"רוצה לבוא למשחק של מכבי נגד אלבה?" שואל אותי הר דני נוימן, מטיב עניבתו, "יש לי כרטיס מיותר."
ברגע הראשון לא עטתי על ההצעה כמוצא שלל רב, בראשי עלו רעש, מהומה, תורים, צפיפות, ואוהדים שקופצים, או סתם נעמדים לפתע ומסתירים לי את המשחק. מאז ימי המגרש הפתוח ביד אליהו, אי שם בשנות ה-70, אני לא זוכר שראיתי משחק בגביע אירופה אלא בטלוויזיה, סידור נוח מאד.
והנה הצעה שכזו.
ברגע השני התעשתי. מה האוונטה שלי? בטח הולך.
האמת, נהניתי. אחד, הגענו מוקדם, בשעה טרום-תורית. שתיים, מקומות טובים, שורה ראשונה בשער הישראלי. שלוש, ההופעה של הקהל, 14 אלף איש, הייתה SHOW בפני עצמו. ארבע, לראשונה ראיתי בברלין ישראלים ויהודים מאוחדים בתמיכה בישראל, שזה מעניין. חמש, מכבי ניצחה ועלתה להצלבה (יוגב אוחיון שיחק, כך שזו גם ציונות). אפילו לקחתי בקלות את זה שהסתירו לי, נעמדתי גם אני.
אבל הכי נהנים מהבלתי צפוי. מאיפה לי לדעת שדני נוימן, המלונאי המעונב, הוא גם ראש הקנוניה. לראשונה ראיתי מקרוב אוהד אמיתי בפעולה. אמנם הוא לא חצרץ כמו ההוא מהמערכון של הגשש, באשר לא היו לו כלי חצרוץ, אבל את כל שאר הפעולות עשה בכשרון בולט. עמד כל המשחק, זעק זעקות שבר שסייעו לדווין סמית להשחיל שבע שלשות והפחידו את שחקני אלבה, וציווה עלי בפנים מבועתות לשתוק כשדווקא רציתי לחזק אותו ואמרתי שמכבי פתחה הפרש יפה.
בסיום נהרו פניו. זה ככה אצלו מילדות, הוא מספר לי. דור שני של אוהדים, אבא שלו לקח אותו למשחקי מכבי מיום שעמד על דעתו, ומאז לעד נדבק בחיידק.
ישראלי בברלין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה