בתחילת השבוע נערך כנס של איגוד האינטרנט על שיימינג עיסקי ברשת. הכנס נערך באוניברסיטת בר-אילן ודיקן הפקולטה למשפטים, שנשא דברי ברכה, אמר שצריך למצוא איזון בין חופש הביטוי לחופש השיסוי. מנכ"ל איגוד האינטרנט אמר שלתאגידים אמנם אין זכות לפרטיות אבל לאנשים שעובדים בהם יש ויש. הוא הביא לדוגמה את המקרה של אריאל רוניס, מנהל לישכת האוכלוסין ששם קץ לחייו בגלל שיימינג.
אחר כך היו שני פאנלים. את הפאנל הראשון הנחתה העיתונאית ליאת רון מגלובס שהשתלטה על הדיון עד שהמארגנים העבירו לה פתק שתירגע (שיימינג?). בזמן שנותר לאחרים הם אמרו בין השאר את הדברים התבוניים הבאים: היועץ הפוליטי רונן צור אמר ששיימינג הוא בעצם ביקורת בלשון בוטה ולכן צריך להיזהר מלהשתמש בה כדי לנטרל ביקורת. מנהל חברת "הדקה ה-90" שחר תורג'מן אמר שכיום אנשים מודעים ליכולת לתעד את מעשיהם ברשת ולכן הם מתנהגים "יפה" יותר. הוא יצא חוצץ נגד האנונימיות של המשמיצים וטען כי במצבים מסוימים אדם צריך לדעת שזהותו תיחשף. מומחה הרשת ירון פרוסט אמר ששיימינג הוא השטחה של סיטואציה שהיא בדרך כלל יותר מורכבת כי אף אחד לא באמת רוצה לפגוע בלקוחות שלו.
את הפאנל השני הנחתה ד"ר ענת פלג מהמרכז לתקשורת ומשפט באוניברסיטת בר-אילן שדווקא נתנה לפאנליסטים לדבר, אבל הללו לא עסקו בשיימינג עיסקי ברשת אלא בעיקר בביקורת עתונות שזה כאילו שיימינג של המבוקר, אבל לא באמת. מה שכן שיימינג הוא הביקורת ברשת המוטחת במבקר. העיתונאים של "הארץ" מיכאל הנדלזלץ ורוגל אלפר, מבקרי תיאטרון וטלוויזיה בהתאמה, סיפרו על ההשמצות שהן מנת חלקם כמבקרים מושחזים. רני רהב, יחצ"ן רב מוניטין ודמות משויימת למהדרין, צבע את הדיון בגווניו הייחודיים.
אני חושב שערבבו בין כמה סוגים של שיימינג. למשל, צריך להבחין בין ביקורת עניינית, גם אם בוטה, לבין ביקורת לגופו של אדם; ובין ביקורת של דמות ציבורית לביקורת של מי שאינו כזה. בקיצור שיימינג זה לא משהו חד ממדי ולכן ערב העיון חסר את המומחה שיציג וינתח את הסיווגים המתבקשים. בשורה התחתונה היה מעניין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה