יש ישראלים שנחרדים מזה שאני מוצא אותם חלק מאוכלוסיית המחקר שלי על הישראלים החיים בברלין.
לאחר שמספר אנשים כבר שאלו אותי אם דיברתי עם פרופסור י"מ (אפילו ראשי התיבות בדויים), כדוגמה לאיש אקדמיה שפועל כאן, פניתי אליו במייל וביקשתי לראיין אותו.
כך השיב לי:
"אינני מכיר כלל את החיים בברלין ואין לי כמעט שום קשר עם ישראלים שחיים כאן (חוץ מפגישה אקראית פה ושם). אני רק עובד כאן - אבל עבודתי מחייבת טיסות רבות ואפשר לומר שרק הבסיס ששולח אותי הוא כאן. גם גרמנית אינני דובר כמעט, ובכלל אינני רואה את עצמי חי כאן בשום מובן שהוא. ילדי כולם בארץ באוניברסיטאות אחרי הצבא - דבר שגם מאלץ אותי לטוס ללא הרף בין ישראל לברלין. למעשה אינני אוהב כלל את המקום ואינני רוצה להיות בו כלל. אין לי שום עניין בפעילות התרבותית שהעיר הזאת מציעה (יש לי מספיק מה לעשות עם החומרים שלי ואינני מכיר כמעט את ברלין) - אלא ששום אוניברסיטה בארץ לא קלטה אותי ובלית ברירה הגעתי לכאן - לא מרצון ולא מבחירה, וברגע הראשון שאוכל גם אעזוב (אף שאת עבודתי אני בהחלט מכבד והיא חשובה לי, אבל היא איננה מרוכזת רק בברלין כפי שכתבתי).
בקיצור: אני מניח אי אפשר בכלל לזהות אותי כישראלי שחי בברלין ואין לי גם הרבה מה לומר על החיים כאן כיוון שאינני מעורה בשום דבר חברתי ששייך לישראלים בברלין ובוודאי גם לא לדברים ששייכים למסגרת הגרמנית הכללית."
זיהיתי גישה כזו יותר אצל אנשים בוגרים, בני חמישים פלוס. אכן, באמת ובתמים קשה להם להכיר בכך שהעבירו את מרכז חייהם אל מחוץ לישראל, ועוד לבירת גרמניה.
אצל אנשים צעירים יותר כמעט שלא נתקלתי בתופעה כזו. מבחינתם זה בסדר גמור לחיות מחוץ לישראל וזה בסדר גמור לחיות בברלין.
לאחר שמספר אנשים כבר שאלו אותי אם דיברתי עם פרופסור י"מ (אפילו ראשי התיבות בדויים), כדוגמה לאיש אקדמיה שפועל כאן, פניתי אליו במייל וביקשתי לראיין אותו.
כך השיב לי:
"אינני מכיר כלל את החיים בברלין ואין לי כמעט שום קשר עם ישראלים שחיים כאן (חוץ מפגישה אקראית פה ושם). אני רק עובד כאן - אבל עבודתי מחייבת טיסות רבות ואפשר לומר שרק הבסיס ששולח אותי הוא כאן. גם גרמנית אינני דובר כמעט, ובכלל אינני רואה את עצמי חי כאן בשום מובן שהוא. ילדי כולם בארץ באוניברסיטאות אחרי הצבא - דבר שגם מאלץ אותי לטוס ללא הרף בין ישראל לברלין. למעשה אינני אוהב כלל את המקום ואינני רוצה להיות בו כלל. אין לי שום עניין בפעילות התרבותית שהעיר הזאת מציעה (יש לי מספיק מה לעשות עם החומרים שלי ואינני מכיר כמעט את ברלין) - אלא ששום אוניברסיטה בארץ לא קלטה אותי ובלית ברירה הגעתי לכאן - לא מרצון ולא מבחירה, וברגע הראשון שאוכל גם אעזוב (אף שאת עבודתי אני בהחלט מכבד והיא חשובה לי, אבל היא איננה מרוכזת רק בברלין כפי שכתבתי).
בקיצור: אני מניח אי אפשר בכלל לזהות אותי כישראלי שחי בברלין ואין לי גם הרבה מה לומר על החיים כאן כיוון שאינני מעורה בשום דבר חברתי ששייך לישראלים בברלין ובוודאי גם לא לדברים ששייכים למסגרת הגרמנית הכללית."
זיהיתי גישה כזו יותר אצל אנשים בוגרים, בני חמישים פלוס. אכן, באמת ובתמים קשה להם להכיר בכך שהעבירו את מרכז חייהם אל מחוץ לישראל, ועוד לבירת גרמניה.
אצל אנשים צעירים יותר כמעט שלא נתקלתי בתופעה כזו. מבחינתם זה בסדר גמור לחיות מחוץ לישראל וזה בסדר גמור לחיות בברלין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה