למהגרים מישראל יש קשר חזק לישראל. הוא נובע משילוב בין מגוון סיבות:
אחת, הזהות הישראלית מאד חזקה. תוצאה של שילוב בין חיים מדינה צעירה שצמחה מתוך
רעיון לאומי לבין מערכת חינוך תומכת לאומיות.
שתיים, אדם, בעיקר אם היגר כבוגר, נשאר במקרים רבים מחובר לכור מחצבתו. לבטח אם אותו "כור" הוא בעל מאפייני זהות חזקים כמו שלנו (היסטוריה ייחודית, השפה העברית וכו').
שלוש, לישראלים יש קשרים משפחתיים חמים ולכן נשמר קשר אמיץ ושוטף עם בני המשפחה בארץ כמו הורים בוגרים/מבוגרים ועם בני משפחה מורחבת וחברים עמם גדל המהגר.
ארבע, קשר זה קל יחסית לתחזוקה בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות המאפשרות תקשורת רציפה במגוון דרכים טכנולוגיות ובשל הוזלה משמעותית של עלויות הטיסה.
זה שונה עם בני הדור השני להגירה. עם ילדיהם של אותם מהגרים מישראל, אלו שנולדו בחו"ל או שהיגרו בגיל צעיר ורכשו את עיקר חינוכם מחוץ לגבולות המדינה. חלק ניכר מהם ייעלמו מההוויה הישראלית ואולי אף היהודית. סיכויי ההתבוללות שלהם גבוהים משמעותית משל יהודים שנולדו וחיים בחו"ל מהטעם הפשוט שאין להם, נכון לעכשיו, מסגרות קהילתיות חזקות שקושרות אותם לזהות הישראלית שלהם בחו"ל. זאת בניגוד ליהודים שפיתחו מסגרות כאלו כמו בתי כנסת ומוסדות חינוך יהודיים.
לכן יש רצון בקרב קברניטי הסוכנות לעשות ככל שניתן כדי לקרב בין ישראלים בחו"ל לבין יהודים בחו"ל.
בפועל משימה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. ניסיונות עבר, בעיקר יוזמות מקומיות, לחבר בין קהילות של ישראלים ויהודים בחו"ל בדרך כלל העלו חרס. מסתבר שבמקרים רבים אלו שתי קבוצות אוכלוסייה שונות שהשונה ביניהם רב על המשותף.
בן לישראלים שנולד בחו"ל, שלמד בבתי ספר לועזיים ושפתו העיקרית היא אנגלית, יבוא מן הסתם עם הוריו לבקר ישראל וגם ישמח לפגוש את סבתא וסבא. אבל כשיגדל, ואחרי שסבתא וסבא ילכו בשיבה טובה לעולמם, לא יהיה לו מה לחפש כאן. בני דודיו? הוא לא ממש גדל איתם.
אני לא דן בשאלה מה זה עושה לרעיון הציוני או לחוסנה של ישראל. רק תמונת מצב דמוגרפית של סוגיה (יש שיגידו "בעיה") שצצה פה ושם בדיונים שהתנהלו בכנס ההוא באשקלון. אותו כנס שהוזכר בפוסט הקודם.
שתיים, אדם, בעיקר אם היגר כבוגר, נשאר במקרים רבים מחובר לכור מחצבתו. לבטח אם אותו "כור" הוא בעל מאפייני זהות חזקים כמו שלנו (היסטוריה ייחודית, השפה העברית וכו').
שלוש, לישראלים יש קשרים משפחתיים חמים ולכן נשמר קשר אמיץ ושוטף עם בני המשפחה בארץ כמו הורים בוגרים/מבוגרים ועם בני משפחה מורחבת וחברים עמם גדל המהגר.
ארבע, קשר זה קל יחסית לתחזוקה בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות המאפשרות תקשורת רציפה במגוון דרכים טכנולוגיות ובשל הוזלה משמעותית של עלויות הטיסה.
זה שונה עם בני הדור השני להגירה. עם ילדיהם של אותם מהגרים מישראל, אלו שנולדו בחו"ל או שהיגרו בגיל צעיר ורכשו את עיקר חינוכם מחוץ לגבולות המדינה. חלק ניכר מהם ייעלמו מההוויה הישראלית ואולי אף היהודית. סיכויי ההתבוללות שלהם גבוהים משמעותית משל יהודים שנולדו וחיים בחו"ל מהטעם הפשוט שאין להם, נכון לעכשיו, מסגרות קהילתיות חזקות שקושרות אותם לזהות הישראלית שלהם בחו"ל. זאת בניגוד ליהודים שפיתחו מסגרות כאלו כמו בתי כנסת ומוסדות חינוך יהודיים.
לכן יש רצון בקרב קברניטי הסוכנות לעשות ככל שניתן כדי לקרב בין ישראלים בחו"ל לבין יהודים בחו"ל.
בפועל משימה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. ניסיונות עבר, בעיקר יוזמות מקומיות, לחבר בין קהילות של ישראלים ויהודים בחו"ל בדרך כלל העלו חרס. מסתבר שבמקרים רבים אלו שתי קבוצות אוכלוסייה שונות שהשונה ביניהם רב על המשותף.
בן לישראלים שנולד בחו"ל, שלמד בבתי ספר לועזיים ושפתו העיקרית היא אנגלית, יבוא מן הסתם עם הוריו לבקר ישראל וגם ישמח לפגוש את סבתא וסבא. אבל כשיגדל, ואחרי שסבתא וסבא ילכו בשיבה טובה לעולמם, לא יהיה לו מה לחפש כאן. בני דודיו? הוא לא ממש גדל איתם.
אני לא דן בשאלה מה זה עושה לרעיון הציוני או לחוסנה של ישראל. רק תמונת מצב דמוגרפית של סוגיה (יש שיגידו "בעיה") שצצה פה ושם בדיונים שהתנהלו בכנס ההוא באשקלון. אותו כנס שהוזכר בפוסט הקודם.
