(ברלין - 50) * יהודים וישראלים ואיינשטיין *

שיחה עם אזרחית בשבוע הראשון שלי בברלין. תוך כדי שחה לי שפגשה מישהו באיינשטיין.
"איינשטיין?"
מביטה בי רגע קט בקימוט מצח ושואלת בתמיהה: "אתה לא יודע מה זה איינשטיין?"
הנה עמדתם על זהותה: יהודיה, שהרי ענתה על שאלה בשאלה; וישראלית, כי נתנה לאיש שיחה להבין שנחשפה בורותו.
מניד ראשי לכל צד, לא יודע.
"רשת בתי קפה ידועה בברלין," היא מתעשתת ומבארת בטון סלחני, "יופי של שטרודלים".
***
למרות ששטרודלים, במיוחד טובים, אני אוהב, לקח לי כמה חודשים להגיע לסניף הידוע, אבי הרשת.
שתי לוחיות זיכרון טבועות במדרכה שלפני הכניסה - גיאורג בלומנפלד, לוצ'יה בלומנפלד.
אורי תדמור, עורך תחום בלשנות בהוצאת ספרים אקדמית, מספר לי שהווילה בה שוכן המוסד הקולינרי הייתה בבעלות השניים, בנקאי יהודי ואשתו שהתאבדו בתקופת השלטון הנאצי. בתם נשלחה למחנה ריכוז.
מבנה יפה, מרווח, תקרות גבוהות. בית קפה וינאי של פעם.
המלצר, לועזי בהווייתו, שומע את להגנו וממלמל כמה מילים בעברית.
"זה מאיפה הבאת?"
"למדנו מהמנהל שלנו. הוא ישראלי... בעצם יהודי מקומי... זאת אומרת מישראל".
באשר תלך ישראלים ויהודים, יהודים וישראלים. המקומיים, כמלצרנו, מתקשים להבחין ביניהם.
השטרודל עומד בהבטחה, רמה גבוהה. הקפה טוב יותר מהנוזל הדלוח שמגישים רבים מבתי הקפה של ברלין.
גם לחשבון ניחוח ארצישראלי - על איכות וסטייל משלמים.

(ברלין - 49) * כעס *

ספרו של יורם קניוק "הברלינאי האחרון" מתאר חוויות ורשמים מסיורים שערך במשך 15 שנים על אדמת גרמניה. ברבים מביקוריו היה אורח של גופים ומוסדות גרמניים.
קניוק היה אורח מעצבן. בביקוריו הרבה לכעוס ולהתריס נגד מארחיו.
כך, כשהוזמן לאוניברסיטת היידלברג שחגגה 600 לייסודה, שאל את "הדיקן הנדהם" מדוע לא ציינו הנאומים החגיגיים את העובדה שבתי הרחוב בהם הוקמה האוניברסיטה במאה ה-14 הופקעו מידי יהודים.
הגרמנים, מצדם, המשיכו להזמין ולארח את קניוק; רבים מספריו, גם "הברלינאי האחרון", תורגמו לגרמנית.
לפני שנים ספורות התבקשתי לכתוב בעיתון "מעריב" על ספרים שהותירו בי את רישומם. את הסקירה על "היטלר", הביוגרפיה כפולת הכרכים של איאן קרשו, חתמתי במילים: "לקרוא, ולא באמת להבין."
ואכן, גם אחרי עשרות שנים בהן אני בוחן את התופעה הנאצית מהיבטים שונים, כאדם וכיהודי, נראה שלעולם לא אבין באמת כיצד יכולה הייתה להתרחש. בכל פעם שב ומדהים אותי מידע חדש על אירועי אותן שנים חשוכות.
ואני לא כועס. אין לי על מי.

(ברלין - 48) * שולם שולם לעולם... *

נניח שמשרד החוץ הגרמני עורך אירוע לכבוד 50 שנים לכינון היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה לישראל ואתם כותבים מחקר וספר על הישראלים בברלין, לא תגיעו לאירוע?
תגיעו, בטח תגיעו.
שר החוץ הגרמני, הר שטיינמאייר, נשא נאום שהדגיש את החוב הגדול שחב העם הגרמני לעם היהודי. הוא שמח שהתפתחו קשרי ידידות אמיצים בין העמים. זה לא מובן מאליו, הודה. ראייה לכך מצא גם בהמוני צעירים ישראלים שנוהרים לבירת גרמניה.
אז זהו, הגרמנים אוהבים את הנהירה הישראלית לברלין שנותנת להם לגיטימציה מוסרית (בעצם, המימסד הגרמני אוהב את זה; לגבי העם הגרמני, על שלל רבדיו, אני לא בטוח).
לעומת זאת, בישראל רבים לא אוהבים את הנהירה לברלין, בדיוק מסיבה זו.
כן, גם בין ידידים טובים יכולים לצוץ ניגודי אינטרסים.
הסוגיה עלתה בדיון שנערך בהמשך על מהותה של מולדת. לקחו בו חלק הסופר מאיר שלו שלנו והבמאי הגרמני אדגר רייץ ("היימט"). המנחה שאלה אותם על ההשלכות של הפיגוע במרכול הכשר בפריז וקריאתו של ביבי ליהודים הצרפתים לעלות לישראל, למגינת לב מארחיו.
מאיר שלו אמר שביבי שכח שהוא לא ראש ממשלת העם היהודי אלא ראש ממשלת ישראל והמליץ לו בחום לרכז את מאמציו במילוי תפקיד זה, המסובך והמורכב כשלעצמו. שפת הגוף של שטיינמאייר לא שידרה התנגדות למילים אלו.
אחר כך היה כיבוד ומינגלינג. עשיתי היכרויות עם אנשים חדשים, דווקא גויים. דוקטור לספרות, שלמדה שנתיים באוניברסיטה העברית, סיפרה לי בעברית לא רעה במבטא ייקי שהיא כותבת הספדים ומקריאה אותם בהלוויות; ליהגתי בהונגרית עילגת עם משוררת שהגיעה לברלין מרומניה לאחר שצ'אושסקו הלך בדרך כל בשר; עם מנהל תפעולי של רשת מלונות, שנולד במזרח ברלין וזכה לראות בגיל 15 בקריסת החומה, אני עוד צריך לדבר על המהפך תרבותי שחווה.
בחוץ, ברחבה שליד הכניסה, חיכתה מרצדס 500 שחורה עם נהג ושומרי ראש. השארתי אותה לשטיינמאייר והלכתי על האופציה של התחתית.

(ברלין - 47) * גרסיאס *

ערב ששי. יומני החדשות מגלים שהתחלפו היוצרות: בישראל סערה חורפית בעיצומה, בצרפת מבצע חילוץ מסורבל של בני ערובה. בברלין, לעומת זאת, שקט אקלימית וטרוריסטית.
אני נע מזרחה, אל פאב בשכונת נויקלן, ערב מוזיקלי. הפאב הקטן הומה אדם.
משיל מעיל ושני סוודרים, מתמקם ליד הבר ומזמין משקה.
הברמן, מעין שותף מנהל, אומר לי משהו בגרמנית. לא מבין. עובר לספרדית. לא מבין. אומר באנגלית שבתפריט למטה כתוב שלמשקה ראשון צריך להוסיף עוד יורו (באמת נכתב שם בעפרון דהוי משהו בגרמנית) ומתחיל להסביר לי, כמו לזה שהזמין לפני, למה. אני אומר לו שאין בעיה ולא צריך הסבר.
זמרת חיננית מישראל מתייצבת ליד המיקרופון לצד נגן קונטרבס עתיר קוקו מדנמרק. הם פוצחים בקטעי ג'ז קלאסי, מצ'רלי פרקר ועד בכלל. יש גם שירים בעברית ובערבית, פיירוז לצד זלמן שניאור.
בהפסקה מי שרוצה לעשן יוצא החוצה. קופה מאולתרת (קנקן תה מכוסה בנייר המודבק על פתח הקנקן. באמצע הנייר, חריץ) עוברת בין הצופים שתורמים ברצון. במהלך ההופעה מי שרוצה לצאת או לחזור מהשירותים, או מהעישון, מחכה ששיר יסתיים ורק אז הוא יוצא או נכנס פנימה.
הכול ברגוע. בלי גרם של רשמיות, טקסיות או סדורים מוקדמים. מוזיקה טובה נטו.
אוהב את זה.
לאחר ההדרן ניתן אישור לעשן גם בפנים. אצבעות החלו לגלגל סיגריות, מציתות הבהבו.
נטלתי לגימה אחרונה, הנחתי הכוס על הבר, פלטתי "גרסיאס" מהיר ונסתי כל עוד נשימתי בי.

(ברלין - 46) * מפלה ניצחת *

לקופאית בסופרמרקט שלי דרך יעילה למנוע השפעות שליליות של ישיבה ממושכת: לאחר שקונה, בדרך כלל בעל קונפיגורציה אתנית, מניח את המוצרים שליקט על המסוע שלצד הקופה, היא מתרוממת מכיסאה ומציצה אל תוך הסל הריק שבעגלה, הערוך לקלוט את המוצרים שעברו תחת ידיה.
כך היא משיגה שתי מטרות בהתרוממות אחת: גם מונעת היווצרות של קרישי דם ברגליה השמנמנות וגם מאתרת מוצרים אשר אפשר שטיפוס כמוני העלים מהמסוע.
עד כה צברה מולי, לדאבון ליבה, אפס אחוזי הצלחה.
לכן בפעם האחרונה ניסתה טקטיקה חדשה. לא זו בלבד שהציצה בסל הריק, אלא גם ביקשה ממני להרים אותו. שמא נחבא משהו דווקא מתחתיו.
לא פראיירית קופאיתנו.
אבל גם אני לא... שום מוצר סורר לא נחבא בתוך הסל או מתחתיו.
ב"דאנקה" חמור סבר הודתה שוב בתבוסתה.

(ברלין - 45) * בכתה קצת *

א' באה לביקור של שבוע. התגעגעה.
חפצה בעילום שמה ותמונתה. לא ביקשנו לברר אם מצניעות, ביישנות, או מחמת עינא בישא. יפה לה לאישה קורטוב של מסתורין.
בבוקר ירדה לסיבוב קצר בשכונה, שבה בפנים מכורכמות ודיווחה: "בכיתי קצת".
"מה קרה תמתי?"
"ראיתי את אבני הזיכרון הפזורים על המדרכות לצד הבתים היפים מהם נעקרו יהודים ונשלחו לאבדון. וגם כיום אין לנו מנוח, כאן כולם מסתובבים בשלוות ערב חג המולד ושם אנחנו בתוך ים של עוינות ושנאה."
הכנתי קפה, צרפתי פרוסה נאה של עוגה והוספתי דברי כיבושין.
נתרצתה ושבה לחייך.
אישה.