יש לי פה לא מעט דיונים על מצבה של מדינת ישראל ומהותה של הציונות. קבוצה משמעותית של ישראלים בברלין היא בעלת מודעות פוליטית גבוהה עם נטייה חזקה שמאלה. אני משוחח עם שמאלנים לייט (ציונות הומאנית), שמאלנים הרד קור (מדינת כל אזרחיה) ושמאל קיצוני (יהודים לא צריכים מדינה משלהם; יאללה, חזרה לגולה). חלק מטיעוניהם מכריח אותי לחשוב ולבחון שוב את עמדותיי.
אחת המורכבויות נובעת מכך שבסיס הדיונים לא תמיד יציב, באשר איש איש וציונותיותו. למשל, אחד כאן אומר לי שהוא אנטי-ציוני. כשאני שואל אותו מהי ציונות מבחינתו הוא מסביר לי שזו ההתיישבות ביו"ש. נוער הגבעות הם הציונים החדשים בעיניו.
שיהיה ככה, בעיניי הם דווקא אנטי-ציונים.
יש ציונות ז'בוטינסקאית ויש בן גוריונית ויש של הרב קוק, ויש עוד... "הרעיון הציוני לגווניו", כשם ספרו של שלמה אבינרי שיצא לאור בתחילת שנות ה-80.
אני, החיים שלי קלים. עשו עבורי את העבודה החבר'ה שניסחו את מגילת העצמאות המציגה, בעיניי, ציונות הומאנית.
"ציונות הומאנית?" משתאים כאלו הניצבים לשמאלי, "אין דבר כזה."
אני אומר להם שלדעתי היא כן אפשרית.
יש כאן גם מי שניצבים מימיני. הם מעטים וחרישיים יותר, חלקם אורחים לרגע. מולם אני מגייס לטובתי את הטיעון האוניברסלי ש"הסכמים צריך לקיים" (נדמה לי שגם אלוהים תומך בסידור הזה).
עמדתי, בהקשר זה, פשוטה להפליא:
על מגילת העצמאות חתמו נציגי רוב הזרמים הציוניים במועצת העם, זה מה סוכם, נא לקיים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה