שיחה עם אזרחית בשבוע הראשון שלי בברלין. תוך כדי שחה לי שפגשה מישהו באיינשטיין.
"איינשטיין?"
מביטה בי רגע קט בקימוט מצח ושואלת בתמיהה: "אתה לא יודע מה זה איינשטיין?"
הנה עמדתם על זהותה: יהודיה, שהרי ענתה על שאלה בשאלה; וישראלית, כי נתנה לאיש שיחה להבין שנחשפה בורותו.
מניד ראשי לכל צד, לא יודע.
"רשת בתי קפה ידועה בברלין," היא מתעשתת ומבארת בטון סלחני, "יופי של שטרודלים".
***
למרות ששטרודלים, במיוחד טובים, אני אוהב, לקח לי כמה חודשים להגיע לסניף הידוע, אבי הרשת.
שתי לוחיות זיכרון טבועות במדרכה שלפני הכניסה - גיאורג בלומנפלד, לוצ'יה בלומנפלד.
אורי תדמור, עורך תחום בלשנות בהוצאת ספרים אקדמית, מספר לי שהווילה בה שוכן המוסד הקולינרי הייתה בבעלות השניים, בנקאי יהודי ואשתו שהתאבדו בתקופת השלטון הנאצי. בתם נשלחה למחנה ריכוז.
מבנה יפה, מרווח, תקרות גבוהות. בית קפה וינאי של פעם.
המלצר, לועזי בהווייתו, שומע את להגנו וממלמל כמה מילים בעברית.
"זה מאיפה הבאת?"
"למדנו מהמנהל שלנו. הוא ישראלי... בעצם יהודי מקומי... זאת אומרת מישראל".
באשר תלך ישראלים ויהודים, יהודים וישראלים. המקומיים, כמלצרנו, מתקשים להבחין ביניהם.
השטרודל עומד בהבטחה, רמה גבוהה. הקפה טוב יותר מהנוזל הדלוח שמגישים רבים מבתי הקפה של ברלין.
גם לחשבון ניחוח ארצישראלי - על איכות וסטייל משלמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה