אני מקבל הודעת פייסבוק ולפיה בשבת אחר הצהריים, בגלריה במרכז העיר, יש אירוע בשפה האנגלית המאורגן על ידי ישראלים. שמו: The Nakba – an ongoing oppression, suppression and denial. "הנכבה - דיכוי מתמשך, הדחקה והכחשה".
את האירוע, לשון ההודעה, מארגן אבי ברג. יחד עמו יופיעו בו מייסד ארגון "זוכרות" איתן ברונשטיין ובמאי הקולנוע דני גל.
אני מסתקרן. זו הפעם הראשונה שיוצא לי להיחשף ישירות לשיח של מי שמוגדרים פעילי 'שמאל קיצוני'. פעילים ישראלים, יהודים, היוצאים אקטיבית נגד מדיניות ממשלות ישראל וקוראים תגר על עצם קיומה כמדינה ציונית.
הקהל, כ-30 ישראלים וגרמנים ולפחות ערבי אחד מפלשתין, שמע מאיתן ברונשטיין שישראל מנסה לגמד ולהשכיח את הנכבה - האסון שהתרגש על העם הפלשתיני שמאות אלפים מבניו גורשו או נאלצו להימלט מבתיהם בעקבות מלחמת העצמאות. דני גל הציג סרט קצר שביים על אנשי הכפר הפלשתיני שבו צולם הסרט 'חירבת חיזעה'.
אחר כך היו שאלות ותשובות.
לא נאמרו דברים שלא שמעתי בעבר. גם לא הייתה התלהמות או ביקורת בוטה. בשום שלב לא זעתי בכורסתי באי נוחות. בעצם אולי קצת, פעם אחת, כשראיתי את מפת ארץ ישראל מנומרת בהמוני כפרים ערביים לשעבר.
אי נחת זו, אודה על האמת, לא נבעה מהמחשבה על התושבים המסכנים שעזבו את בתיהם, אלא מהמחשבה על המידה בה המחשה בעלת אפקט כזה יכולה להגביר זעם והקצנה בקרב הערבים. עם זאת, לא התרשמתי שזו מטרתם של הדוברים, אלא שהם מבקשים הכרה באסון שנגרם לפלשתינים כתוצאה מהקמת בית יהודי בארץ ישראל, כאחד התנאים הנדרשים ליצירת פיוס בין העמים.
לסיכום, לא חשתי בנזק הגדול שנגרם מפעילות כזו למדינת ישראל, אולי עוד שריטה בתדמיתה החבולה ממילא. יותר מעניין אותי לגלות מה מניע יהודים ישראלים לעסוק בהסברה אנטי ציונית ובדרך גם לשלם מחיר אישי לא קטן.
את האירוע, לשון ההודעה, מארגן אבי ברג. יחד עמו יופיעו בו מייסד ארגון "זוכרות" איתן ברונשטיין ובמאי הקולנוע דני גל.
אני מסתקרן. זו הפעם הראשונה שיוצא לי להיחשף ישירות לשיח של מי שמוגדרים פעילי 'שמאל קיצוני'. פעילים ישראלים, יהודים, היוצאים אקטיבית נגד מדיניות ממשלות ישראל וקוראים תגר על עצם קיומה כמדינה ציונית.
הקהל, כ-30 ישראלים וגרמנים ולפחות ערבי אחד מפלשתין, שמע מאיתן ברונשטיין שישראל מנסה לגמד ולהשכיח את הנכבה - האסון שהתרגש על העם הפלשתיני שמאות אלפים מבניו גורשו או נאלצו להימלט מבתיהם בעקבות מלחמת העצמאות. דני גל הציג סרט קצר שביים על אנשי הכפר הפלשתיני שבו צולם הסרט 'חירבת חיזעה'.
אחר כך היו שאלות ותשובות.
לא נאמרו דברים שלא שמעתי בעבר. גם לא הייתה התלהמות או ביקורת בוטה. בשום שלב לא זעתי בכורסתי באי נוחות. בעצם אולי קצת, פעם אחת, כשראיתי את מפת ארץ ישראל מנומרת בהמוני כפרים ערביים לשעבר.
אי נחת זו, אודה על האמת, לא נבעה מהמחשבה על התושבים המסכנים שעזבו את בתיהם, אלא מהמחשבה על המידה בה המחשה בעלת אפקט כזה יכולה להגביר זעם והקצנה בקרב הערבים. עם זאת, לא התרשמתי שזו מטרתם של הדוברים, אלא שהם מבקשים הכרה באסון שנגרם לפלשתינים כתוצאה מהקמת בית יהודי בארץ ישראל, כאחד התנאים הנדרשים ליצירת פיוס בין העמים.
לסיכום, לא חשתי בנזק הגדול שנגרם מפעילות כזו למדינת ישראל, אולי עוד שריטה בתדמיתה החבולה ממילא. יותר מעניין אותי לגלות מה מניע יהודים ישראלים לעסוק בהסברה אנטי ציונית ובדרך גם לשלם מחיר אישי לא קטן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה