בשנות ה-80, עוד בטרם נפול החומה, הגעתי
לברלין ברכבת שהגיחה מהמערב הפורח אל תוככי המזרח העגמומי.
הלכתי לפגוש שוב שני מונומנטים בולטים שנותרו
על מכונם, ניצבים לא רחוק זה מזה בלב המרכז האופנתי של העיר: צריחה החרוך של הכנסייה
שנפגעה במלחמה, גל-עד למוראותיה; והקומה הששית של KDW – קומת האוכל של בית הכול-בו
השני בגודלו באירופה.
הכנסייה בשיפוץ. מבואת הכניסה פתוחה
למבקרים. בצדה הימני מצגת צנועה עם סיפורם האישי של שלושה יהודים גרמנים שהובלו את
מותם בשנות ההשמדה. איש אחד, אישה אחת וילדה אחת.
בצדה האחר תיבה, עם חריץ ושלט: המבקרים
מתבקשים לתרום לשיקום הכנסייה.
לא תרמתי.
בקומה השישית של KDW חגיגת האוכל נדמית לי מלהיבה
פחות. האם זו הקומה שהועם זוהרה בעולם של שפע הולך וגובר; או זה אני, שצרפתי עוד
כשלושים שנים למניין שנותיי?
קניתי יין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה