ועד נהגי הקטרים של האס-באהן, הרכבת העילית, הכריז שביתה בדיוק כשהיה עלי להגיע ממערב העיר למזרחה בשעות בהן ברלינאים, אלו שעובדים, מסיימים יום עבודה. העומס הנוסף שהוטל על האו-באהן, הרכבת התחתית, הפך אותה באחת מגרמנית להודית. סרדיניות כזו לא חוויתי מאז שאולצתי ללכת בחנוכה עם ילדיי לזבליגל ביד אליהו, אי שם בשלהי שנות ה-90.
או צוויי (U2) עוצרת ברציף. דלת הקרון שממולי נפערת. המוני אדם זורמים החוצה. המקום שהתפנה מתמלא במהירות. אישה צעירה יחסית משגרת אותי בעוצמה פנימה בשילוב סידרת מלמולי 'אנטשולדינגונג...' אנטשולדינגונג...' שמשמעם "באמת לא נעים לי, אבל אין לי ברירה".
בפנים, שתול בין כתפו של גבר איתן, צדודיתה הארית של אנטשולדינגונג הנבוכה וידית עגלת תינוק הבוחנת את מצב כליותיי, צצה לי הארה:
ברלין של היום, גורסים רבים, מזכירה את ברלין התוססת של וויימאר. אשר על כן, אני מפליג בדמיוני הלא מודרך תשעים שנים לאחור; רואה בעיני רוחי צייר אוסטרי דל כישרון, קטן ומשופם, דחוס בחשמלית בין הררי אדם ורדרדים, אפו נעוץ בחזהו המיוזע של פרנץ ביברקופף.
ברגעים אלו ניטעים במוחו הקודח זרעיה הראשונים של מדיניות "מרחב המחיה" - ה'לבנסראום' -מדיניות ההתפשטות למזרח של הרייך השלישי.
ונהגי קטרים... אלו, לא רק שלא ישבתו אצלו, אלא יעבדו בפקודתו שעות נוספות... והרבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה