"ביקרתי היום בבית קברות,"
אני מספר לבן שלי בשיחת סקייפ.
"זה לא קצת מוקדם מדי?" הוא
מתפלא.
"לא כדי להתרגל למקום," אני
משיב לו. "בית קברות עם היסטוריה של מעל מאתיים שנה הוא בעצם מוזיאון פתוח.
לצד מצבות שמספרות סיפור ניצבים פסלים ואנדרטאות של נפטרים ידועי שם. בערך כמו טרומפלדור שלנו בתל אביב, רק יותר חגיגי."
ב"דורותיינשטאדטישר פריידהוף"
קבורים פילוסופים כהגל ופיכטה, סופרים כהיינריך מאן, ברתולד ברכט וכריסטה וולף. גם
יוהנס ראו, מי שהיה נשיא גרמניה עד לפני קצת יותר מעשור, קבור שם.
קבריהם צנועים יחסית, שתולים פה ושם
במרחבי הקמפוס המדושא והפורח, בין אחוזות קבר נשגבות של משפחות עשירות שבנו
מאוזוליאום חסר תכלית ליקיריהם שהפכו לעפר ואפר.
"אותי," אני מבקש ממנו,
"תתרמו למדע. אני לא בונה על תחיית המתים, וממילא אין לי עניין בתבשיל שחומם
מחדש."
הוא מבטיח שיהיה בסדר. 
גם יהודים קבורים שם, לפחות אחד שאצלו ביקרתי במיוחד, ארנולד צווייג, חיפאי לשעבר. בתקופה הסוציאליסטית המקום עבר "חילון" ונעשה לבית קברות לאח"מים גם אם לא עברו טבילה.
השבמחקלא ידעתי. חשבתי שזה אינסטיטוט נוצרי למהדרין. תודה
השבמחק