינו את הרמז.
אחר כך עליתי אני יחד עם עוד ארבעה ראשי ועדים, שני פרופסורים ודוקטור אחד. הכלכלן פרופסור יוסי זעירא הציג את אי-השוויון ההולך וגדל בארץ. ד"ר איציק ספורטא סקר את הסיבות הארגוניות לכך. ראשי הוועדים הדגישו את חשיבות הסולידריות בין הוועדים. חנוך ליבנה מהבנק הבינלאומי סיפר שהפגין למען ועדים אחרים כמו זה החדש שהוקם בכלל ביטוח (נציגו, רוני רז, ישב אף הוא בדיון). מיקו צרפתי מחברת חשמל התלונן על כך שהוועד שלהם חזק מדיי ולכן הם לא יכולים להפעיל כוח כי לכל פעולה שלהם יש אפקט של פצצת אטום. פרופסור מוטי מירוני הציע לעשות שימוש בתהליכי גישור ופישור והתבאס כשראשי הוועדים בדיון, כמו ארמנד לנקרי ממפעלי ים המלח, נפנפו אותו בטענה שכלי זה משמש בין השאר לצורך סחבת מטעם ההנהלה. אני אמרתי בהקשר זה שהאג'נדה הפוליטית של הוועדים מונעת מהם לרצות ללכת למנגנוני הסדר ופשרה ללא מאבק כי לתחושתם זה מחליש את תדמיתם העוצמתית. אמרתי עוד דברים אבל מטעמי צניעות לא אביא אותם כאן.

* חופש הביטוי או חופש השיסוי *

 
בתחילת השבוע נערך כנס של איגוד האינטרנט על שיימינג עיסקי ברשת. הכנס נערך באוניברסיטת בר-אילן ודיקן הפקולטה למשפטים, שנשא דברי ברכה, אמר שצריך למצוא איזון בין חופש הביטוי לחופש השיסוי. מנכ"ל איגוד האינטרנט אמר שלתאגידים אמנם אין זכות לפרטיות אבל לאנשים שעובדים בהם יש ויש. הוא הביא לדוגמה את המקרה של אריאל רוניס, מנהל לישכת האוכלוסין ששם קץ לחייו בגלל שיימינג. 
אחר כך היו שני פאנלים. את הפאנל הראשון הנחתה העיתונאית ליאת רון מגלובס שהשתלטה על הדיון עד שהמארגנים העבירו לה פתק שתירגע (שיימינג?). בזמן שנותר לאחרים הם אמרו בין השאר את הדברים התבוניים הבאים: היועץ הפוליטי רונן צור אמר ששיימינג הוא בעצם ביקורת בלשון בוטה ולכן צריך להיזהר מלהשתמש בה כדי לנטרל ביקורת. מנהל חברת "הדקה ה-90" שחר תורג'מן אמר שכיום אנשים מודעים ליכולת לתעד את מעשיהם ברשת ולכן הם מתנהגים "יפה" יותר. הוא יצא חוצץ נגד האנונימיות של המשמיצים וטען כי במצבים מסוימים אדם צריך לדעת שזהותו תיחשף. מומחה הרשת ירון פרוסט אמר ששיימינג הוא השטחה של סיטואציה שהיא בדרך כלל יותר מורכבת כי אף אחד לא באמת רוצה לפגוע בלקוחות שלו.
את הפאנל השני הנחתה ד"ר ענת פלג מהמרכז לתקשורת ומשפט באוניברסיטת בר-אילן שדווקא נתנה לפאנליסטים לדבר, אבל הללו לא עסקו בשיימינג עיסקי ברשת אלא בעיקר בביקורת עתונות שזה כאילו שיימינג של המבוקר, אבל לא באמת. מה שכן שיימינג הוא הביקורת ברשת המוטחת במבקר. העיתונאים של "הארץ" מיכאל הנדלזלץ ורוגל אלפר, מבקרי תיאטרון וטלוויזיה בהתאמה, סיפרו על ההשמצות שהן מנת חלקם כמבקרים מושחזים. רני רהב, יחצ"ן רב מוניטין ודמות משויימת למהדרין, צבע את הדיון בגווניו הייחודיים.
אני חושב שערבבו בין כמה סוגים של שיימינג. למשל, צריך להבחין בין ביקורת עניינית, גם אם בוטה, לבין ביקורת לגופו של אדם; ובין ביקורת של דמות ציבורית לביקורת של מי שאינו כזה. בקיצור שיימינג זה לא משהו חד ממדי ולכן ערב העיון חסר את המומחה שיציג וינתח את הסיווגים המתבקשים. בשורה התחתונה היה מעניין.