(ברלין - 33) * יהדות במיטבה *

לפני כשלוש שנים החליט אסי ויצמן לעזוב את ישראל ולחיות בגרמניה. הגיע לברלין כחילוני גמור ודווקא בה החל להתקרב ליהדות.

"בבית הכנסת שלי," הוא מגלה, "בכל שבת, אחרי תפילת שחרית, יש קידוש וארוחה."

אני מבקש ממנו פירוט קולינרי.

"סלטים, דג מלוח, צ'ולנט..."

"צ'ולנט?" מזדקפות אוזניי.

"צ'ולנט."

"ברוטב כזה... חום וסמיך?"

"כן," הוא משיב בסבלנות, "כזה רוטב בדיוק".

"וקישקה," אני תולה בו עיניים מלאות ציפייה, "יש גם קישקה?"

"יש גם קישקה," הוא מצהיר בגאווה, "וגם קיגל".

אני נאנח ועוצם את עיניי, מעכל בחדווה את המידע.

שבת בצהריים. התפילה הסתיימה בבית הכנסת האורתודוקסי ביואכים שטראסה. החזן מפזם ניגונים אחרונים. הקהל מקפל טליתותיו ומתחיל לנוע אל הדיוטה העליונה.

לאורך האולם מתוחים שולחנות גדושי תקרובת.

מתיישב, עורך היכרות ראשונית עם הסובבים ודוגם מליח מבוצל.

אחר כך מוזגים יין ומקדשים.

ואז זה מגיע. קערות מלאות רביכת שעועית סמיכה, צלחות גדושות בקישקה וצלחות עמוסות ריבועי קיגל. הכול בשפע, כיד המלך. חם ומהביל. המרקם והצבע הם של צ'ולנט הראוי לשמו.

טוען צלחתי מהמבחר וטועם. על פניי מתפשט חיוך רחב.

ממולי מחייך אסי וייצמן בהבעת ניצחון.

זוקף כנגדו אגודל.

יהדות במיטבה.

(ברלין - 32) * חוג הסרטן *

אומה של מעשנים, הברלינאים. בישיבה, בעמידה, בהליכה; אפילו במכונית עם חלונות סגורים.

אני מתהלך ברחובות וחוטף מטחי עשן מכל עבר.

ראיתי רוכבי אופניים מעשנים תוך כדי דיווש.

צעירה בלבוש אלגנטי, אמן מקועקע, מהגר משופם, קשישה קשת יום ועורך דין מעונב משלבים אצבעות צהובות ניקוטין באחווה קרצינוגנית חוצה תרבויות.

חונקים אותך אלה.

(ברלין - 31) * שכנים *

פוטסדאמר שטראסה. נשארו לי עוד 67 סנט בפרי-פייד הסלולרי.

חוצה את מפתנה של חנות קטנה לאביזרי תקשורת. מוזיקת מסגדים מקבלת את פניי. על הקיר תמונה עם אורנמנטים אוריינטליים. במרכזה ספר קוראן פתוח. מאחורי הדלפק צעיר עם זקנקן ישוב ליד שולחן עבודה קטן.

"אינגליש?", אני בודק רמת תקשורת אפשרית

"ליטל ביט."

הסלולרי מוטען בזריזות. שטרי כסף מחליפים ידיים.

"מאיפה אדוני?"

"מפלשתין"

"מאיפה בפלשתין?"

"מעזה."

"מתי הגיע לברלין?"

"נולדתי כאן, אבא שלי הגיע בשנות השמונים כעובד זר."

יפה. הוא נולד בברלין וחי בה כל שנותיו, אבל הוא מעזה.

"ומאיפה אתה?"

"מישראל," אני משיב באומץ. (הימים הם ימי 'צוק איתן')

לוחץ את ידי בהתרגשות, כשכנים שפתאום נפגשים בחו"ל.

"מה דעתך על מה שקורה שם?" אני מרשה לעצמי להתעניין.

"לא טוב," הוא מניד ראש בפנים מודאגות, "כל הילדים שנהרגו."

"אולי פעם זה יסתדר," אני מעודד את שנינו.

"אינשאללה, אינשאללה," מקווה גם הוא.

(ברלין - 30) * שמאלה פנה *

ששי בערב. אני הולך ל"ערב מחווה למשתמטי מלחמת העולם הראשונה בספרות העברית", ערב קריאה של "טקסטים מהספרות העברית העוסקים בהשתמטות, בעריקות ובסרבנות". כשבעים משתתפים. קניתי כוס יין בשני יורו והתיישבתי.

השיח מבחין בין השתמטות לבין סרבנות. הסרבן מסרב ממניעים מצפוניים ומוכן לשלם על כך מחיר, כמו ישיבה בכלא. המשתמט משתמט גם ממניעים אישיים ולא שש לתת על כך את הדין.
יהודים ניסו להשתמט משירות בצבאות זרים בדרכים מגוונות; משוחד ועד חבלה גופנית עצמית. התופעה רווחה יותר במזרח אירופה יותר מאשר במערבה, משום במערב אירופה מגמת ההתבוללות היה חזקה הרבה יותר.
במיפגש הוקראו ציטוטים מכתביהם של גרשון שלום, אביגדור המאירי, ש"י עגנון, קטעים מספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב ועוד. את הטקסטים קראו המתרגמים גדי גולדברג ועפרי אילני והפעילה הפוליטית דנה רוטשילד.
בישראל מבצע "צוק איתן" נמשך במלוא עוזו. ישראל מופגזת, חיל האוויר טוחן את עזה, חיילים צעירים נהרגים. מימיני תוהה אחד המאזינים אם זהו העיתוי הנכון לכנס עברי על השתמטות. המארגן, טל חבר-חיבובסקי, שעושה דוקטורט על ביטויים "ספרותיים" של השתמטות משירות צבאי במהלך ההיסטוריה, משיב לו שהמועד נקבע מזמן, לרגל 100 שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. גם הוא, על פי דבריו, השתמט; משירות בצבאה של ארץ מזרח תיכונית שאינו נוקב בשמה.
אי אזכור שמה של ישראל אינו מקרי. זהו מיפגש אינטלקטואלי עברי. עברית לחוד וישראל לחוד. העברית היא נכס של העם היהודי כולו. טל חבר-חיבובסקי, שהנחה את הערב בהומור ובחן, אמר בדברי הסיכום שלו כי "הערב הזה היה ניסיון לחשוף - כאן, בברלין, ובעברית - שהיו וישנן עדין אופציות פוליטיות־לשוניות בעברית, שקוראות תיגר על המשוואה הלאומנית של עם אחד-ארץ אחת-שפה אחת, משוואה שעומדת שוב ושוב ביסודן של מלחמות. הערב הזה ניסה להצביע, ולו בקווים כלליים ביותר, על קיומה של עברית לא־לוחמנית ולא־הרואית...“
ברוך מרזל היה רוצה לשים עליו את היד.

(ברלין - 29) * התפוצצו עליי *

את רשמיי וחוויותיי מברלין בחודשים האחרונים אני כותב כפוסטים בפייסבוק ובבלוג שלי. מגיבים להם בעיקר אלו שאוהבים את מה שהם קוראים.

יש לי קהל קוראים נוסף, ותיק הרבה יותר, גולשי האתר שלי הפועל כשמונה שנים. חלקם ידידים ועמיתים עשרות שנים. גם להם אני שולח חלק מהפוסטים, מניח שעשויים לעניין אותם.

השבוע הופתעתי לגלות, לראשונה, אנטגוניזם.

בתגובה לדיוור האחרון כתבה לי ע':

"שוקי חזור הביתה. אתה תורם ליצירת לגיטימציה לנהירה לברלין. זה באמת מה שאתה רוצה?"

"הפוסטים שלי הם הבעיה?" אני מנסה להבין את עמדתה במייל חוזר, "או עצם העובדה שאני שם?"

"עצם העובדה שאתה שם," היא משיבה, "במטרה לתת לבוגדים במה בתקשורת..."

מ' היה לא פחות נחרץ:

"שוקי שלום. מחק אותי בבקשה מרשימת התפוצה. הסיפור על ברלין דוחה אותי, וממש ממש לא מתאים לי !!!"

אצלו דווקא הפוסטים הם הבעיה ולכן הוא מבקש שלא לקבל אותם יותר.

"בוגדים," "דוחה," מילים נפיצות. ולא מפי טוקבקיסטים הזויים ואנונימיים אלא מפי אנשים בוגרים, משכילים, מיושבים בדעתם. יש פה צער ויש פה כאב.

כנראה הקמפיין "עולים לברלין", וההמולה התקשורתית סביבו, עלה על העצבים; בעיקר של בני הדור שלי - חלק ניכר מהם הם בנות ובנים לניצולי שואה. והנה, בעין הסערה, אני שולח להם פוסטים על ברלין ישירות לתיבת הדואר.

שיגרתי נפץ מונחה, פלא שהתפוצצו עליי?

(ברלין - 28) * עוד עשור חלף *

אחי ואשתו הגיעו השבוע לברלין.

אתמול מלאו לי שישים והם ביקשו להעניק למאורע ניחוח משפחתי.

אמנו רצתה לשלוח אתם קציצות שאני אוהב ושוכנעה לעצור את המיזם.

"לא נותנים להכניס אוכל למטוס," אמרנו לה, "ועוד עם ריח של שום."

המרנו אותן במסעדה איטלקית.

בא לי מאחור שישים, בלי שארגיש. בתודעתי הוטבע שזה גיל של סבתות.

עוד עשור חלף.

נראה מה הלאה...

(ברלין - 27) * מנגבים *

אני עומס על מזלג פטרייה עטופה בכמות נדיבה של חומוס וטחינה, מסיע את התערובת החמימה אל לועי, לועס במתינות ומקנח בלגימה של "בק'ס" – בירה מקומית.

"חומוס זה סם", אומר לי זאב אברהמי, בעליה של מסעדת "חומוס סבבה", "אני חייב להזריק אותו לפחות פעם אחת ביום."

אברהמי זה, נקעה נפשו מישראל ועל כן נמלט ממנה לאחר שסיים את שירותו הצבאי לפני למעלה מעשרים שנים. קודם לניו יורק ואחר כך לברלין, בה קבע סופית את מושבו לפני שבע שנים.

שלא נתבלבל, את ישראל הוא אוהב, את הישראליות פחות.

עוד נידרש לסוגיה זו.

(ברלין - 26) * קשה להיות יהודי *

ערב יום כיפור. בישראל בתי הכנסת עולים על גדותיהם. גם כאן הם נהנים מנוכחות מוגברת. אבל לבם של הברלינאים נתון למאורע אחר, איחוד גרמניה שהתרחש בדיוק לפני 24 שנים. סיבה לשלושה ימים של חגיגות.

יום כיפור. מה יעשה יהודי, אנה יוליכוהו רגליו. האם לבית כנסת, כדי לצום, להתפלל ולהאזין, יחד עם עוד מאתיים גברים עטויי טלית, לחזן הנושא קינה אל אלוהיו; או למסיבת רחוב ליד שער ברנדנבורג הנערכת תחת קרניה של שמש זיוותנית; שם יעלה באפו ניחוח נקניקיות צלויות, באוזניו תתנגן מוזיקה עליזה ובנשות גויים יחזו עיניו.

"שווער צו זיין א ייד", "קשה להיות יהודי", גרס שלום עליכם כבר לפני יותר ממאה שנים.

כמה צדק האיש הנבון הזה.

(ברלין - 25) * נתקעים בסלון *

צעירים ישראלים מספרים לי על תופעה של חברים מישראל המבקשים להתארח אצלם כשהם באים לברלין.

"זה לא מפריע לכם?" אני שואל אחת מהם, אישה לגמרי לא בלתי חביבה, המתגוררת כאן עם בעלה קרוב לשנתיים בדירת שני חדרים.

"תראה," היא אומרת לי, "זה נעשה בשמחה אם אלו הם בני משפחה וחברים קרובים. אבל קשה לארח אנשים ולכן אשמח יותר אם אחרים ימצאו דירה משלהם להיות בה."

"רובם פשוט מזמינים את עצמם אליכם?" אני בוחן את אופי המנהג העברי המיוחד.

"כן," היא מאשרת לי, "גם כאלו שלא ממש קרובים אליך. יום אחד," היא מדגימה, "מתקשר בן משפחה שבעשר השנים האחרונות ראיתי אותו אולי רק בחתונה שלי, וביקש להיות אצלנו שבוע."

"הוא," אני מהמר, "זכה ב'לא' מנומס?" (היא נראית לי אסרטיבית).

"כן, וקצת נעלב. אני לא מבינה את זה. נסיעה לחו"ל כרוכה בעלויות לינה. זה בסדר לנסות לחסוך, אבל למה על חשבוני. אתה לא יודע כמה שיחות יש לי על זה עם חברות שלי כאן שאומרות לי 'זה רוצה לבוא וזה רוצה לבוא, ואין לי  כוח. אנשים נתקעים לי בסלון'. הבית שלי זה לא בית מלון. יש לנו שני חדרים. אנחנו עובדים מהבית. כדי להיכנס למטבח צריך לעבור דרך הסלון. אם מישהו ישן שם הוא משתק את הבית."

אשר על כן אמליץ בחום לאחב"י לבקש להתארח בברלין רק אצל אותם אלו שהיה שמח לארח בביתו בתל אביב בתנאי מגורים דומים.

(ברלין - 24) * אחוזות קבר *

"ביקרתי היום בבית קברות," אני מספר לבן שלי בשיחת סקייפ.

"זה לא קצת מוקדם מדי?" הוא מתפלא.

"לא כדי להתרגל למקום," אני משיב לו. "בית קברות עם היסטוריה של מעל מאתיים שנה הוא בעצם מוזיאון פתוח. לצד מצבות שמספרות סיפור ניצבים פסלים ואנדרטאות של נפטרים ידועי שם. בערך כמו טרומפלדור שלנו בתל אביב, רק יותר חגיגי."

ב"דורותיינשטאדטישר פריידהוף" קבורים פילוסופים כהגל ופיכטה, סופרים כהיינריך מאן, ברתולד ברכט וכריסטה וולף. גם יוהנס ראו, מי שהיה נשיא גרמניה עד לפני קצת יותר מעשור, קבור שם.

קבריהם צנועים יחסית, שתולים פה ושם במרחבי הקמפוס המדושא והפורח, בין אחוזות קבר נשגבות של משפחות עשירות שבנו מאוזוליאום חסר תכלית ליקיריהם שהפכו לעפר ואפר.

"אותי," אני מבקש ממנו, "תתרמו למדע. אני לא בונה על תחיית המתים, וממילא אין לי עניין בתבשיל שחומם מחדש."

הוא מבטיח שיהיה בסדר. 

(ברלין - 23) * פיוז'ן *

הלכתי לשמוע את רביעיית "אזרחי העתיד" של יובל רון - שני ישראלים, איטלקי וגרמני - מופע פיוז'ן של רוק וג'אז. לא שהבנתי מה זה, אבל החלטתי לעשות מערוף לראש ההרכב. הוא התראיין לספר שלי, אני שומע את המוזיקה שלו. נראה לי הוגן.

תשע וחצי בערב. מרתף ברלינאי. מאחור בר, בחזית במה קטנה. באמצע שולחנות וכסאות. תאורה עמומה, נרות על השולחנות. אווירה נינוחה, חרישית משהו.

אנשים מתחילים להתאסף. ראש ההרכב קצת נרגש, מי יודע כמה יגיעו. בדף הפייסבוק של האירוע אישרו הגעתם כמה עשרות, אבל הערב קר וגשום ויש לזה השפעה. חוץ מזה בברלין יש סצנת מוסיקה חזקה מאד. ההערכות מדברות על קרוב לאלף מוזיקאים רק מישראל. אז תחשבו כמה מוזיקאים וכמה הרכבים מוזיקליים פועלים בברלין. למה שתושבי העיר יבואו דווקא לשמוע את אזרחי העתיד שמנגנים, על פי עדותו של רון עצמו, בסגנון שלא כל אחד מתחבר אליו.

ג'אז זה עוד בסדר. אבל רוק... בטח יפוצצו לי את האוזניים. צריך רק להביט במתופף, עם הקרחת והעגיל באוזן, שמזכיר לי את אנימל מהחבובות (בעצם כל המתופפים מזכירים לי את אנימל מהחבובות). מהר מאד יסתבר שזה הישראלי השני, יציב כספי, שבהמשך הרביץ סולו מדהים שהוריד ממנו בטח איזה מאתיים קלוריות.

הפוסט הזה מתחיל להיות ארוך מדי ולכן לא אספר על המיץ עגבניות ששתיתי ועל איך תקשרתי עם המלצרית ועל איך הייתה ההופעה ואיך הגיב הקהל ועל עוד דברים אחרים שיכולתי לספר עליהם ולא אספר. אך כן אגלה שאחרי התחלה מהוססת שלי, שנבעה מהצורך להתרגל ליפחותיה של הגיטרה החשמלית, פתאום זה התיישב לי טוב. מצאתי עצמי נהנה, מוחא כף ונשאר עד הסוף.

היה בסדר גמור, הפיוז'ן. 

ראיון ב-YNET - "סוד ההצלחה של כיפת ברזל"

על סיבות להצלחות וכישלונות ניהוליים.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4584343,00.html — עם ‏‎Shuki