דילמת הגילוי נאות - העברת האחריות לקוראים

בימים אלו, בעקבות פרשת שרון גל בערוץ 10 ומלחמות משה נסטלבאום ברשות השידור, שוב עולה שאלת הפרסום הסמוי באמצעי התקשורת האלקטרוניים. זו, כמובן, קיימת גם בתקשורת הכתובה. במקרים הפחות חמורים, כשהפרסום רק קצת סמוי, מנסות מערכות העיתונים לכסות את ערוותן באמצעות שימוש ציני במונח המשפטי "גילוי נאות". למשל, עיתונאי היוצא על חשבון חברת תיירות לנסיעת תענוגות, כותב עובדה זו בתחתית הכתבה, ולכן אז מרשה לעצמו להפליג בשבחי אתר הקיט בו ביקר ושאותו ביקש מארחו לקדם.

עיתונאים המצהירים על זיקה למושא כתיבתם חשים שבכך הם רוחצים בניקיון כפיהם, הם את שלהם עשו. אבל בכך הם בעצם הסירו את האחריות מעל כתפיהם, הם מכוסים, הם "שקופים". עתה הקוראים אחראים לקריאה מושכלת של הכתבה המפרגנת. כאילו שאיזה משפט מסכן בתחתית כתבה כפולת עמוד שקול כנגד 1000 מילים חמות ותמונות מרהיבות.

לכן הגילוי הנאות, כביכול, לא מכשיר את השרץ. כי עיתונאי ראוי לא כותב רק על הדברים הטובים. כי עיתונאי ראוי לא אמור לכתוב כתיבה שיווקית, אלא כתיבה ביקורתית עניינית. כי עיתונאי ראוי מראש לא יוצא למסע יחצ"ני; ואז ממילא הוא לא נדרש לציין בתחתית הכתבה שהוא נסע על חשבונו של מישהו, ולרמוז במובלע לקוראים שעליהם להתייחס לכתבה בהתאם.

זו לא שקיפות אמיתית ולא באמת גילוי נאות, אלא סתם גילוי לצורך כיסוי תחת.

לכן במקום המילים: "הכותב היה אורח חברת..." היה נכון יותר לכתוב כהאי לישנא:

"קשה לתגמל עיתונאים טובים, וכיום זה קשה יותר מאשר בעבר. לכן מערכת עיתון זה עושה עיסקת חליפין. היא נותנת במה לסיקור אוהד של עסקים. אלו, בתמורה, מצ'פרים את העיתונאים במקומנו - כי להם יש כסף ואילו אנחנו מיובשים."

אבל לא יכתבו כדבר הזה, למרות שזו האמת לאמיתה. וגם אם כן היו עושים זאת לא היה בכך די, כי ממילא כתבות אלו צריכות להופיע רק במוספים פרסומיים ולא בחלקים המערכתיים של העיתון.

במקרה כזה גם אין בעיה, ושיכייף העיתונאי שעשה חלטורה לגיטימית.

כתבה שמצריכה גילוי נאות לא יכולה להופיע בחלק המערכתי של עיתון מכובד, אלא במקרים חריגים שהמערכת צריכה לנמקם.