את רשמיי וחוויותיי מברלין בחודשים
האחרונים אני כותב כפוסטים בפייסבוק ובבלוג שלי. מגיבים להם בעיקר אלו שאוהבים את
מה שהם קוראים.
יש לי קהל קוראים נוסף, ותיק הרבה יותר,
גולשי האתר שלי הפועל כשמונה שנים. חלקם ידידים ועמיתים עשרות שנים. גם להם אני
שולח חלק מהפוסטים, מניח שעשויים לעניין אותם.
השבוע הופתעתי לגלות, לראשונה,
אנטגוניזם.
בתגובה לדיוור האחרון כתבה לי ע':
"שוקי חזור הביתה. אתה תורם ליצירת
לגיטימציה לנהירה לברלין. זה באמת מה שאתה רוצה?"
"הפוסטים שלי הם הבעיה?" אני
מנסה להבין את עמדתה במייל חוזר, "או עצם העובדה שאני שם?"
"עצם העובדה שאתה שם," היא
משיבה, "במטרה לתת לבוגדים במה בתקשורת..."
מ' היה לא פחות נחרץ:
"שוקי שלום. מחק אותי בבקשה מרשימת
התפוצה. הסיפור על ברלין דוחה אותי, וממש ממש לא מתאים לי !!!"
אצלו דווקא הפוסטים הם הבעיה ולכן הוא
מבקש שלא לקבל אותם יותר.
"בוגדים," "דוחה,"
מילים נפיצות. ולא מפי טוקבקיסטים הזויים ואנונימיים אלא מפי אנשים בוגרים,
משכילים, מיושבים בדעתם. יש פה צער ויש פה כאב.
כנראה הקמפיין "עולים
לברלין", וההמולה התקשורתית סביבו, עלה על העצבים; בעיקר של בני הדור שלי -
חלק ניכר מהם הם בנות ובנים לניצולי שואה. והנה, בעין הסערה, אני שולח להם פוסטים
על ברלין ישירות לתיבת הדואר.
שיגרתי נפץ מונחה, פלא שהתפוצצו עליי?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה