תשע וחצי בערב. מרתף ברלינאי. מאחור בר,
בחזית במה קטנה. באמצע שולחנות וכסאות. תאורה עמומה, נרות על השולחנות. אווירה
נינוחה, חרישית משהו.
אנשים מתחילים להתאסף. ראש ההרכב קצת
נרגש, מי יודע כמה יגיעו. בדף הפייסבוק של האירוע אישרו הגעתם כמה עשרות, אבל הערב
קר וגשום ויש לזה השפעה. חוץ מזה בברלין יש סצנת מוסיקה חזקה מאד. ההערכות מדברות
על קרוב לאלף מוזיקאים רק מישראל. אז תחשבו כמה מוזיקאים וכמה הרכבים מוזיקליים
פועלים בברלין. למה שתושבי העיר יבואו דווקא לשמוע את אזרחי העתיד שמנגנים, על פי
עדותו של רון עצמו, בסגנון שלא כל אחד מתחבר אליו.
ג'אז זה עוד בסדר. אבל רוק... בטח
יפוצצו לי את האוזניים. צריך רק להביט במתופף, עם הקרחת והעגיל באוזן, שמזכיר לי
את אנימל מהחבובות (בעצם כל המתופפים מזכירים לי את אנימל מהחבובות). מהר מאד
יסתבר שזה הישראלי השני, יציב כספי, שבהמשך הרביץ סולו מדהים שהוריד ממנו בטח איזה
מאתיים קלוריות.
הפוסט הזה מתחיל להיות ארוך מדי ולכן לא
אספר על המיץ עגבניות ששתיתי ועל איך תקשרתי עם המלצרית ועל איך הייתה ההופעה ואיך
הגיב הקהל ועל עוד דברים אחרים שיכולתי לספר עליהם ולא אספר. אך כן אגלה שאחרי
התחלה מהוססת שלי, שנבעה מהצורך להתרגל ליפחותיה של הגיטרה החשמלית, פתאום זה
התיישב לי טוב. מצאתי עצמי נהנה, מוחא כף ונשאר עד הסוף.
היה בסדר גמור, הפיוז'ן. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה