(ברלין - 44) * הרהור במוזיאון DDR*

מוזיאון DDR (הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, מזרח גרמניה לשעבר) הומה אנשים שבאו לטעום מחיי היומיום של אזרחי גרמניה המזרחית שלפני נפילת החומה. הקומוניזם, הניסוי בבני אדם הגדול בהיסטוריה, היה למנגנון טמא שמעך את נפש האדם.
אני נע באווירה של מכוניות רעועות, בתים משמימים, חדרי חקירות, צילומים של פוליטיקאים מאחזי עיניים, חומות, האזנות, הלשנות, איסורים לרוב ואינדוקטרינציה מתמדת. פתאום סביבה מוכרת: חדר המדמה עיצוב פנים של דירה מזרח גרמנית טיפוסית כמוה כדירת מגורים אופיינית בקיבוצי שנות הששים.
הקיבוץ היה אולי סיפור ההצלחה היחיד, והאמיתי, של הרעיון הקומוניסטי הבסיסי - שוויון אמיתי המושתת על הסכמה שכל אחד לפי נותן לכלל כפי יכולתו ומקבל ממנו על פי צרכיו. אך אפילו הקומוניזם הקיבוצי לא יכול היה להצליח לולא שולב עם רעיון הגשמת הציונות. כך קרה, אפוא, שהקומוניזם, העל-לאומי ביסודו, נזקק דווקא לתנועה לאומית חזקה כדי לאפשר הגשמה אמיתית שלו; וגם זו הייתה נקודתית, זמנית וחלקית. 

(ברלין - 43) * מטמורפוזה *

"קר פה מאד," אני מתלונן.
"זה עוד כלום," מגחכים לעומתי אנשים, "בינואר הטמפרטורות ירדו מתחת לאפס ואז תבין מה זה קור אמיתי."
"אז מה עושים?" אני שואל חסר אונים, "כבר עכשיו לוקח לי רבע שעה להתלבש לפני כל יציאה מהבית... ועדיין קר."
"בגדים תרמיים," מציעה פלונית, "ניתן להשיג ב'קרשטאדט ספורט'".
"יקר שם," מוסיף אלמוני, "בפחות מחצי המחיר תמצא בגדים תרמיים טובים ב'פרימרק'".
"המעיל הזה לא יספיק לך," ממשש מומחה את המעיל שהבאתי מארץ הקודש.
"כן יספיק," אומר מומחה אחר, "אם תשלב אותו עם צעיף טוב ומספיק שכבות של בגדים מתחתיו."
"שכבות," קובעת גם אלמונית, "כמה שיותר שכבות של בגדים."
"גטקס," ממליץ פלמוני, "אין מצב שבחורף אתה הולך פה בלי גטקס."
גטקס. אצלי הן מתחברות לקומדיות סלפסטיק מתחילת המאה שעברה.
"כובע גרב," מצהיר פלוני, "רוב הקור מגיע לגוף מהראש. חשוב שיהיה לך כובע."
"כובע גרב טוב," מדגישה ומזהירה פלמונית, "אחרת תהיה חולה כל החורף."
מה לי כובע גרב, מי לי כובע גרב.
עד שיום אחד קפא לי המוח ואוזני הפכו גלידי קרח. אצתי רצתי לקנות כובע גרב.
דמות זרה ומוזרה ניבטה ממראת החנות, פלמ"חניק נהייתי.

(ברלין - 42) * געשעפט פיהרר *

ה' (אות בדויה), ישראלי שמנהל חברה בבעלות ישראלית, מגיש לי כרטיס ביקור כתוב גרמנית. לצד שמו מופיעות המילים "געשעפט פיהרר" - מנהל עסקים.
פיהרר. הם היו צריכים לבטל את המילה הזו.
ומה היא בכלל עושה על כרטיס ביקור של יהודי?

(ברלין - 41) * טיול של יום ראשון *

סתיו. זוג ישראלים צעיר ונלבב המגיב לשמות לנה ואסף הזמין אותי לטיול של יום ראשון בהיר וצונן ביער גרונוולד.
טיפסנו על "גבעת השטן", כ-80 מטרים גובהה, וצפינו על פני העיר. "זו גבעה מלאכותית," הם מספרים לי, "שנבנתה מהריסות העיר במלחמת העולם השנייה." על חלקה הגבוה נישאים שרידיהן של תחנות האזנה אמריקאיות.
אזרחים גודשים את שבילי היער, חלקם דוחפים עגלות ילדים או רוכבים על אופניהם. עטופים היטב, לא כמו האזייאת קפוא הבוהן שצועד מולם ולרגליו רק נעלי ספורט וזוג גרביים אחד, גם אם עבה.
מימין למורדות השביל מתגלה קרחת יער. במרכזה, מוארת באור שמש רך, תלולית לבנה מנוקדת בני אדם בגדלים שונים; כמו הועתקה מציוריו של פיטר ברויגל האב.
אי של שלווה ורוגע.
לא רחוק משם ניצבת תחנת הרכבת ובה רציף מספר 17, ממנו יצאו משלוחי המוות של יהודי ברלין למחנות ההשמדה.
להזכירך כי תמיד ימצא מי ששלווה ורוגע לצנינים הם בעיניו.

