(ברלין – 68) * משוגע *

בשנת 2007, כשנה לאחר שהגיע לברלין, הקים אביב נטר את "משוגע" (גימל סגולה. יעני, משוגע באידיש), קו של מסיבות גייז ישראליות. ישראליות המסיבות אינה נובעת מכך שלמסיבות מגיעים בעיקר גייז ישראלים, אלא אופי המסיבה הוא הישראלי, האווירה ישראלית. דווקא רוב המשתתפים הן גרמנים ילידים שרוצים לחוות אקזוטיקה ישראלית. דגל כחול לבן, מסיבת יום העצמאות, דברים כאלה. וכן, מגיעים גם ישראלים, גייז... ולא רק גייז, כי הכניסה הרי מותרת לכולם, גם לנשים. בקיצור, מסיבה עם גוון ישראלי.
"תבוא פעם," הוא מזמין אותי. "בשמחה," אני אומר.
אבל השמחה מוקדמת מדי, המסיבות של הר נטר מתחילות בחצות. חיי שלפחות שלוש פעמים תכננתי להגיע ואפילו נרשמתי כמשתתף בפייסבוק כהוכחת רצינות. אבל אז הגיעה השעה הקטלנית אחת עשרה בלילה ושמורות עיני עפעפו אליי בחיוך צונן מבעד המראה, כשחות לי "עד כאן!".
עד שהגיע ערב חג השבועות ו"משוגע" החליט לשלב את מסיבת החג יחד עם הקרנה על מסך גדול של גמר האירוויזיון. מכאן שהאירוע מתחיל בשעה שפויה. זאת אומרת, ההקרנה, כי המסיבה מתחילה רק לאחר שיסתיים האירוויזיון.
* * *
מוצ"ש, שמונה וחצי בערב שעון ברלין. אני עומד בתור איטי להפליא המשתרך מחוץ לשערי המועדון שמארח את האירוע. תור משונה, מצד אחד, מתנהל בשופי ובנחת, מצד שני, מדבר עברית.
קופאי עברי מזוקן גובה ממני דמי כניסה כנגד חותמת על כרית כף היד. אני נכנס ומגלה שבפנים דווקא נורמאלי לחלוטין. כמאה איש, רובם דוברי עברית, חלקם עם דגלי ישראל, שמחים וצוהלים. מתמקם ליד הבר ומזמין מיץ עגבניות. הברמנית שולפת בקבוק קטן, ריק למחצה, מסירה את הפקק, מרחרחת את תכולתו בחשדנות מול עיני הקמות ומוזגת את תכולתו לכוס שיועדה לי. 'ליתר ביטחון,' היא מסבירה. בישראל זה לא היה עובר אצלי, פה אני משתלב בתרבות המקומית, וביטחון חשוב גם לי.
לבר מצטרפת רביעייה, ישראלי שהגיע במיוחד מהאנובר יחד עם בן זוגו ופיתה זוג חברים סטרייטים להצטרף. הנסיעה לקחה להם שעתיים. שילבו עם סוף שבוע בברלין.
דיברנו על הא וגם על דא לא פסחנו. ברקע זימרו ופיזזו זמרי העולם.
בשעה אחד עשרה נפרדתי לשלום מההאנוברים וגלשתי אל האוויר הצח, בואכה יצועי החם. תוצאות ההצבעה ימתינו לבוקר.

(ברלין – 67) * שבים למקורות הזהות היהודית *

מעניינת פה השיבה ליהדות של ישראלים חילוניים, דווקא בברלין. לאו דווקא 'חזרה בתשובה' אלא יותר שיבה למקורות התרבות היהודית, או העברית, קראו לזה איך שתרצו. 
כשלא תוקעים לך את הדת לגרון, אתה נכון לקבל, ואף מבקש, ליהנות ממטעמי הזהות שלך.
ר', דתל"שית שהגיעה לברלין בשנה שעברה פתאום חוזרת ומבקרת בבית הכנסת. לא זה האורתודוקסי הרשמי, לא צריך להגזים, אלא האורתודוקסי לייט, בפרנקל אופר. נשים וגברים אמנם יושבים בו בנפרד, אך כל מגדר ממוקם באחד משני אגפיו של אותו אולם, כשוות בין שווים.
"הייתה לנו ברית בשבוע שעבר," היא מספרת לי.
"לנו?" אני שואל אותה, "את שוב חשה שייכת לקהילה שמרכזה בית כנסת?"
"כן," היא משיבה לי, "בארץ, שבה הזיקה שלך ליהדות היא במסגרת דתית שמאיימת על החילוניות שלך, היה חשוב לי להגדיר את עצמי כחילונית ולא כחובבת מסורת. פה, לעומת זאת, מותר לי להיות חובבת מסורת ועדיין אני סופר חילונית. זה היה אחד הדברים הנעימים שגיליתי בברלין."
היא מוסיפה ואומרת: "כשעזבתי את הבית הדתי בו גדלתי זו הייתה מעין הגירה מהדת, אבל ככל שאני מתבגרת אני קולטת שאתה לא באמת עוזב בית. אם אחרי 20 שנה החברים שלי ממשיכים להיות דתיים ודתל"שים כנראה שזה בסיס האם שלי. גדלתי על האידישקייט הזה ונעים לי לחוות אותו שוב פעם. אני מכירה בצורך של קהילה במסורת ובשייכות.
עד כמה שאני אנטי דתית, שמאלנית וליברלית אני בכל זאת רוצה את נרות השבת ושהילדים שלי ידעו להגיד 'שמע ישראל'. הזהות היהודית שלי לא באה על חשבון החילוניות שלי."
ישראלית בברלין.

(ברלין – 66) * עושים בושות *

"הקהילה היהודית כאן," אומר לי באנגלית מצוחצחת דוקטור ד"מ, החוקר הגירה לגרמניה, "מאד מסוכסכת. הפעילים בה שונאים האחד את השני."
גרמניה ביקשה לשקם את הקהילות היהודיות שחרבו וכבר בשנות השבעים והשמונים עודדה רבים מיהודי ברה"מ לשעבר, בעיקר מרוסיה, להגר אליה. בברלין הלכה והתגבשה הקהילה הגדולה ביותר.
עידוד משמעו תקציבים. ואיפה שיש כסף, בוודאי ציבורי, ועוד של הגרמנים (המתקשים, גם כיום, לדרוש מיהודים דין וחשבון על פעילותם), יש ויכוחים ויש מחלוקות ואי-סדרים.
נזכרתי בוורנר נחמן, שהיה ראש מועצת יהודי גרמניה ושהתביישתי כשהפרשה התפוצצה.
זה היה מזמן. ביקשתי לרענן את זכרוני בפרטי הפרשה. בגוגל בעברית אין "וורנר נחמן" ואין פרשת וורנר נחמן. באנגלית יש "וורנר נחמן", אפילו כערך בוויקיפדיה.
תשע עשרה שנים, כך כתוב שם, היה וורנר נחמן ראש מועצת יהודי גרמניה, עד למותו בשנת 1988. אז התגלה כי מעל בעשרות מיליוני דולרים מכספי המימשל הגרמני שהיו מיועדים לפיצוי קורבנות גרמניה הנאצית. במשך שנים עמל הבא אחריו, היינץ גלינסקי, כדי להתמודד עם תוצאות הפרשה. חלק מהכספים לא נמצא עד היום.
הם "טמבלים" אומר לי ה"ו, שדר רדיו בכיר שהיה לפני שנים מתנדב בישראל, "עושים 'בלגן'. כל שנה סקנדל. שחיתות פוליטית, מניפולציות. הרוסים נלחמים בפולנים. קהילה כאוטית לגמרי."
אני תוהה אם מישהו שם בכלל מבין את המשמעות העמוקה של המילים: "הקהילה היהודית של ברלין"?

(ברלין – 65) * פרולטר *

יום חמישי, שלושים באפריל. אחרי עשרה חודשי מגורים במערב, מרביתם בשרלוטנבורג המעטירה, אני עובר מזרחה. מדקות ספורות ברגל מהקו-דאם לדקות ספורות ברגל מגורליצר פארק. מדירה של 140 מ"ר לדירה של 34 מ"ר. 
בערבו של אחד במאי אני הופך לפרולטר.
"וואו," מפייסבקת לי ש', שכנתי מהמערב, "זה רחוק מאד". 
"שום רחוק," אני משיב לה, "את כנראה רחוקה נפשית ממקום בו צעירים ומהגרים נוסעים באו-באהן ובאופניים, מקום אליו ממעטים להגיע אירופאים ארוזים היטב, הנעים רק ברכב פרטי או במוניות."
***
יום ששי, אחד במאי. אני צועד מהדירה החדשה לעבר קרויצברג, מקום החגיגות המרכזי של חג הפועלים.
מידת הרלוונטיות שלו לא רלוונטית, בברלין לא מבטלים יום חג.
המוני אנשים ממלאים את הרחובות. המוטיב המרכזי אינו דגלים אדומים, כרזות, מצעדים ועצרות, אלא רעש, הרבה מאד רעש. כל מאה מטר ניצבת במה מאולתרת ועליה להקה שהשחקן המרכזי שלה הוא המתופף. כמה יותר רעש ככה יותר טוב.
בין הבמות דוכני מזון מכל הסוגים והמינים. להמונים כבר לא מנפנפים מנהיגים אירופאים קשישים אלא מנגליסטים מרחבי הגלובוס.
והצפיפות, הו הצפיפות, בשלב מסוים כמעט שלא ניתן לזוז והמשטרה עוצרת כניסת אנשים לאזור החגיגות.
ההתקפה המרוכזת על חושיי ועצמותיי עושה את שלה. אין מצב שאני חוזר ברגל. מפלס דרך אל תחנת האו-באהן הקרובה.
ססאמק... סגורה ומסוגרת.
אחרי יום אחד של שהות במעוז האו-באהן והאופניים אני מניף יד ועוצר מונית. בשרלוטנבורג זה לקח לי חודשיים.
צוחק עליי אלוהים... ככל שהוא קיים.

(ברלין - 64) * מחיר החופש *

לפחות 136 בני אדם נהרגו על חומת ברלין במשך 28 שנות קיומה. לא כולם מי שניסו להימלט. בהם כאלו שזוהו בטעות כבורחים ונורו, או מערב ברלינאים שנקלעו לאזור החומה שלא בטובתם; אפילו מבין אנשי משמר החומה נהרגו שמונה, בין אם בשוגג על ידי חבריהם, או בידי נמלט נחוש במיוחד.
אתר הזיכרון להרוגי חומת ברלין כולל מקטע של החומה, מגדל תצפית על כל המתחם, תוואי של חלק מהחומה ומשטחי דשא מנוקדים לוחות הסבר וזיכרון.
את תשומת ליבי נוטל מעין קיר מתכת בצבע חלודה ובו נטועות תמונותיהם של רבים מהמונצחים. רובם צעירים מאד. נער מזוקן, צעירה שפרח שיבש מונח ליד תמונתה, תינוק שהוריו ניסו להעניק לו חיים של חופש. כ-30% מהרוגי החומה היו נערים וילדים.
הלב נחמץ. פעם אחר פעם מצליחה חבורה מרושעת ונחושה לסובב בכחש מספר גדול דיו של יצורי אנוש צייתניים המסייעים לה להוציא לפועל את רעיונות העוועים שלה.

(ברלין - 63) * ציונות מהי? *

יש לי פה לא מעט דיונים על מצבה של מדינת ישראל ומהותה של הציונות. קבוצה משמעותית של ישראלים בברלין היא בעלת מודעות פוליטית גבוהה עם נטייה חזקה שמאלה. אני משוחח עם שמאלנים לייט (ציונות הומאנית), שמאלנים הרד קור (מדינת כל אזרחיה) ושמאל קיצוני (יהודים לא צריכים מדינה משלהם; יאללה, חזרה לגולה). חלק מטיעוניהם מכריח אותי לחשוב ולבחון שוב את עמדותיי. 
אחת המורכבויות נובעת מכך שבסיס הדיונים לא תמיד יציב, באשר איש איש וציונותיותו. למשל, אחד כאן אומר לי שהוא אנטי-ציוני. כשאני שואל אותו מהי ציונות מבחינתו הוא מסביר לי שזו ההתיישבות ביו"ש. נוער הגבעות הם הציונים החדשים בעיניו.
שיהיה ככה, בעיניי הם דווקא אנטי-ציונים.
יש ציונות ז'בוטינסקאית ויש בן גוריונית ויש של הרב קוק, ויש עוד... "הרעיון הציוני לגווניו", כשם ספרו של שלמה אבינרי שיצא לאור בתחילת שנות ה-80.
אני, החיים שלי קלים. עשו עבורי את העבודה החבר'ה שניסחו את מגילת העצמאות המציגה, בעיניי, ציונות הומאנית.
"ציונות הומאנית?" משתאים כאלו הניצבים לשמאלי, "אין דבר כזה."
אני אומר להם שלדעתי היא כן אפשרית.
יש כאן גם מי שניצבים מימיני. הם מעטים וחרישיים יותר, חלקם אורחים לרגע. מולם אני מגייס לטובתי את הטיעון האוניברסלי ש"הסכמים צריך לקיים" (נדמה לי שגם אלוהים תומך בסידור הזה).
עמדתי, בהקשר זה, פשוטה להפליא:
על מגילת העצמאות חתמו נציגי רוב הזרמים הציוניים במועצת העם, זה מה סוכם, נא לקיים!

(ברלין – 62) * ראש הקנוניה *

"רוצה לבוא למשחק של מכבי נגד אלבה?" שואל אותי הר דני נוימן, מטיב עניבתו, "יש לי כרטיס מיותר." 
ברגע הראשון לא עטתי על ההצעה כמוצא שלל רב, בראשי עלו רעש, מהומה, תורים, צפיפות, ואוהדים שקופצים, או סתם נעמדים לפתע ומסתירים לי את המשחק. מאז ימי המגרש הפתוח ביד אליהו, אי שם בשנות ה-70, אני לא זוכר שראיתי משחק בגביע אירופה אלא בטלוויזיה, סידור נוח מאד.
והנה הצעה שכזו.
ברגע השני התעשתי. מה האוונטה שלי? בטח הולך.
האמת, נהניתי. אחד, הגענו מוקדם, בשעה טרום-תורית. שתיים, מקומות טובים, שורה ראשונה בשער הישראלי. שלוש, ההופעה של הקהל, 14 אלף איש, הייתה SHOW בפני עצמו. ארבע, לראשונה ראיתי בברלין ישראלים ויהודים מאוחדים בתמיכה בישראל, שזה מעניין. חמש, מכבי ניצחה ועלתה להצלבה (יוגב אוחיון שיחק, כך שזו גם ציונות). אפילו לקחתי בקלות את זה שהסתירו לי, נעמדתי גם אני.
אבל הכי נהנים מהבלתי צפוי. מאיפה לי לדעת שדני נוימן, המלונאי המעונב, הוא גם ראש הקנוניה. לראשונה ראיתי מקרוב אוהד אמיתי בפעולה. אמנם הוא לא חצרץ כמו ההוא מהמערכון של הגשש, באשר לא היו לו כלי חצרוץ, אבל את כל שאר הפעולות עשה בכשרון בולט. עמד כל המשחק, זעק זעקות שבר שסייעו לדווין סמית להשחיל שבע שלשות והפחידו את שחקני אלבה, וציווה עלי בפנים מבועתות לשתוק כשדווקא רציתי לחזק אותו ואמרתי שמכבי פתחה הפרש יפה.
בסיום נהרו פניו. זה ככה אצלו מילדות, הוא מספר לי. דור שני של אוהדים, אבא שלו לקח אותו למשחקי מכבי מיום שעמד על דעתו, ומאז לעד נדבק בחיידק.
ישראלי בברלין.

(ברלין – 61) * עיר עולם *

"ברלין היא לא גרמניה," אומרת לי ח', "לכן היטלר לא אהב את ברלין, היא הייתה קוסמופוליטית מדי לטעמו." 
ח', דוקטור להיסטוריה, נולדה וחיה בברלין, נישאה ליהודי ממוצא אמריקאי והתגיירה. 
"מה הזהות שלך?" אני תוהה. 
"ברלינאית גאה," היא משיבה.
שמעתי כבר את האמירה הזו מגרמנים תושבי ברלין. הם לא ממש גרמנים, הם ברלינאים.
"ברלין היא קצת כמו תל אביב," אומרים לי ישראלים וגרמנים כאחד.
לכן ישראלים רבים, תל אביבים בהווייתם, השתכנו בה. אל מול האמנים, הגייז, המסעדות, המועדונים, הפאבים והזדמנויות הנדל"ן מחווירים פערי השפה, הקור, העדרו של חוף ים ומוראות העבר.
עיר עולם המרחפת כבועה בתוך מדינת האם שלה, גדושה ריבואות תושבים בעלי זהות מורכבת, רבת פנים, גלובלית.

(ברלין - 60) * מרק קניידלך *

ליל סדר ראשון מחוץ למדינת ישראל אצל עדנה וחומי המקסימים. 
בליל מלהיב של ישראלים מקומיים וישראלים אורחים, של גרמנים ילידים ושל גרמנים שהיגרו מארצות אחרות. לא הגדה ולא אליהו הנביא, לא כרפס ולא חרוסת, גם לא מצות; רק מזנון עמוס כל טוב ויינות כיד המלך.
לאורך השנים, יעידו בני משפחתי, פסח אצלי זה קודם כל מרק עם קניידלך, אפילו יותר מיציאת מצרים. והגיעו בנפשכם, היה מרק קניידלך! - כנראה יש גבול להתפקרות. ציר טעים להלל שהתקין חומי ובו מיני קניידלך מצוינים שהכין גילי, אחד האושפיזין, על פי מתכון של סבתא שלו.
שלוש מנות מהתלכיד המשובח זרמו להן בנחת במורד גרוני.
תענוג.