(ברלין - 55) * אין עליו *

ביסמרק הוא גדול בניה של גרמניה. אפילו פרידריך הגדול ובקנבאואר יוצאים קטנים לידו. אביה של גרמניה המודרנית, על שמו רשומים ניצחונות מפוארים על מעצמות כמו צרפת והאימפריה האוסטרית, מייסד מדינת הרווחה הגרמנית ופוליטיקאי מחונן.
בקיצור, אין עליו.
נודע לי שיש פסל שלו בכיכר הכוכב הגדול ליד עמוד הניצחון. הלכתי לראות איך עשו לו כבוד.
אני מגיח מהצד המערבי של הכיכר. מולי מתנשא פסל של דמות צבאית מרשימה, לפחות ארבעה מטרים גובהה, הניצבת על כן שגובהו לפחות שני מטרים נוספים. בוחן אותה בעניין.
פסל עשוי היטב. כן, בהחלט הומאז' ראוי.
לפתע אני שם לב שעל הכן כתוב ROON באותיות של זהב.
שו הדא רון?
הולך בחשדנות מסביב. מאחור יש לוח אבן עם הסבר מסותת גרמנית. מנסה להבין מה כתוב שם.
פתאום טרטור מנוע. שוטר רכוב על אופנוע נע באיטיות סביב הפסל. כנראה ראה שאני מתעכב יותר מדי מאחור, בא לוודא שידי בכיסיי ועיסוקי רק פענוח טקסטים וחזר למשמרתו.
זה אכן פון רון, שר ההגנה הגרמני באותה תקופה מפוארת. אמנם לא ביסמרק, אבל עדיין דמות מוערכת שנמצאה ראויה לפסל מכובד.
טוב. אם זה הפסל של רון, מעניין מה ארגנו לביסמרק.
ממשיך קצת הלאה...
הנה ביסמרק!
וואי... וואי... וואי... איזו אנדרטה. הגרמנים באמת יצאו מגדרם כדי להביע הוקרה הולמת למנהיגם הנערץ. יצירה מרשימה מאד. אפילו אני, שכבר ראיתי בימי חיי אנדרטה או שתיים, עומד נפעם. משטח גרניט שמספיק למאה מטבחי פאר. בכל אחד מארבעת צדדיו פסל ענק של דמות מיתולוגית, אחד מהם, בחזית, הוא אטלס הנושא על גבו את כדור הארץ.
באמצע, גבוה מעל כולם, נישאת דמותו של קנצלר הברזל.
זה לא רק הגודל, חמש עשרה מטרים גובה על עשרים מטרים רוחב, אלא גם איכות העבודה; השילוב של השניים הוא שהופך אותה למרשימה.
אני סובב את האנדרטה באיטיות, סוקר אותה מכל צדדיה.
מרחוק ניצב השוטר דומם, הצלחתי לרכוש את אמונו.

(ברלין - 54) * צחנה סטריאופונית *

הלכתי לפגישה בשכונה של וילות בדרום מערב העיר, מן סביון כזו. רחוב רחב שקט וירוק. ציוץ ציפורים נשמע למרחוק.
לפתע, באמצע המדרכה המדושאת, בית שימוש כימי. משמאלו מספקת הסבר ווילה עטוית פיגומים: גם שיפוצניקים נזקקים לנקביהם.
נזכרתי בפינת הרחובות ביאליק וז'בוטינסקי ברמת גן. זמן רב עמד שם שלד של בניין, כיום בשלבי בנייה מתקדמים. במדרכה שלצידו חלפו העוברים והשבים דרך ענן סרחון עז. את הבעלים זה עניין כשלג אשתקד, העירייה עסקה בדברים אחרים.
בצדה האחר של הצומת ממוקמים משרדי "בית עמנואל", חברה עירונית ששימשה כלי מרכזי לחלוקת ג'ובים והטבות לתומכים בבחירתו של ראש העיר.
צחנה סטריאופונית.

(ברלין - 53) * בסוף ימאס להם *

אני מנסה לשים עצמי בנעלי צעיר גרמני ממוצע בן הימים הללו.
הוא נולד בסביבה שנואה ואכולת אשמה. הוא נושא על כתפיו את משא אבותיו. יחסיו עמם מורכבים. הם צריכים להוכיח לו שלא פשעו. חינוכו במערב גרמניה עוצב על רקע פשעי העבר הקרוב, הסבירו לו שהוא בן לאומה מאד תרבותית שהפכה לרצחנית. הוא משלים עם העובדה שאת נפגעי העבר יש לפצות, אולי גם את ילדיהם. אבל מה רוצה ממנו הדור השלישי? ועד מתי זה ימשך?
על הדרך הוא צריך לקלוט את אחיו המזרח גרמנים ויחד עמם עוד המון מהגרים, כי האומה זקוקה לכוח עבודה וגם, עדיין, ללגיטימציה מוסרית.
בסוף ימאס להם. 

(ברלין - 52) * בוקר טורקי *

ששי בבוקר. אני הודף את דלתה של מספרת גברים טורקית ומצטרף לממתינים: רובם טורקים במגוון גילים וטבטוני שכאילו הגיח מעולם אחר. חמישה ספרים צעירים, חלקם מזוקנים, עובדים במרץ. קרקוש מספריים משתלב עם זמזומן של מכונות תספורת חשמליות.
דקות חולפות. הראשון שמסיים את עבודתו ניגש אלינו והוגה "נקסטה ביטה". אחד קם, נחלץ ממעיל ומתיישב מול המראה. הטקס חוזר על עצמו עד שמגיע תורי.
מקץ כרבע שעה הושלמה תספורת. מראת יד סובבת אותה בתנועה חצי מעגלית. משרבב שפתיי בהערכה. מרוצה.
פתאום נשלף תער. כחתף עולה בזיכרוני המשחק של אתמול בערב: מכבי ניצחה בטורקיה את גאלאטסראיי בהארכה בשנייה האחרונה לאחר חסימה מפוקפקת שאת חוקיותה אישר שופט חסר מורא. שחקני מכבי הובהלו לחדר ההלבשה. למאמן הכושר פתחו קצת את הראש.
התער עורך תיקוני גבול קלים בגלגלתי המגולבת. גלימה מושלת ומנוערת, מברשת מסירה סימנים אחרונים של שיער.
"ביטה שיין."
"דאנקה שיין."
טראנזקציות.
עם התספורת בא התיאבון. שם פעמיי אל מסעדת בישולים טורקית ומזמין מנה שהגיחה ממטבחיו של סולימן המפואר: מוסקה מהסרטים, בורגול משובח וסלט מלפפונים ביוגורט.
בדרך חזרה עובר אצל נאסר וקונה מתוקים לשבת.
בבית מתקין קפה טורקי רב עוצמה. מתיישב. נוגס מעדנות בבקלאווה ירקרקת תוכן, סוחב במתינות לגימה ובוהה בנוף שניבט מהחלון... ביס, לגימה, נוף... ביס, לגימה, נוף...
סוטול.

(ברלין - 51) * אני רק עובד כאן *

 יש ישראלים שנחרדים מזה שאני מוצא אותם חלק מאוכלוסיית המחקר שלי על הישראלים החיים בברלין.
לאחר שמספר אנשים כבר שאלו אותי אם דיברתי עם פרופסור י"מ (אפילו ראשי התיבות בדויים), כדוגמה לאיש אקדמיה שפועל כאן, פניתי אליו במייל וביקשתי לראיין אותו.
כך השיב לי: 
"אינני מכיר כלל את החיים בברלין ואין לי כמעט שום קשר עם ישראלים שחיים כאן (חוץ מפגישה אקראית פה ושם). אני רק עובד כאן - אבל עבודתי מחייבת טיסות רבות ואפשר לומר שרק הבסיס ששולח אותי הוא כאן. גם גרמנית אינני דובר כמעט, ובכלל אינני רואה את עצמי חי כאן בשום מובן שהוא. ילדי כולם בארץ באוניברסיטאות אחרי הצבא - דבר שגם מאלץ אותי לטוס ללא הרף בין ישראל לברלין. למעשה אינני אוהב כלל את המקום ואינני רוצה להיות בו כלל. אין לי שום עניין בפעילות התרבותית שהעיר הזאת מציעה (יש לי מספיק מה לעשות עם החומרים שלי ואינני מכיר כמעט את ברלין) - אלא ששום אוניברסיטה בארץ לא קלטה אותי ובלית ברירה הגעתי לכאן - לא מרצון ולא מבחירה, וברגע הראשון שאוכל גם אעזוב (אף שאת עבודתי אני בהחלט מכבד והיא חשובה לי, אבל היא איננה מרוכזת רק בברלין כפי שכתבתי).
בקיצור: אני מניח אי אפשר בכלל לזהות אותי כישראלי שחי בברלין ואין לי גם הרבה מה לומר על החיים כאן כיוון שאינני מעורה בשום דבר חברתי ששייך לישראלים בברלין ובוודאי גם לא לדברים ששייכים למסגרת הגרמנית הכללית."
זיהיתי גישה כזו יותר אצל אנשים בוגרים, בני חמישים פלוס. אכן, באמת ובתמים קשה להם להכיר בכך שהעבירו את מרכז חייהם אל מחוץ לישראל, ועוד לבירת גרמניה.
אצל אנשים צעירים יותר כמעט שלא נתקלתי בתופעה כזו. מבחינתם זה בסדר גמור לחיות מחוץ לישראל וזה בסדר גמור לחיות בברלין.