(ברלין - 40) * לא נורא *

אני מקבל הודעת פייסבוק ולפיה בשבת אחר הצהריים, בגלריה במרכז העיר, יש אירוע בשפה האנגלית המאורגן על ידי ישראלים. שמו: The Nakba – an ongoing oppression, suppression and denial. "הנכבה - דיכוי מתמשך, הדחקה והכחשה". 
את האירוע, לשון ההודעה, מארגן אבי ברג. יחד עמו יופיעו בו מייסד ארגון "זוכרות" איתן ברונשטיין ובמאי הקולנוע דני גל.
אני מסתקרן. זו הפעם הראשונה שיוצא לי להיחשף ישירות לשיח של מי שמוגדרים פעילי 'שמאל קיצוני'. פעילים ישראלים, יהודים, היוצאים אקטיבית נגד מדיניות ממשלות ישראל וקוראים תגר על עצם קיומה כמדינה ציונית.
הקהל, כ-30 ישראלים וגרמנים ולפחות ערבי אחד מפלשתין, שמע מאיתן ברונשטיין שישראל מנסה לגמד ולהשכיח את הנכבה - האסון שהתרגש על העם הפלשתיני שמאות אלפים מבניו גורשו או נאלצו להימלט מבתיהם בעקבות מלחמת העצמאות. דני גל הציג סרט קצר שביים על אנשי הכפר הפלשתיני שבו צולם הסרט 'חירבת חיזעה'.
אחר כך היו שאלות ותשובות.
לא נאמרו דברים שלא שמעתי בעבר. גם לא הייתה התלהמות או ביקורת בוטה. בשום שלב לא זעתי בכורסתי באי נוחות. בעצם אולי קצת, פעם אחת, כשראיתי את מפת ארץ ישראל מנומרת בהמוני כפרים ערביים לשעבר.
אי נחת זו, אודה על האמת, לא נבעה מהמחשבה על התושבים המסכנים שעזבו את בתיהם, אלא מהמחשבה על המידה בה המחשה בעלת אפקט כזה יכולה להגביר זעם והקצנה בקרב הערבים. עם זאת, לא התרשמתי שזו מטרתם של הדוברים, אלא שהם מבקשים הכרה באסון שנגרם לפלשתינים כתוצאה מהקמת בית יהודי בארץ ישראל, כאחד התנאים הנדרשים ליצירת פיוס בין העמים.
לסיכום, לא חשתי בנזק הגדול שנגרם מפעילות כזו למדינת ישראל, אולי עוד שריטה בתדמיתה החבולה ממילא. יותר מעניין אותי לגלות מה מניע יהודים ישראלים לעסוק בהסברה אנטי ציונית ובדרך גם לשלם מחיר אישי לא קטן.

(ברלין - 39) * ביקור מולדת *

אחרי כמעט חמישה חודשים הגעתי לביקור מולדת קצר. מזג האוויר היה נפלא, באחת הושלו ארבע שכבות בגדים. 
משפחה, חברים, שמש, ים, רעש והמולה - מולדת.
קניתי את "העולם של אתמול", האוטוביוגרפיה הנודעת של הסופר היהודי האוסטרי סטפן צוויג ששם קץ לחייו בשנת 1942, בגלות בברזיל. את צוואתו סיים במילים: "אני מברך את כל ידידיי; ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם."
לו אך הייתה לו מולדת; אמיתית, נאמנה.
על הדרך גם קצת עבדתי. ספריית "גלובס", המשווקת בימים אלו את ספריי, הקצתה להם פינה ב"וועידת ישראל לעסקים". שמו שלט שהמחבר יחתום על ספריו, והמחבר אכן חתם. כך גם הזדמן לי לפגוש עוד חברים ועמיתים.
שבתי לברלין. בשדה התעופה ליקטתי את המזוודה. שליתי מתוכה שלושה סוודרים. התעטפתי שוב ויצאתי אל הפריזר.

(ברלין - 38) * על מדרגות הקונפקציה *

יורד במדרגות תחנת האו-באהן האוזווגטייפלאץ לצד המתרגם העברי גדי גולדברג. 
"שמת לב למדרגות?" הוא שואל.
מביט לאחור. על חלקה האנכי של כל מדרגה מופיע שמה של פירמה בבעלות יהודית. 
"ווייל ואורבך", "מ. זליגסון", "זלינגר ובאדה" ...
"חלק מפרויקט ההנצחה של ברלין," הוא מספר, "לפני המלחמה היו באזור הזה פירמות טקסטיל של יהודים."
"רוזנפלד ונתן", "לוונטל א. ושות'", "ליאופולד לינדמן" ....
אני נזכר בספרו המופתי של האנס פאלאדה "איש קטן לאן". גיבורו הועסק בפירמה כזו.
"בריזה וליאופרט", "קראפט אונד לווין", "ליאון ברנהרד", "לאזאר לודוויג" ....

(ברלין - 37) * טכנאים *

תקלה במערכת ההסקה. מגיעים שני טכנאים. 
אנחנו מתקשרים בשברי גרמנית ואנגלית. זה משעשע ויוצר פתיחות.
לקראת סיום הם שואלים אותי מאיפה אני.
"מישראל."
"יורים שם הרבה," הם אומרים בהבעה משתתפת בצער.
"קצת התרגלנו לזה," אני מרגיע אותם.
"כאן זה אחרת לגמרי," הם אומרים, "אצלנו שקט כבר כמעט שבעים שנה."
"המלחמה האחרונה שלכם," אני משיב, "הספיקה גם לעוד מאה שנים."
הם מהנהנים בהסכמה.

(ברלין - 36) * הוריקן *

האדם הראשון שרכש את הזכות לקרוא לי 'אבא' נחת לראשונה בחייו בברלין, קנה מכל הבא ליד, הצטלם מכל זווית אפשרית, דגם מוזיאונים ומסעדות, אנדרטאות וברים, התפלא כשפגש גרמנים נחמדים ולא פחד מהם יותר, קפא מקור וחזר לקחת מעיל, הגיב ב'איכס' לירך חזיר מעושנת, בכל זאת התעניין אם יש פה נאצים, נסע פעם אחת בתחתית בלי לשלם והבין מהו אושר אמיתי, קיבל הסבר על ביסמרק ולא נרדם, רצה לרכב על אופניים, טחן ספגטי כמו בגיל עשר, נדהם לגלות תורים שאף אחד לא מתפלח לתוכם מהצד, לא הבין מה מיוחד באלכסנדרפלאץ, לא רצה לרכב על אופניים, התרשם עמוקות מהאס-באהן, חיסל מילקי בשקל, התאהב נואשות בצרוף המילים 'דאנקה-שיין' ואמר אותו אלף פעם, בסוף לא רכב על אופניים, סימס ללא הרף, קיטר שלא הספיק לראות הכול, התבאס שאין לו מיליון דולר במזומן, אמר שבסך הכול היה כיף ושב למולדת.

(ברלין - 35) * הרצאה *

הציעו לי להרצות על תופעת הישראלים החיים בברלין.
הסכמתי.
שניים מחבריי המקומיים הצטרפו. אין טוב מעדות אישית כדי להשביח איכותה של הרצאה. 
השניים, אסי ויצמן, הזכור לטוב מהפוסט 'יהדות במיטבה' (ברלין - 33) ואיתי בן יעקב, האיש שהשווה טעמים ומחירים של מילקי עם מתן חודורוב בערוץ 10, ומכונה בפי מאז אותו אירוע מכונן "דה מילקי-מן", ביצעו בכישרון ניכר את המשימה.
הזדמנות נוספת להודות להם.

(ברלין - 34) * מרחב מחיה *

ועד נהגי הקטרים של האס-באהן, הרכבת העילית, הכריז שביתה בדיוק כשהיה עלי להגיע ממערב העיר למזרחה בשעות בהן ברלינאים, אלו שעובדים, מסיימים יום עבודה. העומס הנוסף שהוטל על האו-באהן, הרכבת התחתית, הפך אותה באחת מגרמנית להודית. סרדיניות כזו לא חוויתי מאז שאולצתי ללכת בחנוכה עם ילדיי לזבליגל ביד אליהו, אי שם בשלהי שנות ה-90.
או צוויי (U2) עוצרת ברציף. דלת הקרון שממולי נפערת. המוני אדם זורמים החוצה. המקום שהתפנה מתמלא במהירות. אישה צעירה יחסית משגרת אותי בעוצמה פנימה בשילוב סידרת מלמולי 'אנטשולדינגונג...' אנטשולדינגונג...' שמשמעם "באמת לא נעים לי, אבל אין לי ברירה".
בפנים, שתול בין כתפו של גבר איתן, צדודיתה הארית של אנטשולדינגונג הנבוכה וידית עגלת תינוק הבוחנת את מצב כליותיי, צצה לי הארה:
ברלין של היום, גורסים רבים, מזכירה את ברלין התוססת של וויימאר. אשר על כן, אני מפליג בדמיוני הלא מודרך תשעים שנים לאחור; רואה בעיני רוחי צייר אוסטרי דל כישרון, קטן ומשופם, דחוס בחשמלית בין הררי אדם ורדרדים, אפו נעוץ בחזהו המיוזע של פרנץ ביברקופף.
ברגעים אלו ניטעים במוחו הקודח זרעיה הראשונים של מדיניות "מרחב המחיה" - ה'לבנסראום' -מדיניות ההתפשטות למזרח של הרייך השלישי.
ונהגי קטרים... אלו, לא רק שלא ישבתו אצלו, אלא יעבדו בפקודתו שעות נוספות... והרבה.