(ברלין - 49) * כעס *

ספרו של יורם קניוק "הברלינאי האחרון" מתאר חוויות ורשמים מסיורים שערך במשך 15 שנים על אדמת גרמניה. ברבים מביקוריו היה אורח של גופים ומוסדות גרמניים.
קניוק היה אורח מעצבן. בביקוריו הרבה לכעוס ולהתריס נגד מארחיו.
כך, כשהוזמן לאוניברסיטת היידלברג שחגגה 600 לייסודה, שאל את "הדיקן הנדהם" מדוע לא ציינו הנאומים החגיגיים את העובדה שבתי הרחוב בהם הוקמה האוניברסיטה במאה ה-14 הופקעו מידי יהודים.
הגרמנים, מצדם, המשיכו להזמין ולארח את קניוק; רבים מספריו, גם "הברלינאי האחרון", תורגמו לגרמנית.
לפני שנים ספורות התבקשתי לכתוב בעיתון "מעריב" על ספרים שהותירו בי את רישומם. את הסקירה על "היטלר", הביוגרפיה כפולת הכרכים של איאן קרשו, חתמתי במילים: "לקרוא, ולא באמת להבין."
ואכן, גם אחרי עשרות שנים בהן אני בוחן את התופעה הנאצית מהיבטים שונים, כאדם וכיהודי, נראה שלעולם לא אבין באמת כיצד יכולה הייתה להתרחש. בכל פעם שב ומדהים אותי מידע חדש על אירועי אותן שנים חשוכות.
ואני לא כועס. אין לי על מי.