פוטסדאמר שטראסה. נשארו לי עוד 67 סנט
בפרי-פייד הסלולרי.
חוצה את מפתנה של חנות קטנה לאביזרי
תקשורת. מוזיקת מסגדים מקבלת את פניי. על הקיר תמונה עם אורנמנטים אוריינטליים.
במרכזה ספר קוראן פתוח. מאחורי הדלפק צעיר עם זקנקן ישוב ליד שולחן עבודה קטן.
"אינגליש?", אני בודק רמת
תקשורת אפשרית
"ליטל ביט."
הסלולרי מוטען בזריזות. שטרי כסף
מחליפים ידיים.
"מאיפה אדוני?"
"מפלשתין"
"מאיפה בפלשתין?"
"מעזה."
"מתי הגיע לברלין?"
"נולדתי כאן, אבא שלי הגיע בשנות
השמונים כעובד זר."
יפה. הוא נולד בברלין וחי בה כל שנותיו,
אבל הוא מעזה.
"ומאיפה אתה?"
"מישראל," אני משיב באומץ.
(הימים הם ימי 'צוק איתן')
לוחץ את ידי בהתרגשות, כשכנים שפתאום
נפגשים בחו"ל.
"מה דעתך על מה שקורה שם?"
אני מרשה לעצמי להתעניין.
"לא טוב," הוא מניד ראש בפנים
מודאגות, "כל הילדים שנהרגו."
"אולי פעם זה יסתדר," אני מעודד
את שנינו.
"אינשאללה, אינשאללה," מקווה
גם הוא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה