לפני כשלוש שנים החליט אסי ויצמן לעזוב
את ישראל ולחיות בגרמניה. הגיע לברלין כחילוני גמור ודווקא בה החל להתקרב ליהדות.
"בבית הכנסת שלי," הוא מגלה,
"בכל שבת, אחרי תפילת שחרית, יש קידוש וארוחה."
אני מבקש ממנו פירוט קולינרי.
"סלטים, דג מלוח, צ'ולנט..."
"צ'ולנט?" מזדקפות אוזניי.
"צ'ולנט."
"ברוטב כזה... חום וסמיך?"
"כן," הוא משיב בסבלנות,
"כזה רוטב בדיוק".
"וקישקה," אני תולה בו עיניים
מלאות ציפייה, "יש גם קישקה?"
"יש גם קישקה," הוא מצהיר
בגאווה, "וגם קיגל".
אני נאנח ועוצם את עיניי, מעכל בחדווה
את המידע.
שבת בצהריים. התפילה הסתיימה בבית הכנסת
האורתודוקסי ביואכים שטראסה. החזן מפזם ניגונים אחרונים. הקהל מקפל טליתותיו ומתחיל
לנוע אל הדיוטה העליונה.
לאורך האולם מתוחים שולחנות גדושי
תקרובת.
מתיישב, עורך היכרות ראשונית עם הסובבים
ודוגם מליח מבוצל.
אחר כך מוזגים יין ומקדשים.
ואז זה מגיע. קערות מלאות רביכת שעועית
סמיכה, צלחות גדושות בקישקה וצלחות עמוסות ריבועי קיגל. הכול בשפע, כיד המלך. חם
ומהביל. המרקם והצבע הם של צ'ולנט הראוי לשמו.
טוען צלחתי מהמבחר וטועם. על פניי מתפשט
חיוך רחב.
ממולי מחייך אסי וייצמן בהבעת ניצחון.
זוקף כנגדו אגודל.
יהדות במיטבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה