* ספר חדש בדרך והסטיגמה בבריאות נפש *

בשנה אחרונה אני עסוק בכתיבה של ספר מקיף בנושא ההתמודדות עם פגיעה נפשית חמורה בישראל. ידונו בו היבטים טיפוליים, שיקומיים, חברתיים, משפטיים, מערכתיים, ועוד. רק עוד כמה חודשים יגיע הספר למדפים, אבל חומרים אתחיל לשחרר כבר בימים אלו. זאת, משום שהספר נועד להקטין, ולו במעט, את חוסר הידע האופף את עולם בריאות הנפש. תופעה זו פוגעת בהליכי הטיפול והשיקום, וברצון להסתייע בהם. הבורות (כי הס מלדבר על זה) גם מקשה על המאבק בסטיגמה הקשה בה נגועים נפגעי נפש. בסרטון המצורף אני מציג חלק מנגעיה [צילם וערך איתן וצלר].

התנדבות של עובדי חברות עיסקיות בארגונים חברתיים

בתחילת השבוע השתתפתי בסדנת מחקר של האגודה הישראלית לאחריות תאגידית וקיימות בעסקים. אחד הנושאים שהוצגו היה "התנדבות של עובדי חברות עיסקיות בארגונים חברתיים".
מדובר על אותם מקרים בהם עובדים של ארגון עיסקי מתנדבים לעשייה למען הקהילה. בדרך כלל המטרה של פעילות כזו כפולה. האחת, להציג את החברה העיסקית באור חיובי: ככזו שלא איכפת לה רק משורת הרווח, אלא גם מהקהילה. השנייה, ליצור אצל העובדים תחושת סיפוק גם מהעשייה למען האחר, וגם משום היותם עובדי חברה עיסקית שזו גישתה.
החוקרת, נוגה פיטובסקי נוה, נגעה במספר סוגיות. אתייחס בקצרה רק לשאלה האם אותם עובדים אכן באמת "מתנדבים".
ראשית, ברוב המקרים ההתנדבות היא על חשבון זמן העבודה תוך שימוש בציוד של מקום העבודה (למשל כלי רכב להסעת אנשים לטיפול רפואי). אם כך, בפועל זו לא באמת התנדבות שלהם, אלא תרומה של המעסיק שלהם.
שתיים, עובדים רבים נוטים שלא להתנדב ממגוון סיבות כמו עומס בעבודה, חוסר עניין בתחום ההתנדבות, או סתם עמדות ציניות הנוגעות למטרות האמיתיות של מעסיקם.
שלוש, במספר לא מבוטל של מקרים עובדים מתנדבים כי אין להם ברירה. בין אם בשל לחץ נורמטיבי (מצפים מהם לקחת חלק בפעולת התנדבות), או אפילו בשל הוראה ממשית לעשות זאת.
לקראת סיום אכניס הסוגיה לפרופורציות. התנדבות עובדים היא דבר חיובי, רק שגם את הנושא הקטן הזה צריך לנהל כמו שצריך.

                                                          

* טעימות מכנס על "כלכלה מעגלית" *

אתמול השתתפתי בכנס שעסק בכלכלה מעגלית.
ראשית אסביר מה זה: המודל העסקי שרווח היום בעולם העיסקי הוא של "קנה, השתמש וזרוק". זהו מודל בזבזני להחריד שלא רק מכלה את משאביו של כדור הארץ, אלא גם גורם לזיהום סביבתי עצום.
הכלכלה המעגלית מציעה מודל אחר, לא לינארי אלא סיבובי. משהו כמו "קנה, השתמש והחזר למעגל הייצור". אם נהיה מתוחכמים יותר אף נאמר: "קנה, השתמש בתבונה לאורך זמן, והחזר למעגל הייצור".
במילים אחרות הפסולת הופכת לחומר גלם.
"רגע," תאמרו, "זה כולה שם חדש למיחזור הוותיק והטוב." אז זהו שזה לא רק מיחזור, אלא הרבה יותר מכך. אין ספק שהמיחזור הוא שחקן מרכזי בכלכלה מעגלית. אבל היא מדברת גם על תכנון ועל עיצוב מוצרים שמאפשר לא רק את מיחזורם, אלא גם שימוש בהם לאורך זמן (צריכה נבונה).
למשל, כאשר מתכננים אריזה לא לעשות שימוש בדבק רעיל שעשוי למנוע אפשרות של מיחזור.
את הכנס ארגן אחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בארץ – פישר, בכר, חן. השותף המנהל, עו"ד אמיר חן, אמר כי זה נושא שהמשרד מייחס לו חשיבות רבה. גם מנכ"ל לשכת המסחר ישראל -אמריקה, עודד רוז, אמר שהחברות העיסקיות החברות בלשכה מייחסות לכלכלה מעגלית חשיבות רבה.
בקיצור, נושא שתופס תאוצה.
אפילו מנהל רשות המיסים, ערן יעקב, טרח ובא לכנס ואמר שהנושא חשוב. לתוהים מה לרשות המיסים ולסוגיה זו, הבהיר כי מיסוי משפיע על מדיניות. העלאת מס על פעילות לא רצויה והפחתת מס על פעילות רצויה מובילים לשינוי במדיניות עיסקית ובהתנהגות צרכנים. כדוגמה הביא את מדיניות המיסוי על רכב. הוא סיפר כי זו השפיעה לחיוב על רכישת מכוניות קטנות ומכוניות היברידיות.
נאמרו עוד דברים מעניינים וחשובים עליהם ידווח בסקירה נפרדת.

* הבעיה הם בני הדור השני – עוד רשמים מכנס התפוצות *

למהגרים מישראל יש קשר חזק לישראל. הוא נובע משילוב בין מגוון סיבות: 

אחת, הזהות הישראלית מאד חזקה. תוצאה של שילוב בין חיים מדינה צעירה שצמחה מתוך רעיון לאומי לבין מערכת חינוך תומכת לאומיות.
שתיים, אדם, בעיקר אם היגר כבוגר, נשאר במקרים רבים מחובר לכור מחצבתו. לבטח אם אותו "כור" הוא בעל מאפייני זהות חזקים כמו שלנו (היסטוריה ייחודית, השפה העברית וכו').
שלוש, לישראלים יש קשרים משפחתיים חמים ולכן נשמר קשר אמיץ ושוטף עם בני המשפחה בארץ כמו הורים בוגרים/מבוגרים ועם בני משפחה מורחבת וחברים עמם גדל המהגר.
ארבע, קשר זה קל יחסית לתחזוקה בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות המאפשרות תקשורת רציפה במגוון דרכים טכנולוגיות ובשל הוזלה משמעותית של עלויות הטיסה.
זה שונה עם בני הדור השני להגירה. עם ילדיהם של אותם מהגרים מישראל, אלו שנולדו בחו"ל או שהיגרו בגיל צעיר ורכשו את עיקר חינוכם מחוץ לגבולות המדינה. חלק ניכר מהם ייעלמו מההוויה הישראלית ואולי אף היהודית. סיכויי ההתבוללות שלהם גבוהים משמעותית משל יהודים שנולדו וחיים בחו"ל מהטעם הפשוט שאין להם, נכון לעכשיו, מסגרות קהילתיות חזקות שקושרות אותם לזהות הישראלית שלהם בחו"ל. זאת בניגוד ליהודים שפיתחו מסגרות כאלו כמו בתי כנסת ומוסדות חינוך יהודיים.
לכן יש רצון בקרב קברניטי הסוכנות לעשות ככל שניתן כדי לקרב בין ישראלים בחו"ל לבין יהודים בחו"ל.
בפועל משימה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. ניסיונות עבר, בעיקר יוזמות מקומיות, לחבר בין קהילות של ישראלים ויהודים בחו"ל בדרך כלל העלו חרס. מסתבר שבמקרים רבים אלו שתי קבוצות אוכלוסייה שונות שהשונה ביניהם רב על המשותף.
בן לישראלים שנולד בחו"ל, שלמד בבתי ספר לועזיים ושפתו העיקרית היא אנגלית, יבוא מן הסתם עם הוריו לבקר ישראל וגם ישמח לפגוש את סבתא וסבא. אבל כשיגדל, ואחרי שסבתא וסבא ילכו בשיבה טובה לעולמם, לא יהיה לו מה לחפש כאן. בני דודיו? הוא לא ממש גדל איתם.
אני לא דן בשאלה מה זה עושה לרעיון הציוני או לחוסנה של ישראל. רק תמונת מצב דמוגרפית של סוגיה (יש שיגידו "בעיה") שצצה פה ושם בדיונים שהתנהלו בכנס ההוא באשקלון. אותו כנס שהוזכר בפוסט הקודם.

   

* "ירידה" אאוט - "שגרירים" אין *

בתחילת השבוע לקחתי חלק בכנס השנתי השישי של "מנהיגות ישראלית בתפוצות" - התארגנות של ישראלים החיים בחו"ל ועוסקים בפעילות ציבורית בקהילות הישראלים המקומיות שלהם. זהו ארגון חדש יחסית שעצם קיומו נובע מההתפוגגות המתמשכת של מושג ה"ירידה" ככינוי של גנאי. כיום ישראלים תושבי ישראל רואים כלגיטימית את העובדה שישראלים חיים בחו"ל.
גם הממסד הצטרף למגמה. הראייה, יו"ר הסוכנות בוז'י הרצוג הגיע כדי לברך. הוא אמר למשתתפים שהסוכנות החליטה להעניק תשומת לב לא רק לקהילות יהודיות בחו"ל, אלא גם לישראלים השוהים שם ואפילו לקהילות חרדיות.
תקציבים בסוכנות הוסטו לקידום מטרה זו. סמנכ"ל הסוכנות יהודה סיטון הוסיף ואמר כי אם בעבר מטרת הסוכנות הייתה לשמור על קשר עם יהדות התפוצות ולהשתדל ככל האפשר להביא לעלייה לישראל, הרי כיום האסטרטגיה השתנתה. הוא הביא כדוגמה את מדיניות הממשלה בהודו, שלא רק שאינה רוצה שההודים בתפוצות יחזרו למולדתם, אלא מעדיפה שיישארו בארצות מוצאם וישמשו כשגרירים של מדינתם הגדולה.
הסוכנות כמובן אינה הולכת כל כך רחוק, יש גבול עד כמה אפשר לעוות את הרעיון הציוני, אבל היא נוקטת גישה פרגמטית: הסוכנות בהחלט רוצה שישראלים יחזרו לישראל, אבל אם הם מעדיפים להישאר בחו"ל, אז לפחות שישמשו כשגריריה הטובים של ישראל בארצות מגוריהם.
יזמי "מנהיגות ישראלית בתפוצות" ממלאים משימה זו בחפץ לב. לא במקרה הכנס נערך באשקלון - אות להזדהות עם יישובי חבל עוטף עזה. יומו השני של הכנס כלל סיורים בעיר שדרות וביקור בקיבוץ בארי, שאירח בנדיבות את המשתתפים.
כל זה טוב ויפה, אבל מה אני חיפשתי שם?
אז קודם כל כתבתי ספר על ישראלים החיים בניכר ("ישראלים בברלין - קהילה בהתהוות", ידיעות ספרים, 2017). שתיים, אני מתכוון להמשיך לחקור ולכתוב על ההגירה מישראל. שלוש, הרציתי על הספר הנ"ל בשנה שעברה, בכנס החמישי שנערך בפריז. ומזה יוצא גם ארבע: פגשתי שם אחלה אנשים שחלקם נהיו חברים שלי.
מכאן, שכנראה אשתתף גם בכנס הבא. עוד לא ידוע איפה הוא יהיה (הסידור הוא כזה שפעם יש כנס בארץ ולאחריו כנס בתפוצה, וחוזר חלילה).
[יהיו עוד פוסטים בנושא]