נניח שמשרד החוץ הגרמני עורך אירוע לכבוד 50 שנים לכינון היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה לישראל ואתם כותבים מחקר וספר על הישראלים בברלין, לא תגיעו לאירוע?
תגיעו, בטח תגיעו.
שר החוץ הגרמני, הר שטיינמאייר, נשא נאום שהדגיש את החוב הגדול שחב העם הגרמני לעם היהודי. הוא שמח שהתפתחו קשרי ידידות אמיצים בין העמים. זה לא מובן מאליו, הודה. ראייה לכך מצא גם בהמוני צעירים ישראלים שנוהרים לבירת גרמניה.
אז זהו, הגרמנים אוהבים את הנהירה הישראלית לברלין שנותנת להם לגיטימציה מוסרית (בעצם, המימסד הגרמני אוהב את זה; לגבי העם הגרמני, על שלל רבדיו, אני לא בטוח).
לעומת זאת, בישראל רבים לא אוהבים את הנהירה לברלין, בדיוק מסיבה זו.
כן, גם בין ידידים טובים יכולים לצוץ ניגודי אינטרסים.
הסוגיה עלתה בדיון שנערך בהמשך על מהותה של מולדת. לקחו בו חלק הסופר מאיר שלו שלנו והבמאי הגרמני אדגר רייץ ("היימט"). המנחה שאלה אותם על ההשלכות של הפיגוע במרכול הכשר בפריז וקריאתו של ביבי ליהודים הצרפתים לעלות לישראל, למגינת לב מארחיו.
מאיר שלו אמר שביבי שכח שהוא לא ראש ממשלת העם היהודי אלא ראש ממשלת ישראל והמליץ לו בחום לרכז את מאמציו במילוי תפקיד זה, המסובך והמורכב כשלעצמו. שפת הגוף של שטיינמאייר לא שידרה התנגדות למילים אלו.
אחר כך היה כיבוד ומינגלינג. עשיתי היכרויות עם אנשים חדשים, דווקא גויים. דוקטור לספרות, שלמדה שנתיים באוניברסיטה העברית, סיפרה לי בעברית לא רעה במבטא ייקי שהיא כותבת הספדים ומקריאה אותם בהלוויות; ליהגתי בהונגרית עילגת עם משוררת שהגיעה לברלין מרומניה לאחר שצ'אושסקו הלך בדרך כל בשר; עם מנהל תפעולי של רשת מלונות, שנולד במזרח ברלין וזכה לראות בגיל 15 בקריסת החומה, אני עוד צריך לדבר על המהפך תרבותי שחווה.
בחוץ, ברחבה שליד הכניסה, חיכתה מרצדס 500 שחורה עם נהג ושומרי ראש. השארתי אותה לשטיינמאייר והלכתי על האופציה של התחתית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה